מרגרט ברק-וייט
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה. מרגרט ברק-וייט (אנגלית: Margaret Bourke-White, 14 ביוני 1904 - 27 באוגוסט 1971) הייתה הצלמת המערבית הראשונה שהורשתה להיכנס לברית המועצות, האישה האמריקאית הראשונה שהייתה כתבת וצלמת צבאית והצלמת הראשונה שהורשתה לעבוד באזורי קרב במלחמת העולם השנייה.
ראשית חייה
מרגרט ברק-וייט נולדה ב-14 ביוני 1904 ברובע הברונקס, ניו יורק, ארצות הברית. בהיותה פעוטה עברה משפחתה לבאונד ברוק, ניו ג'רזי. אביה, ג'וזף וייט, היה ממציא ומהנדס מצליח ממוצא יהודי-פולני ואמה, מיני (ברק) וייט, אנגלייה-אירית, עסקה בתחום ההוצאה לאור לעיוורים. היו לה שני אחים – רות ורוג'ר. היא הייתה מאוד קרובה לאביה ולימים הושפעה מאהבתו הגדולה לצילום, לטבע ולמכונות[1]. תחומי העניין המוקדמים שלה היו ביולוגיה וטכנולוגיה והיא החלה את לימודיה בקולג' תוך שאיפה להפוך למדענית. בשנת 1921 היא נרשמה לקורס בבית הספר לצילום קלרנס וייט (Clarence H. White) באוניברסיטת קולומביה בניו יורק והמשיכה ללימודי הרפטולוגיה באוניברסיטת מישיגן, שם פגשה את בעלה הראשון, אוורט צ'פמן. את לימודיה האקדמיים בתחום הביולוגיה סיימה באוניברסיטת קורנל בניו יורק בשנת 1927. במהלך לימודיה בקורנל עבדה כצלמת עבור ספר המחזור השנתי Cornell Alumni News. בצילומים רבים בחרה להתמקד בטבע ובמיוחד בבניינים גותיים המוקפים עצים. בעקבות פרסומים אלו החלה ברק-וייט לקבל הצעות עבודה מאדריכלים שביקשו ממנה לצלם את הבניינים שלהם לצורך פרסום[2][3]. בתקופה זו פיתחה את המיומנות שלה בקומפוזיציה של תמונה ואת סגנונה אשר הושפע מהפיקטוריאליזם: צילום במיקוד רך שבו התצלומים נראים כמו ציורים[4].
צילום תעשייתי ואדריכלי
בשנת 1929 היא הקימה סטודיו לצילום בקליבלנד, אוהיו, והתמחתה בצילום תעשייתי ואדריכלי. בתקופה זו, לאחר גירושיה מצ'פמן, היא אימצה לעצמה את השם ברק-וייט, המשלב את שמות המשפחה של אביה ושל אמה. בשנים 1928 - 1936 הקריירה שלה התבססה בעיקר על צילומים של פעילות ותוצרים של תעשיות רבות: מכוניות, שעונים, נייר, גורדי שחקים ועוד. את התקופה התעשייתית שלה היא החלה בצילום מפעלי פלדה וזו הייתה אהבתה הגדולה מבין התעשיות השונות. המשרה הראשונה שלה בתחום זה הייתה במפעל אוטיס סטיל מיל (Otis Steel Mill) בקליבלנד. זו הייתה הפעם הראשונה שתעשיית הפלדה צולמה באופן המבקש להבליט את הדרמה והריגוש החזותי בתחום שביטא את שיאו של העידן התעשייתי באמריקה. ברק-וייט האמינה כי תפקידה של האמנות הוא למצוא יופי בדברים הגדולים של התקופה ושבימיה אותו דבר גדול היה התעשייה. בעקבות הצלחת חוברת פרסום שבה הופיעו צילומיה, ברק-וייט הועסקה על ידי מפעלי פלדה נוספים רבים[3].
