ציד המכשפות בסיילם
ציד המכשפות בסיילם, הקרוי גם משפטי המכשפות בסיילם (באנגלית: Salem witch trials), מתאר רצף אירועים שהתרחשו בעיירה האמריקאית סיילם שבקולוניית מסצ'וסטס בשנת 1692. במהלך חצי שנה נידונו 13 נשים ו-6 גברים למוות בתלייה על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף. אדם נוסף הומת בעינויים, לאחר שסירב לעמוד למשפט בבית משפט אזרחי בהאשמה כזאת. מאות אחרים, שלא הורשעו, נכלאו לעיתים לזמן ממושך, לאחר שנחשדו כעוסקים בכישוף.
עצם הדיון וההרשעה בבית משפט אזרחי על עבירות הכישוף, וההוצאות להורג בעוון כישוף, בהיקף כה גדול בתקופה של מספר חודשים, היה תופעה יוצאת דופן, ייחודית לעיירה סיילם ולשנת 1692, והיא תופעה לא פשוטה להסבר בהיסטוריה של ארצות הברית.
רקע
בשנת 1692 היה הכפר סיילם נתון במצב של חילוקי דעות ומתח פנימי בין תושבי הכפר. בבסיס חילוקי הדעות עמדה בחירתו של סמואל פאריס לכהונה הראשונה ככומר העיירה. בנוסף, באותה תקופה היו יישובי הספר של אמריקה החדשה נתונים במלחמת התשה קשה עם האינדיאנים המקומיים שהתגוררו בסמוך. בחודש ינואר 1692 הותקפו תושביה הלבנים של העיירה האמריקאית יורק במחוז מיין על ידי אינדיאנים משבט הוואבאנאקי, רבים מהם נהרגו, וחלקם אף נלקחו בשבי.
הילודה המרובה וגדילתן הטבעית של המשפחות בעיירות האמריקאיות הגבירו את חילוקי הדעות ביחס לחלוקת שטחי האדמה בין שכנים ובין משפחות, במיוחד ביישובי הספר, שקיומם התבסס על מרעה. שינויים במזג האוויר, סופות ולחלופין תקופות בצורת, יכלו להרוס כהרף עין יבול שלקח זמן רב לגדלו. משק חקלאי שגודלו איפשר לתמוך כלכלית בדור המייסדים, כבר לא תמיד הספיק לתמיכה בדורות הבאים, דבר שדחף את החוואים להפוך שטחי בר מחוץ לתחום היישוב לשטחי מרעה, תוך דחיקת מקומם של האינדיאנים שכבר ישבו בשטחים אלה. התנהלות זאת הביאה למתקפות רבות של האינדיאנים כלפי המתיישבים, דבר שהגביר את המתח התמידי בו חיו יישובי הספר האמריקאים.
מאחר שרוב המתיישבים היו פוריטנים המחויבים לשלטון הדת בכל תחומי חייהם, התגלו חילוקי דעות רבים הנוגעים לדת. חילוקי דעות אלה התגברו ככל שרבו האסונות, כגון אובדן יבול ומִקְנֶה, מחלות ומוֹת ילדים, ואסונות טבע שונים, שפורשו באופן ישיר כמעשי שמיים בעקבות זעם הא-ל. לפי אמונתם של הפוריטנים, שכפרו בבחירה החופשית, נקבע עם לידתו של כל אדם אם הוא נדון לגן עדן או לגיהנום, והם נהגו לחפש רמזים וסימנים, שאותם נתן הקל, לתכליתו של כל אדם. לפי אמונתם, במקביל לעולם הנראה, התקיים עולם הבלתי נראה, המנוהל על ידי האלוקים ושליחיו - המלאכים והשטן.
