ניסיון ההפיכה ב-23 בפברואר 1899

פול דרולד אוחז ברסן סוסו של הגנרל רוז'ה, במהלך ניסיון ההפיכה

ניסיון ההפיכה ב-23 בפברואר 1899 היה ניסיון להפיכה צבאית בצרפת שהוביל פול דרולד. אנשיו של דרולד, אשר השתייכו לכנופיות האנטישמיות והלאומניות של פריז, תכננו לשכנע כוח צבאי להפיל את הרפובליקה הצרפתית השלישית שלטענתם הייתה רקובה ומושחתת. ניסיון ההפיכה נערך על רקע פרשת דרייפוס שהייתה בין המניעים העיקריים שלו.

רקע

ב-1870, על רקע מלחמת צרפת–פרוסיה, בוטלה הקיסרות השנייה, ובמקומה הוקמה הרפובליקה הצרפתית השלישית. הרפובליקה הייתה לא יציבה ובמהלך 65 שנותיה התחלפו בה לא פחות מ-101 ממשלות, כלומר חילוף ממשלה בכל 8 חודשים בממוצע. בשנותיה הראשונות של הרפובליקה, למלוכנים נותר בה כוח רב. בעקבות המשבר ב-16 במאי 1877, נחלש מאוד כוחם של המלוכנים, אולם הם עדיין טיפחו תקוות לחזור ולשלוט. במהלך השנים הבאות ספגה הרפובליקה זעזועים נוספים. הראשון היה ב-1889, כאשר הגנרל ז'ורז' בולנז'ה קיבץ סביבו תומכים ותכנן לבצע הפיכה שתהפוך אותו לדיקטטור. עם זאת, שעת הכושר חלפה ובולנז'ה לא עשה דבר. ב-1892 זועזעה הרפובליקה שוב במהלך "שערוריית פנמה". בבחירות של 1893 זכו הרפובליקנים לרוב בפרלמנט, אל מול המלוכנים, הרדיקלים והסוציאליסטים. השנים הבאות התאפיינו בממשלות מרכז לא יציבות, אשר התמקדו בעיקר במדיניות חוץ ובמדיניות קולוניאליסטית, וגילו אדישות מסוימת ביחס לסוגיות חברתיות.

ב-1894 התפוצצה פרשת דרייפוס. אלפרד דרייפוס, קצין יהודי בצבא צרפת נעצר בחשד לריגול לטובת הקיסרות הגרמנית. הראיות לאשמתו של דרייפוס היו קלושות ביותר, אולם לאחר משפט שנערך בין 19 ל-21 בדצמבר נקבע כי דרייפוס אשם, והוא נשלח לגלות לכל החיים באי השדים. עם זאת, אחיו של אלפרד דרייפוס, מתייה דרייפוס הוביל קמפיין עיקש כדי להוכיח שאחיו חף מפשע. תומכיו של מתייה גדלו מיום ליום, וכללו בסופו של דבר פוליטיקאים, עיתונאים וסופרים רבים. הם כונו "הדרייפוסרים" או "האינטלקטואלים". הם פעלו ללא לאות כדי שדרייפוס יקבל משפט חוזר, אולם לשווא. אלא שבסוף שנת 1898 התגלה כי אחד המסמכים המרכזיים ששימשו להפללתו של דרייפוס, הוא זיוף (זיוף אנרי). כעת נראה שאין מנוס מעריכת משפט חוזר.

אלא שב-16 בפברואר 1899, מת במפתיע נשיא צרפת פליקס פור. שני המועמדים העיקריים לתפקיד היו אמיל לובה וז'יל מלין. בעוד שלובה נחשב לנציג השמאל המתון ונודע כתומך מושבע של דרייפוס, הרי שמלין היה מקובל על הימין והתנגד בחריפות למשפט חוזר לדרייפוס. סיבה נוספת שבגללה היה לובה לא-אהוד על השמרנים הייתה העובדה שכיהן כראש ממשלה במהלך שערוריית פנמה. ברוב של 483 קולות נגד 279 ניצח לובה את מלין.

