נוראדין איברהים פאשה
 | |
| נוראדין פאשה | |
| לידה |
1873 בורסה, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
18 בפברואר 1932 (בגיל 59 בערך) קדיקוי, איסטנבול, טורקיה  |
| כינוי | "נוראדין המזוקן" (Sakallı) |
| השתייכות |
הצבא העות'מאני הצבא הטורקי |
| תקופת הפעילות | 1893–1925 (כ־32 שנים) |
| דרגה | "פריק" (בטורקית: Ferik - דרגה מקבילה למייג'ור גנרל) |
| תפקידים בשירות | |
|
סגן מפקד רגימנט הרגלים ה-77 (1910) מפקד הבטליון הראשון של רגימנט הרגלים ה-83 (1910-1911) מפקד רגימנט הרגלים ה-9 (1913-1914) מפקד הדיוויזיה הרביעית (1914-1915) מפקד זירת המערכה במסופוטמיה (1915-1916) מפקד הדיוויזיה התשיעית (אנ') (1916) מפקד הארמייה השלישית (1916) המפקד הצבאי של מחוזות אנטליה ומוגלה (1916-1917) מפקד הקורפוס ה-21 (אנ') (1917-1918) סגן מושל וילאייט איזמיר (אנ') (1918-1919) מושל וילאייט איזמיר ומפקד הקורפוס ה-17 (אנ') (1919-1920) מפקד הארמיה המרכזית (אנ') (1920-1922) מפקד הארמייה הראשונה של צבא טורקיה (אנ') (1922-1924) | |
| פעולות ומבצעים | |
|
המלחמה היוונית-עות'מאנית (1897) מלחמת הבלקן הראשונה מלחמת העולם הראשונה המערכה במסופוטמיה מלחמת יוון–טורקיה מלחמת העצמאות של טורקיה | |
| עיטורים | |
 דרגה 5 במסדר המג'ידיה דרגה 3 במסדר אוסמניה דרגה 2 במסדר המג'ידיה עם חרב מדליית ליקאת (אנ') מדליית לגיון הכבודעיטור צלב הברזל  מדליית העצמאות של טורקיה (אנ') | |
נוראדין איברהים פאשה (נקרא גם נוראדין איברהים קוניאר) (בטורקית: Nureddin İbrahim Paşa; 22 בנובמבר 1873 - 18 בפברואר 1932) היה קצין בכיר צבא העות'מאני, אחד ממובילי מהפכת הטורקים הצעירים. פיקד תקופה מסוימת על הצבא העות'מאני במערכה במסופוטמיה והנהיג את הניצחון הטורקי במצור על כות. היה מפקד ארמייה במהלך מלחמת יוון–טורקיה והצטרף לכוחות המהפכה בתקופת מלחמת העצמאות של טורקיה. הואשם מספר פעמים בביצוע פשעי מלחמה בתקופת המאבק ביוונים ורק חברותו עם מוסטפא כמאל אטאטורק מנעה את העמדתו לדין.
נעורים
נוראדין נולד ב-1873 בעיר הטורקית בורסה לאיברהים פאשה שהיה קצין בדרגת "מוסיר" (בטורקית: Müşir - דרגה מקבילה לפילדמרשל). ב-1890 הצטרף ל"אקדמיה העות'מאנית הצבאית" (אנ') ברובע פנגלטי (Pangaltı) שבאיסטנבול וסיים אותה ב-1893.
קריירה צבאית
השנים הראשונות
עם סיום האקדמיה גויס נוראדין לשירות בצבא העות'מאני כקצין רגלים בדרגת "מולאזם-ת'אני" (בטורקית: Mülâzım-ı Sani - דרגה מקבילה ללוטננט משנה). הוא הוצב תחילה בבטליון הרגלים ה-40 ולאחר תקופה קצרה הועבר למטה הארמייה הראשונה (אנ'). בתחילת 1895 הועלה לדרגת "מולאזם-אוול" (בטורקית: Mülâzım-ı Evvel - דרגה מקבילה ללוטננט) ובשלהי אותה שנה הועלה לדרגת יוזבאשי (בטורקית: Yüzbaşı - דרגה מקבילה לקפטן).
