מלחמת קבינדה
 קבינדה - מפה מפורטת | |
 אנגולה - קבינדה - מפה אתנית |
מלחמת קבינדה היא סכסוך מתמשך לעצמאות וההגדרה עצמית, בין תנועת המתבדלים מקרב תושבי המובלעת קבינדה FLEC - Front for the Liberation of the Enclave of Cabinda - החזית לשחרור המבולעת של קבינדה, לבין כוחות הצבא והשלטון האזרחי של ממשלת אנגולה, השולטת בפועל במובלעת ורואה את המובלעת כחלק משטחה הלגיטימי. שורשיו של הסכסוך נטועים עמוק במשאבי הטבע ובעיקר בנפט ובהיסטוריה עוד מימי השלטון הפורטוגזי, והמשכו בתקופת עצמאות אנגולה.
גאוגרפיה ומבנה אתני
קבינדה היא מובלעת, שוכנת על החוף המערבי של אפריקה מצפון לשפך נהר הקונגו ומשתרעת על שטח של כ-7,780 קמ"ר. מצפון לה הרפובליקה של קונגו המכונה קונגו-ברזוויל, במזרחה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו המכונה קונגו-קינשאסה ומדרום לה שפך נהר הקונגו, אזור של רצועת חוף תחת שליטת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו המפרידה את קבינדה מארץ האם שלה אנגולה. קבינדה שייכת מבחינה פוליטית משפטית לרפובליקה של אנגולה, כפרובינציה ה-18. קבינדה היא למעשה צירוף של 3 ממלכות עתיקות קטנות: נגויה (Ngoyo); לואנגו (Loango ); קאקונגו (Kakongo או Cacongo) שהיו במקור חלק מממלכת קונגו הגדולה. היא מובלעת עשירה מאד במשאבי טבע שונים בעיקר נפט ביבשה ובים. יש בה שפע של יערות, קרקעות לחקלאות ושדות דיג עשירים. אוכלוסייתה מונה פחות ממיליון תושבים, החיים ב-4 אזורים עירוניים מרכזיים[1]. עיר הבירה היא קבינדה, הידועה בשם Tchiowa. השפה הרשמית היא איבינדה (Ibinda) שהיא שפת בנטו. האוכלוסייה בעיקרה שייכת מבחינה אתנית לקבוצת הבאקונגו, דוברי השפה המקורית הקיקונגו (Kikongo).
רקע היסטורי
כדי להבין את הסכסוך צריך לחזור אחורה בזמן ולהתחיל עם תיאור גאוגרפי-פוליטי של האזור בתקופה שלפני ובעת הפלישה האירופאית לאפריקה. המעצמה הרלוונטית לאזור היא פורטוגל, שיש לבחון את יחסיה הראשוניים עם תושבי המקום.
קבינדה היא כאמור צירוף של 3 ממלכות קטנות, שהיו במקור חלק מממלכת קונגו הגדולה. כאשר בשנת 1482 גילה אותה[2] מגלה הארצות הפורטוגזי בשם דיוגו קאו (Diogo Cao). אל הפורטוגזים הצטרפו גם הבריטים והצרפתים, בעיקר לסחר עבדים וסחורות. אחריהם הגיעה הכנסייה לעבודה מיסיונרית. ממלכת קונגו הגדולה הוקמה במאה ה-14, כמאה שנה לפני הגעת הפורטוגזים. הממלכה הייתה מאורגנת בשישה מחוזות עם מושל כפוף לשליט. לא חסרו מאבקים על שליטה וכוח. את המאבקים הפנימיים הללו ניצלו הפורטוגזים לטובתם. הפורטוגזים התמקמו במפרץ צ'יאואה שמוכר בשם קבינדה, לא הרחק משפך נהר הקונגו. יחד עם ההתיישבות, החלו גם סכסוכים בין המעצמות. הצרפתים כבשו את המפרץ בשנת 1783 לאחר מכן לטשו את עיניהם אל הנמל גם הבריטים וההולנדים. כדי להסדיר את כיבוש אפריקה בין המעצמות האירופאיות לבין עצמן ולמנוע את חילוקי הדעות וסכסוכי הגבולות בשטחי אפריקה, התכנסו (1884) המדינות בברלין לועידת ברלין בהנהגתו של אוטו פון ביסמרק, קנצלר גרמניה המאוחדת. ועידת ברלין הסתיימה בהסכם ברלין (1885) שלמעשה חילק את אדמת אפריקה בין המדינות וקבע כללים וסדר לגבי השליטה בשטחי אפריקה[3]. למותר לציין שתושבי אפריקה ושליטיה לא השתתפו לא בכנס ולא בהחלטות. פורטוגל, עקב חולשתה, קבלה מעט טריטוריות ובעיקר הפסידה את הריבונות על רצועת שפך נהר הקונגו. כשעל טריטוריה זו קיבל לאופולד השני, מלך הבלגים את הריבונות, לרבות הכרה בשליטתו על מדינת קונגו החופשית (מדינה שהפכה לאחר יציאת הבלגים לזאיר ואחר כך לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). כתוצאה מכך, קבינדה הופרדה מהשטח של אנגולה ונשארה כלואה בין שתי מדינות קונגו, קונגו החופשית של לאופולד השני וקונגו הצרפתית. את אנגולה השאירה פורטוגל כקולוניה, בעוד שאת קבינדה היא הפכה לפרוטקטורט, בחתימת הסכמים שהאחרון שבהם נחתם סמוך להסכם ברלין בשנת 1885 באזור שימולאמבוקו (Treaty of Simulambuco). שלוש הממלכות שהרכיבו את קבינדה סמכו ידן על ריבונות הפורטוגזים בתמורה לשמירת התרבות, המסורת, הסמכויות ושלמות הטריטוריה.
