גרשון ציפר
_.-PHG-1009938.png)
גרשון ציפר (Gershon Zipper; 1868–1921) היה משפטן ומוציא לאור, ממנהיגי התנועה הציונית וחבר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בגליציה. תמך בציונות מדינית.
קישורים חיצוניים
גרשון ציפר נולד במונסטרישץ', גליציה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. מנעוריו היה פעיל ציוני. למד בגימנסיה בטרנופול וב־1883 עבר ללמוד בסטרי, בשנותיו שם התכתב עם מרדכי אהרנפרייז, יצחק פלד (מחבר ההמנון העממי "שם במקום ארזים") ואברהם קורקיס וארגן פעילות יהודית לאומית. בגימנסיה בסטרי לא היה מורה ליהדות ותלמידים יהודים קיבלו פטור מלימודי דת, בניגוד לחוק. ציפר ארגן את התלמידים והוריהם ובעקבותיהם את ראשי הקהילה, שפנו למועצה הלאומית לחינוך, ופעלו למינויו של הסופר יצחק אהרון ברנפלד (אחיו של שמעון ברנפלד) כמורה ליהדות בגימנסיה.
לאחר סיום לימודיו בגימנסיה עבר ב-1890 לאוניברסיטת לבוב, ללימודי משפטים. הקים תנועה ציונית בשם "ציון" יחד עם אברהם קורקיס, אדולף שטאנד, מרדכי זאב ברוידא ויהושע טהון[1]. כבר מתחילת דרכו נחשב נואם מבריק הסוחף את שומעיו בלהט לתנועה הציונית[2]. בשנים 1891–1892 השתתף בוועדה לאיחוד כל האגודות הציוניות של חיבת ציון בגליציה לתנועה אחת, ובשנים 1893–1894 נערכו שתי ועידות של התנועה הציונית[3].
בשנת 1892 לקח חלק בהוצאה לאור של כתב העת הציוני הראשון בשפה הפולנית, "Przyszłość" ("עתיד") שערך אדולף שטנד. פרסם יחד עם אברהם קורקיס עלון בפולנית "משימתו של הנוער היהודי"[4].
היה מועמד מטעם התנועה הציונית לבחירות לפרלמנט בשנת 1907[5] ולבחירות בשנת 1909 שנערכו עקב פטירת הנציג המכהן[6].
הטבח בבחירות 1911
בשנת 1911 היה ציפר נציג התנועה הציונית, לבחירות לפרלמנט של החלק האוסטרי של האימפריה האוסטרו-הונגרית. זכות הבחירה הכללית לגברים הוענקה רק בשנת 1907 (עד אז היו זכאים להצביע רק בעלי קרקעות). בעקבות בחירות 1907 יוצגו בפרלמנט כ-30 שברי מפלגות. זכות ההצבעה החדשה עדיין וריבוי המפלגות הובילו למערכת בחירות סוערת ב-1911. ציפר התמודד בבחירות אלו כנציג דרוהוביץ' מול חבר פרלמנט מכהן - נתן לוונשטיין, שניהם משפטנים יהודים, אך ייצגו אינטרסים מעמדיים שונים - לוונשטיין ייצג את זכויות הייתר של אצילים פולנים ותעשיינים יהודים מתבוללים, ציפר הציוני נתפס כמייצג איכרים ופועלים מדוכאים בני כל הלאומים, שקיוו להשיג רפורמות למצבם.
הרשויות שרצו בניצחונו של לוונטשיין לא בחלו במניפולציות למניעת הצבעתם של תומכי ציפר. ביום הבחירות 19 ביוני 1911, הופנו לקלפי אחת מעל 8,000 איש, בפתח הקלפי הוצבו שוטרים שהחליטו מי רשאי להצביע ומי לא, והעדיפו בבירור את תומכי לוונשטיין. בוצעו גם זיופי קולות באמצעות הוספת פתקי הצבעה לתוך הקלפי. באזור הקלפי פרצו הפגנות, ובהמשך גם מהומות שכללו ניפוץ חלונות ראווה של בתי עסק סמוכים. הרשויות הזרימו לאזור כוחות צבא מפשמישל. הבחירות נתפסו כאירוע חגיגי ובעלי זכות הבחירה נכחו במקום עם משפחותיהם. החיילים ירו בהמון, פגעו ללא הבחנה בנשים, ילדים וקשישים. 26 אנשים נהרגו באירוע, רבים נפצעו.
הבחירות הופסקו, אך תוצאותיהן הוכרזו. לוונשטיין זכה בבחירות בפער גדול ושימר את מקומו בפרלמנט. הזעם הציבורי עורר חקירה שהוכיחה כי רבים נורו בגבם, כשניסו לברוח מזירת ההתפרעות. שר הפנים והביטחון הודה כי הירי על ידי הצבא היה טעות[7][8][9][10].