במהלך שרותו בארמייה הראשונה מונה נוראדין למזכירו האישי של מפקד הארמייה אדהם פאשה (אנ') וב-1897 השתתף עם הארמייה בבמלחמה היוונית-עות'מאנית ולאחר סיומה מונה לראש המבצעים של מפקדת הארמייה.
ב-1898 סיים את שירותו בארמייה ומונה למזכיר הצבאי של הסולטן עבדול חמיד השני. ב-1901 הועלה לדרגת "בינבאשי" (בטורקית: Binbaşı - דרגה מקבילה למייג'ור) ובאותה שנה עבר למפקדת משמר הגבול בגבול עם בולגריה. ב-1902 הועבר למפקדת משמר הגבול בגבול עם מקדוניה.
ב-1907 הועבר למפקדת הארמייה השלישית שישבה בסלוניקי ובאותה שנה הועלה לדרגת "קיימאקם" (בטורקית: Kaymakam - דרגה מקבילה ללוטננט קולונל) וב-1908 הועלה לדרגת "מיראלאי" (בטורקית: Miralay - דרגה מקבילה לקולונל).
מהפכת הטורקים הצעירים
ב-1908 התחוללה הטורקיה מהפכת הטורקים הצעירים שהציבה את נוראדין ואביו משני צידי המתרס. בעוד שהאב נשאר נאמן למסגרות הישנות של הצבא, הצטרף נוראדין למועצת האיחוד והקידמה. במסגרת הרפורמה שנערכה בצבא לאחר ההפיכה ב-1909, הורד נוראדין לדרגת "בינבאשי" והוצב ביחידות המילואים של הארמייה הראשונה ומונה למושל מחוז קוצ'וקצ'מצ'ה (אנ') שבאיסטנבול.
טרום מלחמת העולם הראשונה
ב-1910 הוחזר נוראדין למסלול הצבאי ומונה לסגן מפקד רגימנט הרגלים ה-77 ובהמשך אותה שנה מונה למפקד הבטליון הראשון של רגימנט הרגלים ה-83. ב-1911 הוצב בקורפוס ה-14 (אנ') ונשלח להילחם במורדים בתימן ואף זכה לענוד בחזרה את דרגת ה"קיימאקם". ב-1913, כשחזר מהמערכה בתימן, מונה למפקד של רגימנט הרגלים ה-9 איתו נלחם בשלהי מלחמת הבלקן הראשונה. באותה תקופה היה חלק משיתוף פעולה שנרקם בין הכוחות הטורקים וכוח משימה גרמני שהוביל אוטו לימן פון זאנדרס.
מלחמת העולם הראשונה
המערכה במסופוטמיה
באפריל 1914 (עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה) מונה נוראדין לפקד על הדיוויזיה הרביעית. באפריל 1915 מונה נוראדין לפקד על זירת המערכה במסופוטמיה כמחליפו של המפקד הקודם סולימאן אסקארי ביי (אנ') שנפל במערכה[1]. בתקופת המינוי ובחודשים הבאים נאלצו כוחותיו של נוראדין לסגת צפונה במעלה נהר החידקל תוך תבוסה בסדרה של קרבות אל מול הכוחות הבריטים וביניהם קרב עמארה, קרב נאסריה וקרב א-סין. רק בקרב קטסיפון, שמבואות בגדאד, הצליחו נוראדין וכוחותיו, בשלהי 1915, לבלום את ההתקדמות של הבריטים.
את חוסר ההכרעה בקרב קטסיפון הפך נוראדין להצלחה בכך שהורה לכוחותיו לרדוף אחר הכוחות הבריטים שנסוגו לעיר כות. לאחר שהניסיון הטורקי לכבוש את כות לא צלח הטיל נוראדין מצור על כות בה התבצרו חיילי הדיוויזיה השישית "פונה" ובראשם מפקד הדיוויזיה צ'ארלס טאונסנד.
בדצמבר 1915 מונה קולמר פון דר גולץ למפקדו של נוראדין ובתחילת 1916 הוחלף נוראדין על ידי חליל כות (אנ') שהיה המפקד בפועל של המצור על כות. לאחר החלפתו מונה נוראדין למפקד הדיוויזיה התשיעית (אנ') ובהמשך מונה למפקד הארמייה השלישית.