תכנון ההפיכה

בשנים שלפני כן, התגבר מאוד בפריז כוחן הכנופיות האנטישמיות שנודעו בכינוי "הליגות". כנופיות אלו התחזקו עוד יותר תודות לפרשת דרייפוס, והן הפיצו תעמולה עממית-לאומנית. המנהיג הבולט ביותר של הליגות היה פול דרולד. מנהיגים חשובים נוספים היו ז'ול גרן ומוריס בארס. הליגות קיבלו תמיכה כספית חשאית מהמלוכנים, שקיוו שהאידאולוגיה השמרנית שלהן תשחק לטובתם. בחירתו של לובה הכעיסה מאוד את אנשי הליגות, אשר גמרו אומר לנקום בלובה בכל דרך אפשרית. בטקס המינוי שלו עוררו אנשיו של גרן מהומה כזו עד שאפילו נגינת המרסייז לא נשמעה. לובה הצהיר כי "הרפובליקה לא תתפורר תחת שלטוני. הם יודעים זאת והדבר משגע אותם". במקביל, התכנסו אנשיו של דרולד בכיכר הפירמידות כדי למחות על הבחירה. דרולד נשען על פסלה המוזהב של ז'אן ד'ארק העומד בכיכר, ונשבע: "לזרוק אל מחוץ לצרפת חוקה זרה, כפי שעשתה ז'אן ד'ארק לאנגלים". ההמונים דרשו לעלות לארמון האליזה ולבצע הפיכה כעת, אולם דרולד הצהיר: "בל נעשה דבר הערב. באליזה מוטל עתה אדם מת שאהבתי... ביום חמישי אעשה את המוטל עלי".

יום חמישי היה ה-23 בפברואר יום הלווייתו של פור. דרולד החל מיד לתכנן את ההפיכה. הוא הצהיר שהוא רוצה "4 בספטמבר צבאי בלי שפיכות דמים". דרולד תכנן לאסוף כמה שיותר מאנשי הליגות במהלך ההלוויה, ולאחר מכן לשכנע יחד עמם את החיילים שישתתפו בהלוויה לעוד לארמון האליזה. לאחר מכן הוא תכנן להצהיר על ביטול החוקה, ולקבוע חוקה חדשה, עממית יותר. נודע לדרולד, כי החיילים שישתתפו בהלוויה, יתכנסו לאחר מכן בכיכר לה נאסיון, ולפיכך הוא שלח הודעה ל-25,000 אנשי הליגות להתכנס בכיכר הסמוכה, כיכר הבסטיליה. התירוץ הרשמי לכך היה הנחת זר פרחים על קברו של פור, אולם המשטרה ניחשה את כוונותיו האמתיות והתריעה מפני ניסיון הפיכה. דרולד בחר בז'ורז'-גבריאל דה פלייה כגנרל שיוביל את הכוח הצבאי אל ארמון האליזה. פלייה היה אחד ממתנגדיו החריפים ביותר של דרייפוס, ונודע בהתבטאויותיו האנטישמיות. פלייה לא רצה להתחייב למשימה, אולם פיזר הבטחות מעורפלות.

ניסיון ההפיכה

ההלוויה התנהלה בשקט מופתי, ולאחריה מהר דרולד אל כיכר הבסטיליה. דרולד חזה שלפחות 5,000 מאנשי הליגות יתייצבו לאחר ההלוויה, אולם בפועל הגיעו הרבה פחות. הוא ואנשיו מיהרו לצעוד לכיכר לה נאסיון כדי להמתין שם לחיילים. אנשי הליגות התפזרו בחלקם בכיכר עצמה וחלקם לאורך השדרה המובילה מהכיכר אל ארמון האליזה. בינתיים, צעד פלייה עם קבוצה נוספת של אנשי הליגות לכיוון כיכר לה נאסיון, אולם ברגע האחרון הוא התחרט ועזב את המקום. הוא ניסה לשכנע את המושל הצבאי של פריז אמיל צורלינדן למלא את התפקיד במקומו, אולם גם הוא סרב. דרולד לא ידע על כך, וכאשר בישרו לו שחיילים מתקרבים אל הכיכר, הוא היה סבור שזהו פלייה. דרולד ו-200 מאנשיו צעדו לכיוון החיילים המתקרבים, אולם להפתעתם גילו שזו בריגדה בפיקוד הגנרל גאודרייק רוז'ה. דרולד הבין שפלייה לא יגיע, ולפיכך ניגש אל רוז'ה המופתע וצעק: "רכב אחרינו, אדוני הגנרל, רחם על המולדת, הצל את צרפת ואת הרפובליקה. לארמון האליזה, אדוני הגנרל!".

