משה שנירר

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. מוריץ (משה) טוביאס שנירר (בגרמנית: Moritz Tobias Schnirer;‏ 1861 – 15 במרץ 1941) מראשוני הציונות, רופא וסופר, עורך כתב העת הרפואי Medizinische Wochenschrift.

חייו

שנירר נולד בשנת 1861 בבוקרשט. בשנת 1880 עבר לווינה לשם לימודי רפואה באוניברסיטת וינה. בעת לימודיו התוודע לראובן בירר ונתן בירנבוים, והקים עמם את אגודת הסטודנטים הציוניים בווינה "קדימה" (בגרמנית: A.V. Kadima Wien), ושם היה שותף בשנת 1882 לייסוד אגודת "אהבת ציון"^[1]. עם פרישתם מהאגודה של החברים הדתיים בראשות ר' שלמה שפיצר, בעקבות התנגדותו של פרץ סמולנסקין למתן אופי אורתודוקסי יותר לאגודה, היה שותף לייסוד את אגודת "אדמת ישורון", שנוסדה במטרה להרחיב את הרעיון הציוני אל מחוץ לחוג הסטודנטים, ונבחר לנשיאהּ. אולם גם אגודה זו כשלעצמה לא הצליחה הרבה. בעזרת סטודנטים מערי מערב אירופה, שהיו חברים ב"קדימה", ייסד החוג אגודות ציוניות חדשות בערי אירופה, אשר אוחדו עם אלה שהקימו בגליציה אדולף שטנד, גרשון ציפר ואברהם זלץ לאיגוד חדש – "ציון": 'איחוד האגודות האוסטריות ליישוב סוריה וארץ-ישראל', ושנירר היה לנשיא האיגוד. בשנת 1896, עוד טרם פרסום "מדינת היהודים", חיבר איזידור שליט בינו לבין תאודור הרצל, ושנירר נכנס לחוג עוזריו הקרובים. בקונגרס הציוני הראשון בבזל (סתיו 1897) נבחר כחבר הוועד הפועל המצומצם וחבר הוועדה להתיישבות מעשית (עם וילי במבוס, ד"ר אהרן קמינקא, ד"ר אלכסנדר מינץ ושלמה בן ציון רובנשטיין). ב-1898 הצטרף להרצל במסעו לארץ ישראל להיפגש עם קיסר גרמניה וילהלם השני, שביקר בארץ באותה העת.

ואולם לאחר הקונגרס הציוני השני (1898), בהתקשו לראות פרי בעבודתה של האגודה הקטנה ודלת-התקציב, ובשל מיעוט הזמן שהותיר לו העיסוק במקצועו, פרש שנירר מהנהגת התנועה הציונית.

במישור המקצועי התעניין במיוחד בבקטריולוגיה, והיה כותב פורה, שכתב לכתבי עת רפואיים ואף הוציא שבועון רפואי בשם "Medizinische Wochenschrift". כן הוציא לאור (החל משנת 1893) את הלקסיקון הרפואי "Diagnostisches Lexikon für praktische Ärzte" ("לקסיקון לרפואה מעשית"), שאותו ערך עם אנטון בום (Bum). הלקסיקון זכה לתפוצה רחבה בקרב רופאי מרכז אירופה.

שנירר הוסיף להיות פעיל בתנועה הציונית, גם ללא תפקיד רשמי.

ב-15 במרץ 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, שמו שנירר ואשתו קץ לחייהם, בווינה.