תחילת האירועים
בשנת 1688 ג'ון פוטנאם, אחד מראשי שתי המשפחות החשובות בסיילם, הזמין את סמואל פאריס, שהיה איש אמיד, סוחר ובעל קרקעות מברבדוס, לשאת דרשות בכנסיית הכפר. שנה לאחר מכן, קיבל על עצמו פאריס את משרת כומר הכפר. הוא עבר לכפר סיילם עם משפחתו, ושפחתו האינדיאנית טיטובה.
בשנת 1692, חלתה בטי פאריס בתו הצעירה בת העשר, ולקתה בתסמינים מוזרים שכללו עוויתות כאב, הזיות וחום. ברקע התקופה עמד ספר פופולרי שיצא לאור בשם, "השגחות אלוקיות חקוקות בזיכרון", מאת קוטון מאת'ר, אשר תיאר מקרה של עיסוק בכישוף מאותה התקופה וכלל תיאור תסמינים דומים, דבר שתמך באמונה שהלכה ונפוצה כי ייתכן והילדה נפלה קרבן למעשה כישוף.
החשדות הלכו וגברו כאשר בתו בת ה-11 של ג’ון פוטנאם, אן, וחברותיה מרסי לואיס בת ה-17, ונערה נוספת בשם מארי וולקוט, גילו תסמינים דומים. רופא שניסה ללא הצלחה לטפל בנערות החולות סבר כי ייתכן והגורם לבעיה הוא על טבעי. מקרים נוספים של נערות חולות נתגלו, והחשדות בנוגע למקור מחלתן העל טבעי של הנערות והילדות הלכו וקיבלו תאוצה.
בחודש פברואר נעצרו שלוש הנשים הראשונות בחשד למעשה כישוף. הדבר קרה לאחר ששתיים מהנערות בטי פאריס ואביגייל וויליאמס הצביעו על הנשים הללו כאחראיות למחלתן וציד המכשפות החל. בהמשך גם אן פוטנאם ומרסי לואיס סיפרו על כך שראו מכשפות עפות בשמיים, וכפועל יוצא של האשמות אלו החלו החשדות לקבל תמיכה רבה יותר.
על רקע אירועים אלה הגיע לחלל האוויר בעיירה סיילם, סיפורה של שפחה אינדיאנית, שייתכן שהייתה מעורערת בנפשה, על כישופים שבהם היא עוסקת, תוך "הפללה" של מספר בנות צעירות נוספות העוסקות לכאורה בכישופים ביחד עמה.
הליכי המשפט
המשפט התקיים כמשפט פלילי לפי החוק, ובהשתתפות חבר מושבעים. הראיות שהובאו בפני בית המשפט כללו, מלבד עדויות ראיה, גם ראיות נסיבתיות, שבהן הראתה התביעה לבית המשפט כי לאחר מעשי הכישוף לכאורה היה שינוי של ממש בתחומים שונים, כדוגמת שינויים במצב בריאותם של אנשים אחרים או של בעלי חיים בעיירה. פרט לשלושת המקרים האחרונים, כל המקרים שנשמעו בפני בית המשפט וחבר המושבעים, ושהואשמו בכישוף, הוכרו כאשמים ונגזר עליהם דין מוות. איש לא נמצא חף מפשע. לא הייתה אפשרות להתחמק מהסטיגמה של "מכשף" או "מכשפה". בית המשפט חס רק על חייהם של אלה שהודו כי אכן עסקו בכשפים, הביעו חרטה, ומסרו שמות של מכשפים ומכשפות אחרים. בשני מקרים התחשב בית המשפט בכך שהנאשמות היו בהיריון. לכן עוכב גזר הדין עד לאחר שילדו.
סדרת ההוצאות להורג החלה ב-10 ביוני 1692 והסתיימה ב-22 בספטמבר 1692. נתלו 19 אנשים, כולל כומר: שלוש עשרה נשים ושישה גברים. רוב הנשים היו צעירות, מעט לאחר גיל ההתבגרות.