השירות בטורקיה
בשלהי 1916 עזב נוראדין את זירת מסופוטמיה ומונה למפקד הצבאי של מחוזות אנטליה ומוגלה בטורקיה. במסגרת תפקידו זה הקים את הקורפוס ה-21 (אנ') ומונה למפקד קורפוס זה שמפקדתו הוקמה בעיר איידין (אנ') שלייד איזמיר. בשלהי 1918 מונה נוראדין לסגן מושל וילאייט איזמיר (אנ') (ששלט על מזרח טורקיה האסייתית).
מלחמת יוון-טורקיה
עם סיום מלחמת העולם הראשונה מונה נוראדין למושל וילאייט איזמיר ולמפקד הקורפוס ה-17 (אנ'). בתחילת 1919 התכוון נוראדין לעבור לאיסטנבול כמפקד הקורפוס ה-25 (אנ') שמרכזו היה באיסטנבול. זמן קצר לאחר המינוי פרצה מלחמת יוון–טורקיה שהחלה בפלישת צבא יוון לאיזמיר ונוראדין הוחזר לתפקידו הקודם כדי להתמודד עם הפלישה ועם כיבוש איזמיר וסביבתה.
מלחמת העצמאות של טורקיה
מלחמת העצמאות של טורקיה פרצה לאחר שמדינות רבות לטשו עיניים לטורקיה מתוך רצון לנגוס שטחים ממנה. ב-1920 מונה נוראדין למפקד הארמייה המרכזית (אנ') שנבנתה על ידי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה במסגרת הרה-ארגון של הצבא. כמפקד כוח זה התמודד נוראדין במערכות שונות.
מרד הכורדים (אנ')
בשלהי 1920 ניהלה האספה הלאומית בראשות מוסטפא כמאל פאשה משא ומתן עם הכורדים בנוגע לשוויון ולמתן זכויות לכורדים. לאחר כישלון השיחות הורה אטאטורק לנוראדין לדכא את התסיסה הכורדית. בפברואר 1921 הוביל נוראדין כ-3,000 מחיילי הארמייה המרכזית למזרח אנטליה כדי לפעול כנגד ההתנגדות הכורדית. הקרבות מול הכורדים התנהלו עד יוני 1921 אז דיכא נוראדין את המרד באכזריות רבה. אכזריות זו הובילה את האספה הלאומית להחלטה לשחרר את נוראדין מתפקידו ולהעמידו למשפט. המשפט התבטל לאחר התערבותו של מוסטפא כמאל.
רצח העם היווני-פונטי
ההתנכלות של העות'מאנים המוסלמים ליוונים הנוצרים שחיו בטורקיה החלה עוד ב-1914 ונמשכה במהלך מלחמת העולם ולאחריה. במסגרת התנכלות זו ביצעו הטורקים גירושים, משפטים, מעשי שוד, הוצאות להורג ורציחות[2]. ביוני 1921 הורתה הממשלה הטורקית לנוראדין ולארמייה המרכזית שבפיקודו לגרש את היוונים מאזור החוף מערבי של אנטליה לפנים הארץ. חיילי הארמייה ביצעו את ההוראה בבורטליות רבה שהביאה למותם של רבים מהמגורשים. בגלל אחריותו לפעולה זו החליטה האספה הלאומית להשעות את נוראדין מתפקידו ולהעמידו למשפט אך זה בוטל על ידי מוסטפא כמאל פאשה.
כיבוש איזמיר
ביוני 1922 מונה נוראדין למפקד הארמייה הראשונה של צבא טורקיה (אנ') (תחת פיקודו של איסמט אינני) ובהמשך אותה שנה הועלה לדרגת "פריק" (בטורקית: Ferik - דרגה מקבילה למייג'ור גנרל). בספטמבר אותה שנה הוביל נוראדין את הארמייה לקרב האחרון במלחמת יוון–טורקיה במהלכו כבשו את איזמיר בה התרכז הצבא היווני הנסוג וכן אזרחים יוונים רבים ונוראדין מונה למושל הצבאי של העיר. במסגרת תפקידו זה הביא למותו, בלינץ', של הארכיבישוף האורתודוקסי של העיר קריסוסתומוס קלפתיס (אנ'). כיבוש העיר עצמה התאפיין במעשי טבח בחיילים ובאזרחים היוונים ובמסגרת זו הועלה באש הנמל של איזמיר (אנ'). שריפה זו האיטה את נסיגת היוונים לאוניות המילוט ואיפשר לטורקים להמשיך לטבוח ביוונים[3]. סיום המלחמה הרשמי היה עם חתימת שביתת הנשק של מודניה.