אנשי הליגות החלו לצעוק, וסוסו של רוז'ה נעמד על רגליו האחוריות. רוז'ה שלף את חרבו ופקד על אנשיו לסגת חזרה לקסרקטינים הסמוכים לכיכר. אנשיו של דרולד ניסו לחסום את הדרך, אולם רוז'ה הסתער עליהם בעצמו ופרץ את הדרך. דרולד רץ אל שער הקסרקטין וניסה לאחוז במושכות סוסו של רוז'ה. אנשיו של רוז'ה צעדו כולם אל תוך הקסרקטין, ודרולד מצא את עצמו אסיר בפנים יחד עם סגנו מרסל האבר. רוז'ה היה נבוך כליל ולא ידע מה לעשות. הוא הציע לדרולד והאבר לעזוב את הקרסקטין, אולם דרולד היה נחוש להפוך לקדוש מעונה ולפיכך הוא נשאר פנימה וצעק החוצה אל גרן: "לך ואמור בפריז כי אני אסיר בידי הצבא!" רוז'ה ניסה להוציא אותם החוצה בכוח, אולם בסופו של דבר נכנע לבקשתם ואסר אותם. גרן נמלט יחד עם 60 מאנשיו אל ביתו שברחוב שאברול, אשר אותו הפך למבצר של ממש. כעבור מצור קצר, הסכימו גרן ואנשיו להיכנע. במשפטם, ניסו דרולד וגרן לטעון שהם ניסו להוביל מרד לאומני נגד הממשלה. הם קיוו לקבל עונשים חמורים ולהפוך לקדושים מעונים, אולם הממשלה הייתה נחושה לא להעניק להם זאת, ולפיכך הם הואשמו רק בהפרת הסדר הציבורי ובהפגנה לא חוקית, וקיבלו קנס כספי קטן.

תוצאות

כישלון הקשר לא הרגיע את הרוחות, וזעם הימין כנגד הנשיא החדש, עדיין בער. ב-4 ביוני, במהלך מרוץ הסוסים השנתי באוטיי, קרבו אל לובה גברים שלבשו על דש בגדיהם את הציפורנים הלבנות שסימלו את המלוכנים והציפורנים הכחולות שסימלו את האנטישמים. הם החלו לצעוק עליו: "התפטר! פנמה!" כשלפתע התקרב גבר נוסף וחבט בראשו במקבל כבד. לובה לא נפגע בגלל כובע הצילינדר אותו לבש, אולם הכאתו נתפסה כעלבון כבד. לובה אישר את השתתפותו גם במירוץ שנערך יום למחרת, וכדי לאבטח את האירוע, הוציא המושל הצבאי של פריז אמיל צורלינדן, אלפי חיילים לרחובות. הימין הקיצוני כן תכנן לחולל מהומות באירוע, אולם מנגד גם השמאל ארגן הפגנה המונית. ההתנגשויות בין ההפגנות הפכו לקטטות אלימות שנמשכו כל היום. האירועים יצרו רושם שהרפובליקה בסכנה, מה שהוביל לנפילת ממשלתו של שארל דופוי ולהקמת ממשלה חדשה ב-22 ביוני בראשותו של רנה ולדק-רוסו. דרולד וגרן הואשמו בהמשך השנה בניסיון לקשור קשר נוסף כנגד הרפובליקה, ואחרי משפט ארוך בפני הסנאט הצרפתי, ששימש כבית המשפט העליון, הוטלו על דרולד עשר שנות גלות (25 בינואר 1900). הוא פרש אל העיר סן סבסטיאן שבספרד, אך חוק החנינה של 1905 איפשר לו לשוב לצרפת.

לקריאה נוספת

• ז'אן דניס ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003.
• ברברה טוכמן, המגדל הגאה, דביר, 1998.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ניסיון ההפיכה ב-23 בפברואר 1899 בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30683654ניסיון ההפיכה ב-23 בפברואר 1899