רק הוצאה להורג אחת לא הייתה בתלייה. במקרה של גילס קורי (Giles Corey), חוואי בן 80, שסירב להשיב כאשר נשאל על ידי בית המשפט האם הוא מודה באשמה, מאחר שלדבריו לא הסכים כלל לעצם קיום המשפט. ללא התייחסות לעצם ההודאה, לא יכול היה בית המשפט, מבחינה חוקית, להמשיך בדיון בעניינו. הוחלט שהוא יימחץ על ידי אבנים גדולות עד שיסכים להשיב לשאלת בית המשפט בעניין ההודאה באשמה. לאחר יומיים של שהיה מתחת לאבנים נפח קורי את נשמתו, מבלי שמסר הודאה. סירובו להתייחס בבית המשפט לשאלת האשמה מוסבר לעיתים קרובות כרצון מצידו לדאוג ליורשיו ולמנוע העברת חוותו ושאר רכושו לידי המדינה, כמורשע בהליך פלילי.
בשני מקרים הומתו גם כלבים, לאחר שבית המשפט השתכנע כי סייעו למעשי הכשפים.
שלוש הנידונות הראשונות שהורשעו היו טיטובה[1], שהייתה שפחתו של סמואל פאריס וממוצא אינדיאני, שרה גוד [1], שהייתה קבצנית ללא משפחה, ושרה אוסבורן, שהייתה קשישה רגזנית ולא אהובה בעיירה. בתחילת המשפטים לא היה מובן מאליו כי ייגזר על הנאשמות עונש מוות, ולפי דוגלס לינדר ייתכן כי העניין היה מסתיים בנזיפה, אילולא הודתה באשמה הנאשמת הראשונה, טיטובה, לאחר עינויים כבדים, תוך פירוט האופן שבו הגיע אליה השטן בעצמו כשהוא מופיע לעיתים ככלב או כחזיר. היא הודתה והצהירה כי היא וארבע מכשפות אחרות ביצעו מעשי כישוף, ובכך קשרה את הנאשמות האחרות לעדותה. לפי טענתו של דוגלס לינדר, וידויה של טיטובה הצליח להפוך אותה משעיר לעזאזל אפשרי לדמות מרכזית בתביעות המתרחבות. וידויה תרם גם להשתקת רוב הספקנים, ואיפשר את תחילתו של ציד המכשפות הקנאי.
בנוסף לנדונים למוות שהיו, היו בין 100 ל-200 חשודים בכישוף שהוחזקו במאסר, במשך חודשים רבים (עד שנה), ועניינם לא הובא עדיין לערכאות משפטיות.
סיום האירועים
לאחר מספר חודשים החלו לעלות ספקות בדבר העובדה כי דווקא בעיירה סיילם קיים מספר כה גדול של אנשים העוסקים בכישוף. ספקות הועלו גם באשר לאפשרות כי אנשים מכובדים רבים כל כך עשויים להיות אשמים. הפרשה החלה להגיע לסיומה לאחר שאפילו הכומר בורוז, שהיה כומר העיירה בעבר, נידון למוות. בתפילה שנשא לפני מותו בפני הציבור, ציטט פסוקים מהתנ"ך, דבר שלכאורה לא היה ביכולתו לעשות אילו היה נציגו של השטן ועוסק בכישוף. הדבר החל לעורר את אנשי העיירה למחשבות שניות והצית את הספק בדבר "האמת". משפטי המכשפות נמשכו עוד שלושה חודשים, והמשיכו לעורר ספקות נוספים בציבור, כולל בעיתונות. אינקריס מאת'ר (Increase), אביו של קוטון, פרסם מה שכונה "העלון הראשון של אמריקה בנושא הראיות", בשם "מקרים של מצפון" נטען ש"עדיף כי עשר מכשפות חשודות יימלטו על פני הרשעתו של אדם אחד חף מפשע". במשך מספר חודשים נוספים הוגשו למושל העיירה מאמרים וגילויי דעת של אנשי ציבור ושל כמרים בעניין, דבר שהביא בסופו של דבר לסיום המשפטים.