הפלישה לאיסטבול
בשלהי 1922, לאחר השתלטות על כל אנטליה, הלביש נוראדין כ-3,000 מחייליו בבגדים אזרחיים ושלח אותם להשתלט על נקודות מפתח באיסטנבול שהייתה בשליטת בריטניה וצרפת. מצב זה נמשך עד יולי 1923 אז נחתם הסכם לוזאן והצבא הטורקי נכס לעיר באופן רשמי.
פעילות מדינית
במרץ 1924 מונה נוראדין לחבר המועצה הצבאית העליונה (אנ') ובדצמבר אותה שנה נבחר לאספה הלאומית הגדולה. בתחילת ינואר 1925 נדחק נוראדין מהאספה הלאומית מפני שהיה עדיין בשירות צבאי והוא נאלץ לפרוש מהשירות ולהיבחר שוב.
נוראדין נקט בגישה שמרנית בנוגע לרפורמות שהנהיג מוסטפא כמאל אטאטורק והקים עליו בכך חברים מהאספה הלאומית שאף הכריזו עליו כאויב הציבור.
ב-1923 פורסמה ביוגראפיה על נוראדין ובו הילל הסופר את הישגיו בשורה של סופרלטיבים ("מכניע כות", "מגן בגדאד", "מנצח תימן" ועוד) ועורר עליו את זעמו של אטאטורק שהזכיר אותו ב"נאום נוטוק" (אנ') שהיווה את הבסיס לנראטיב של האומה הטורקית.
משפחתו
נוראדין נישא לנזמייה האנים (נפטרה 1951) ולזוג נולדו 2 בנות (סמיאה (1896–1950) וממדואה (1904-1970)). נפטר ב-1932 והובא לקבורה בקדיקוי. לאחר המהפכה הצבאית של 1980 הוחלט על הקמת בית קברות של נכבדי האומה והועברו אליו המקורבים לאטאטורק. גם גופתו של נוראדין הייתה מיועדת להעברה לאותו בית קברות אולם לאחר שהתעוררה מחאה ציבורית (בגלל מעורבותו בפשעי מלחמה) הוחלט לא להעבירו.
אותות, מדליות ותארים
במהלך שירותו הצבאי והאזרחי זכה נוראדין במספר רב של אותות, מדליות ותארים:
- דרגה 5 במסדר המג'ידיה
- דרגה 3 במסדר אוסמניה
- דרגה 2 במסדר המג'ידיה עם חרב
- מדליית ליקאת (אנ')
- מדליית לגיון הכבוד
- עיטור צלב הברזל
- מדליית העצמאות של טורקיה (אנ')
לקריאה נוספת
- Edward J. Erickson, Ottoman Army Effectiveness in World War I: A comparative study, Routledge, New York, 2007, ISBN 978-0-415-77099-6, p. 75.
- Andrew Mango, Atatürk, John Murray, 1999, ISBN 978-0-7195-6592-2, p. 73.
- Edward J. Erickson, Ordered to Die: A history of the Ottoman Army in the First World War, Greenwood Press, Wesport, CT 2001, ISBN 0-313-31516-7, pp. 112–115.
- Barber, Major Charles H. Besieged in Kut - and After Blackwood, 1917
- Braddon, Russell The Siege Cape, 1969 / Viking Adult, 1970 מסת"ב 0-670-64386-6
- Keegan, John (1998). The First World War. Random House Press.
- Long, P. W. Other Ranks of Kut Williams & Norgate, 1938
- Mouseley, Capt. E. O. The Secrets of a Kuttite: An Authentic Story of Kut, Adventures in Captivity & Stamboul Intrigue Bodley Head, 1921
- Sandes, Major E. W. C. In Kut & Captivity with the Sixth Indian Division Murray, 1919
קישורים חיצוניים
- נוראדין פאשה, באתר dbpedia.org
- נוראדין פאשה, באתר Turkey in the First World War
הערות שוליים
31373543נוראדין איברהים פאשה