כתב העת פורצ'ן
תצלומי ייצור הפלדה שלה משכו תשומת לב רבה ובמאי 1929 היא הוזמנה על ידי הנרי לוס (Henry Luce), עורך המגזין טיים, לעבוד כצלמת קבועה עבור המגזין החדש פורצ'ן, שמטרתו הייתה לבטא את היופי והתחכום שבתעשייה המודרנית. במסגרת עבודתה בפורצ'ן ברק-וייט נשלחה לתעד תעשיות רבות ומגוונות בכל רחבי ארצות הברית, מייצור נעליים במסצ'וסטס ועד למכרות פחם בפנסילבניה. במקרים רבים נאלצה להסתכן פיזית על מנת להשיג את הצילומים שרצתה. לעיתים קרובות היא טיפסה על בניינים גבוהים, חשפה את עצמה לטמפרטורות קיצוניות ומיקמה את המצלמה שלה במקומות מסוכנים. בשלב מסוים נפוצה שמועה שהיא למעשה גבר שהשתמש בשם של אישה על מנת לזכות בפרסום[1][3]. בשנת 1930 הייתה ברק-וייט לזרה הראשונה שהורשתה להיכנס לברית המועצות. היא נשלחה לשם על ידי מגזין פורצ'ן לתעד התקדמויות בתעשייה מאז המהפכה הרוסית בשנת 1917 ולאור תוכנית החומש של סטלין. ב-1934 היא נסעה למערב התיכון של ארצות הברית כדי לסקר את תנאי הבצורת ב"אגן האבק" (Dust Bowl). ב-1936 פגשה את ארסקין קלדוול Erskine Caldwell, מחבר הספר הפופולרי והפרובוקטיבי Tabacco Road ומי שעתיד היה להיות בעלה השני, והם נסעו יחד לדרום לתעד את מצוקת האיכרים בעקבות השפל הכלכלי הגדול. שלב זה בקריירה שלה היווה נקודת מפנה בגישתה וכעת התעורר בה הרצון לתאר את המציאות האנושית כפי שהיא במקום לצלם תמונות משכנעות עבור פרסומות[2][4].
כתב העת לייף
ב-1936 החלה ברק-וייט את הקשר ארוך הימים שלה עם כתב העת לייף שהיה לאחד מכתבי העת המצולמים המצליחים בארצות הברית. היא הייתה אחת מארבעת אנשי צוות הצילום הראשונים של המגזין ולאורך הקריירה שלה שמרה על קשר מקצועי גמיש עם כתב העת אשר איפשר לה להקדיש זמן לפרויקטים אישיים. תצלומיה מבניית סכר פורט פק (Fort Peck Dam) הופיעו על שער הגיליון הראשון של כתב העת בליווי מאמר שכתבה שבו תיארה את החיים של עובדי הסכר. תצלומים של ברק-וייט מאירועים אמריקניים מרכזיים כמו מלחמות, שיטפונות ומהומות נעשו לחלק מרכזי בכתב העת. היא התמחתה ב"מאמרים מצולמים": תמונות עוקבות המלוות בכיתובים שסיפקו לאנשים חדשות ומידע בצורה חדשנית. ברק-וייט ביקשה מלייף לשלוח אותה לירח ברגע שזה יתאפשר[1][2][4].
מלחמת העולם השנייה
ברק-וייט סיקרה את מלחמת העולם השנייה עבור לייף ועבדה גם עבור כוחות הביטחון של ארצות הברית כצלמת הצבאית הראשונה. ב-1941 שוב הייתה במשימת צילום ברוסיה. למרות שבאופן רשמי נאסרה כניסתם של צלמים זרים, היא זכתה לאישור מיוחד הודות לעבודתה הקודמת. היא הייתה הצלמת הזרה היחידה ברוסיה כאשר פלשה גרמניה לרוסיה באותה השנה. ב-22 ביולי היא צילמה את ההפצצה של הכיכר האדומה מהגג של השגרירות האמריקאית במוסקבה. ב-1942 היא חצתה את האוקיינוס האטלנטי לכיוון צפון אפריקה בספינה שנפגעה מטורפדו וטבעה. היא ניצלה בזכות סירת הצלה והצליחה לצלם את הניצולים מנופפים למטוס החיפוש הבריטי. בזמן המלחמה צילמה ברק-וייט כל אחד מראשי בעלות הברית: צ'רצ'יל, סטלין ורוזוולט. ב-1943 הייתה ברק-וייט לאישה הראשונה שטסה במשימה קרבית ולאישה הראשונה בתפקיד צלמת של חיל האוויר של צבא ארצות הברית. בהתקפה אווירית על תוניס, היא טסה ב-B-17 לצד הטייס פול טיבטס שעתיד היה להפיל את פצצת האטום על הירושימה. היא סיקרה את המערכה הראשונה של חיל הרגלים של בעלות הברית בצפון אפריקה ובאיטליה. בסוף המלחמה היא סופחה לארמייה השלישית של גנרל ג'ורג' פטון שחצתה את הריין והייתה בין הראשונים שצילמו את מחנות הריכוז הנאציים וחשפו תמונות שזעזעו את העולם. היא צילמה את שחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה ומאוחר יותר תיארה את חוויותיה בספר Dear Fatherland, Rest Quietly (1946)[2][4].