בחודש נובמבר 1692, לאחר כחצי שנה של דיונים בבתי המשפט, ו-19 הוצאות להורג בתליה (ובנוסף ג'יילס קורי שמת בעינויים), פיזר המושל את בית הדין. המורשעים בדין שנגזר עליהם עונש מוות נותרו במאסר והמתינו לגזר דינם עוד שלושה חודשים. בחודש ינואר 1693 חנן המושל את כל העצירים הנידונים למוות. למרות סיום משפטי המכשפות, נותרו במאסר עוד "חשודים" שהואשמו במעשי כישוף, חלקם עד חודש מאי 1693.
בחודש אוגוסט 1706 הקריא הכומר גרין, שהחליף את הכומר פאריס לאחר תום האירועים, את התנצלותה של אן פוטנאם בכנסייה:
"אני מבקשת להיכנע בפני הקל בשל אותה התרחשות עצובה ומשפילה במשפחת אבי בשנת 92; אשר בה אני, בהיותי ילדה, ובהשגחת קל, הפכתי לכלי האשמה בפשעים חמורים של מספר אנשים, ואשר בשל כך חייהם נלקחו מהם, ואשר בעת הזו ישנה קרקע מוצקה וסיבות טובות להאמין שהם היו אנשים תמימים: ושזו הייתה אשליה גדולה של השטן שהטעה אותי בזמן העצוב ההוא." (קטע נבחר)[2]
פוטנאם הייתה בת 11 בעת ציד המכשפות ונמנתה על הילדות החולות. רבים מהאנשים שהאשימה בכישוף נחשבו לאויבים של בני משפחתה. בין היתר, הייתה הראשונה להאשים את הכומר לשעבר של הקהילה, בורוז.
בתחילת סתיו 1692 החלה תאוות הדם של סיילם שוככת. ספקות הועלו באשר לאפשרות כי אנשים מכובדים רבים כל כך עשויים להיות אשמים. ג'ון הייל (Hale) אמר, "לא ניתן לדמיין כי במקום בו קיים ידע רב כל כך, ינתרו באופן מפלצתי רבים כל כך, על פני שטח אדמה קטן כל כך, לחיקו של השטן בעת ובעונה אחת". השכבה העליונה והמשכילה של המושבה פתחה במאמצים לסיים את היסטריית ציד המכשפות שאפפה את סיילם.
הסברים אפשריים לתהליך
טיטובה, שפחתו של סמואל פאריס, הואשמה בעיסוק בכישוף ובמאגיה שחורה. השפחה נשפטה ובמשפטה ככל הנראה, טענותיהם של המאשימים אותה בכישוף נשמעו אמינות מאוד מפני שהשפחה הייתה ממוצא אינדיאני, ואינדיאנים נתפשו בעיני הקהילה הנוצרית כבעלי אמונות המבוססות על כישוף ומאגיה שחורה.
בלית ברירה לאחר שחויבה להודות בהאשמות כלפיה, נאלצה השפחה האינדיאנית לחשוף את שותפיה למעשי הכישוף, כביכול. השפחה האשימה שתיים משכנותיה, נשים שאנשי סיילם לא אהבו בשל היותה של אחת מהנשים קבצנית חסרת משפחה ובשל אופיה של השנייה שהייתה אישה מבוגרת וכעוסה, בעלת מזג חם. במשפט השפחה הודתה במעשיה כאמור לעיל אך למרבה הפלא החלה בפירוט מעשיה, דבר שגרם לה ולמכשפות שפעלו איתה כביכול שיגזרו עליהן מוות בתליה בעוון כישוף, על לא עוול בכפן. ככל הנראה האנשים האחרים שהואשמו במעשי כישוף ומאגיה שחורה (שלושה עשר אנשים במספר) הואשמו כתוצאה ממתח וכעס ששררו בעיירה כתוצאה מאסונות רבים שפקדו אותה. אנשי העיירה תלו את האסונות שפקדו אותם (כגון פשיטות אינדיאנים, הרס יבול כתוצאה ממזג אוויר, מחלות וכו') בזעמו של הקל שהתעורר בו על ידי עיסוק בכישוף, דבר שהיה אסור בנצרות. אנשי העיירה חיפשו שעיר לעזאזל שיוכלו להאשים אותו באסונות הללו ומצאו את האנשים הללו כאשמים. חלקם אף היו במעמד חברתי גבוה בעיירה, ביניהם אף כומר הכפר לשעבר, ג'ורג' ברוז.