המשך פעילותו
בהמשך 1911 ביקר ציפר בארץ ישראל, את רשמיו האוהדים על החלוצים במושבות פרסם בכתבה עם שובו לגליציה[11]. בארץ נפגש גם עם ידידו מגליציה, שלמה שילר, אשר היה מנהלה הראשון של הגימנסיה העברית רחביה בירושלים. שילר ביקש את עזרתו של ציפר בגיוס כספים להקמת מבנה קבע לגימנסיה[12]. עם חזרתו לגליציה ארגן ציפר מסעות לגיוס תרומות שנמשכו כשנתיים, בין השאר באמצעות הקמת ארגוני נוער "אגודת תיאודור הרצל" ו"אגודת האור"[7] ב-1913 בישר לקונגרס הציוני ה-11 כי עלה בידו לגייס את הסכום הנדרש[13].
ציפר היה פעיל גם בקרן קיימת לישראל.
במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. לאחר המלחמה חזר לפעילות ציונית בלבוב ולאחר שמרבית המנהיגים הציונים נאסרו בעקבות הפוגרום בלבוב (1918), עמד ציפר בראש המאבק לזכויות היהודים בפולין. עסק רבות בפעילות למען נפגעי המלחמה והפוגרום ושבויי המלחמה[14][15].
בתחילת 1919 יסד עם אברהם קורקיס את היומון הציוני "Chwila" ("חווילה" מפולנית: "רגע"), אשר יצא לאור בשפה הפולנית באזור גליציה המזרחית.
נפטר בשנת 1921 בגיל 53. היה נשוי למרים (נפטרה בירושלים בשנת 1951[16]), בתו ד"ר הלנה ציפר-פפלבאום ביקרה ב-1924 בארץ ישראל, ונערכה לכבודה קבלת פנים בגימנסיה רחביה[17].
מורשתו
בגימנסיה רחביה הוצב לוח לזכרו לאחר מותו[18].
ב-1933 ביקרה משלחת ציונית מגליציה בלשכתו של מאיר דיזנגוף והציגה עצומה לקריאת רחובות בתל אביב על שם אישים מיהדות גליציה, ביניהם גרשון ציפר[19]. הדבר לא יצא לפועל.
ב-1965 נחנכה מצבת זיכרון ליהדות גליציה בכיכר מוריה (צומת הירקון-מוריה) בחיפה. המצבה מורכבת מארבעה תבליטים, אחד מהם מתאר ישיבת מערכת של העיתון Chwila, עם דמותו של גרשון ציפר, מייסד העיתון[20].
בשנת 1967 נקרא על שמו רחוב בחיפה, בקריית חיים מזרחית[21].
האתר "Jewish Lviv: 100 addresses" מציג על גבי מפת לבוב את כתובותיהם של 100 אישים יהודים שחיו בעיר, ביניהם גרשון ציפר[22].
קישורים חיצוניים
- גרשון ציפר, encyclopedia.com
- אלתר דרויאנוב, "דם דרוהוביץ" בפרויקט בן-יהודה
- תמונות גרשון ציפר, שנמסרו על ידי בתו ד"ר הלנה ציפר-פפלבאום, באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מאיר הניש, אדולף שטאנד 40) שנה למותו) , דבר, 24 בדצמבר 1959
- ^ מראשית ניצני הציונות, העולם, 15 באפריל 1937
- ^ The Stryj Community after 1886, פרק בתוך תרגום לאנגלית של "ספר סטרי" בהוצאת י.ל.פרץ ישראל/אגודת יוצאי סטרי בישראל/תשכ"ב 1962
- ^ בציונות/בספרות ובעיתונות, העולם, 22 בינואר 1913
- ^ מקרוב ומרחוק/הקנדידטים ציונים, המצפה, 8 במרץ 1907
- ^ מכתבים מגליציה, העולם, 6 ביולי 1909
- ^ 7.0 7.1 The History of the Jews of Drohobycz
- ^ דרהוביץ' 1911 - המהומה האלקטורלית שהסתיימה בטבח (בספרדית)
- ^ זכרונותיו של בוחר ותיק/מדרוהוביץ עד תל אביב, מעריב, 31 ביולי 1951
- ^ בחוץ לארץ, העולם, 29 ביוני 1911
- ^ בארץ ישראל/במושבות, העולם, 2 ביולי 1912
- ^ מכתבו של שלמה שילר אל ד"ר גרשון ציפר, באתר קבוצת שילר
- ^ גרשון ציפר ז"ל, הארץ, 6 בדצמבר 1921
- ^ שמעון פדרבוש, רשמים מועידת הציונים בגליציה המזרחית, הצפירה, 29 במרץ 1920
- ^ בתנועתנו, העולם, 2 באפריל 1920
- ^ ירושלים/מרים ציפר ז"ל, הבוקר, 1 בינואר 1951
- ^ בירושלים/לכבוד אורחת, הארץ, 27 בפברואר 1924
- ^ לוח לזכרו של גרשון ציפר בגימנסיה רחביה
- ^ להנצחת שמותיהם של מנהיגים ציוניים, דואר היום, 22 במרץ 1933
- ^ הוסר הלוט מעל מצבת זכרון ליהדות גליציה, על המשמר, 5 במאי 1965
- ^ מדריך רחובות חיפה
- ^ Jewish Lviv: 100 addresses
31455159גרשון ציפר