ביקורת ציבורית וחשד לפעילות קומוניסטית
בשנות החמישים המוקדמות, ובמסגרת המקרתיזם שסחף את ארצות הברית, ברק-ווייט נחשדה בפעילות קומוניסטית. ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית ציינה את ברק-וייט 13 פעמים בחשד למעורבות עם קבוצות שביטאו אידאולוגיות זרות או תעמולה אנטי אמריקנית. בנוסף, נפתח תיק כבן 200 עמודים על שמה ב-FBI . בספטמבר 1951 הפובליציסט ווסטברוק פגלר (Westbrook Pegler) פרסם סדרת מאמרים בהם האשים את ברק-וייט בקשרים קומוניסטיים. כהוכחה לטענתו, פגלר הדגיש את ביקוריה של ברק-וייט ברוסיה, את העובדה שפרסמה תצלומים המתארים את נקודות השפל של אמריקה ואת קשריה עם הצבא האמריקני. בנוסף, היא השתתפה בקונגרס הראשון של אמנים אמריקאים (First American Artists Congress) בשנת 1936 שיצא נגד פשיזם ועודד חופש ביטוי אמנותי. פרסום זה גרר סערה ציבורית סביב פעילותה. ברק-וייט הכחישה בתוקף כל קשר עם המפלגה הקומוניסטית. מעקב על הדואר שלה ועל תיקיה במהלך נסיעותיה למדינות זרות לאורך מספר שנים לא העלה דבר בנוגע לריגול או לקשרים קומוניסטיים. ב-28 במאי 1947, שמה הוסר מרשימות הביטחון של ה-FBI[5].
חיי משפחה
ביוני 1924 נישאה ברק-וייט לאוורט צ'פמן, סטודנט להנדסה שפגשה במהלך לימודיה באוניברסיטת קולומביה. בעקבות חיכוכים עם אמו של צ'פמן, נישואים אלה הסתיימו לאחר כשנה. ב-1939 נישאה לסופר ארסקין קולדוול, שאותו פגשה במהלך עבודתם המשותפת על הספר "ראית את פניהם" (You Have Seen Their Faces) ). בשל היעדרויותיה התכופות במהלך מלחמת העולם השנייה תבע קולדוול בסופו של דבר גט. לברק-וייט היו בני זוג נוספים, אך היא מעולם לא נישאה שוב[4].
עבודות מאוחרות
ב-1947 נסעה ברק-וייט להודו כדי לתעד את הגירת ההינדים והמוסלמים בעת מתן העצמאות וחלוקת הודו ופקיסטן. היא הייתה האדם האחרון שראיין וצילם את גנדי שעות ספורות לפני ההתנקשות בחייו ב-1948. הצילום האחרון שהיא צילמה את גנדי ליד גלגל הטוויה שלו הפך מאז לצילום מפורסם. בשנים 1949 ועד 1953 צילמה את החיים תחת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה וכן את מלחמת קוריאה. שני המאמרים המצולמים האחרונים שלה היו על ישועים באמריקה ועל אמריקה כפי שהיא נראית מן האוויר[2][4].
מחלה ומוות
ב-1954, לאחר חזרתה מקוריאה, אובחנה אצל ברק-וייט מחלת הפרקינסון. על מנת לעזור לאחרים הסובלים מאותה מחלה, הרשתה ללייף לפרסם מאמר מצולם המתעד את ניסיונותיה להתאושש מניתוח שעברה. ב-1959 התפרסמה בלייף כתבה על ההתמודדות שלה עם מחלת הפרקינסון שצולמה על ידי ידידה הטוב אלפרד אייזנשטאדט. בשנת 1969 נאלצה לפרוש מכתב העת. יכולת התפקוד שלה הידרדרה בהדרגה והיא עבדה על כתיבת האוטוביוגרפיה שלה ועל תערוכה של יצירותיה בבוסטון. בנוסף לצילום, היו לברק-וייט אהבה וכישרון גם לכתיבה: בנוסף לאוטוביוגרפיה שלה היא כתבה חמישה ספרים וארבעה ספרים נוספים בשיתוף עם אחרים. ב-1971 מתה בבית החולים. במחווה לחייה של ברק-וייט, פרסם לייף את תצלומיה הנודעים ביותר לצד הספד שכותרתו - "תמונותיה היו חייה"[2][3][4].
ספרים
- Eyes on Russia (1931)
- You Have Seen Their Faces (1937)
- North of the Danube (1939)
- Say, Is This the USA? (1940)
- Shooting the Russian War (1942)
- They Called it "Purple Heart Valley" (1944)
- Halfway to Freedom; a report on the new India (1949)
- Interview with India (1950)
- Portrait of Myself (1963)
- Dear Fatherland, Rest Quietly (1946)
קישורים חיצוניים
- Margaret Bourke White (אורכב 10.06.2020 בארכיון Wayback Machine) באתר thestrathallan.com
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Emily Keller, A Photograph's Life: Margaret Bourke-White, Lerner Publications Company, 1996
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Carol Fletcher, Power and Vitality, American History
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Sean Callahan, The Photographs of Margaret Bourke-White, Secker & Warburg
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 רוזלינד הורטון וסלי סימונס, נשים ששינו את העולם, מטר הוצאה לאור, 2009
- ^ Robert E. Snyder, Margaret Bourke-White and the Communist Witch Hunt, Journal of American Studies
32556864מרגרט ברק-וייט