תאוריות רפואיות הנוגעות למאפייני המחלות
הגורמים לסימפטומים ולייסורים שדיווחו עליהם הילדות החולות ממשיכים להוות עניין למחקר.
תאוריות רפואיות ופסיכולוגיות שונות הנוגעות לסימפטומים שדווחו נבדקו על ידי חוקרים, כולל היסטריה נפשית בתגובה להתקפות האינדיאנים, עוויתות הנובעות מהרעלת ארגוטיזם כתוצאה מאכילת פטריות ארגוט או מזון הנגוע בהן, העשויה להיגרם על ידי אכילת לחם שיפון ודגנים נוספים, ולהוביל לתסמינים נפשיים שונים המקבילים לתסמיני השפעת סם ה-LSD (המופק אף הוא מפטריות הארגוט) כדוגמת פסיכוזה, מאניה, והזיות. הוצעה גם האפשרות שמדובר בתסמינים של דלקת המוח, או בתופעה בשם שיתוק שינה כהסבר להתקפות הליליות שנטען שהתרחשו על ידי חלק מהמאשימות. חלק מההיסטוריונים המודרניים נוטים להתמקד פחות בהסברים ביולוגיים, ומעדיפים לחקור מניעים כמו קינאה, מצג שווא ומירמה של הילדות המתלוננות, ורצון בקבלת תשומת לב כהסברים להתנהגות.
מוזיאון בעיירה סיילם
בשנים האחרונות פועל בעיירה סיילם מוזיאון המוקדש כולו לאירועי ציד המכשפות שתוארו כאן. המוזיאון מתאר בדרך של מצגת הנמשכת כשלושים דקות את האירועים שהתרחשו בכפר. לצד המצגת על האירועים יש תצוגה קטנה המוקדשת להתייחסות התרבותית למכשפות. מפעילי המוזיאון מנסים להעביר מסר בדבר הצורך להיזהר מפני אמונות טפלות, המביאות לציד של שעיר לעזאזל, המשלם מחיר לא מוצדק על אמונות ותפיסות בלתי שוויוניות.[3]
ראו גם
- ציד המכשפות (מחזה)
- איסורי כישוף ביהדות
- הוצאה להורג
- מכשפות סמלסברי
- פטיש המכשפה
- ציד מכשפות
- מכשפה
- פרידריך שפה
- עינויים
- נשיקת הבושה
קישורים חיצוניים
- דוגלס לינדר, משפטי המכשפות מסיילם - באתר e-mago
- יוסי גורביץ, "מכשפה לא תחיון", על משפטי סיילם(הקישור אינו פעיל) - מדור "היום בהיסטוריה", נענע
- צילומי מסמכים מקוריים ממשפטי סיילם (באנגלית)
- יוסף ג'קסון, סאלם: העיר שמתפרנסת מציד מכשפות, באתר ynet, 27 באוקטובר 2008
- הודאתה של אן פוטנאם
- מוזיאון המכשפות בסיילם
- "אני טיטובה, מכשפה שחורה" - סקירת ספר
הערות שוליים
- ^ Salem Trials
- ^ Ann Putnam's Confession, Ann Putnam's Confession, 1706
- ^ יוסף ג'קסון, סאלם: העיר שמתפרנסת מציד מכשפות, ynet, 27.10.08