בתחילת המאה ה-20 עברה פורטוגל מספר תהפוכות פוליטיות וכלכליות שהשפיעו גם על הטריטוריות שלה באפריקה. כך בשנת 1933 הגדירה החוקה החדשה של פורטוגל את המדינה החדשה והכריזה על אנגולה וגם על קבינדה כחלקים בלתי נפרדים של המדינה – פורטוגל. כלומר אנגולה הפכה לחלק מפורטוגל, פרובינציה במעמד משפטי. בהמשך בשנת 1965 הכניסה פורטוגל תיקונים בחוק הקולוניאלי שלה, שינתה את הסטטוס של קבינדה, והפכה אותה כנגד רצונה לפרובינציה ה-18 של אנגולה, תחת המושל הכללי של אנגולה. וזו אולי תחילתו של הסכסוך המתמשך בקבינדה, שהלך והחמיר לאחר יציאת פורטוגל מאנגולה בשנת 1975.
.svg) | ||||||
| מובלעת קבינדה (באדום) | ||||||
| תאריכי הסכסוך | 1975–מתמשך (כ־49 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||
.svg){kind=small}
היסטוריה של הסכסוך – מלחמת קבינדה
שלוש תנועות לעצמאות אנגולה נלחמו במהלך השנים בפורטוגל. אנגולה, כמו גם קבינדה היא מדינה מגוונת מבחינה אתנית. כאשר, 75% מהאוכלוסייה מקורם מ-3 קבוצות. ההשתייכות לכל אחת מתנועות החופש מתקשרת לקבוצה אתנית מסוימת: - בתנועת ה- UNITA - National Union for the Total Independence of Angola – האיחוד הלאומי לעצמאות מוחלטת של אנגולה, תמכה קבוצה אתנית בשם אובימבונדו – Ovimbundu, מאזור מרכז מערב אנגולה. בתנועת ה- MPLA - People's Movement for the Liberation of Angola – התנועה העממית לשחרור אנגולה תמכה קבוצה אתנית בשם מבונדו – Mbundu מאזור לואנדה, ממלכת נדונגו - Ndongo העתיקה.- בתנועת ה- FLNA – National Front for the Liberation of Angola – החזית הלאומית לשחרור אנגולה, קבוצה אתנית בשם באקונגו – Bakongo ,שהיא גם אחת הקבוצות הגדולות בקבינדה. גם בקבינדה הוקמה תנועת חופש בשם FLEC - Frente para a Libertação do Enclave de Cabinda – החזית לשחרור המובלעת של קבינדה. תנועה זו לא נלחמה רק בפורטוגזים אלא גם בצבא ובממשל של אנגולה, וקיבלה תמיכה מצד הכנסייה הקתולית.
פורטוגל, בעקבות השינויים פוליטיים במדינה, עזבה את אנגולה (לרבות קבינדה) ונתנה לה עצמאות ב-11 בנובמבר 1975, תוך שהיא נחושה להשאיר את קבינדה כחלק בלתי נפרד מאנגולה. תחת הוראות מממשל פורטוגל החדש הוחרמה החזית לשחרור קבינדה FLEC, ומנהיגיה נאסרו. המלחמה על השלטון המשיכה בין התנועות לשחרור שנלחמו קודם לכן בפורטוגל. תנועת ה-MPLA, לאחר שהשתלטה על לואנדה עיר הבירה של אנגולה ועל מוסדות השלטון, גם השתלטה על שטחי הנפט והשלטון בקבינדה, כירושה מהשלטון הפורטוגלי שהתייחס במאה האחרונה לקבינדה כאל אחד המחוזות (הפרובינציות) של אנגולה. תנועת ה- FLNA הכירה בהפסדה ועצרה את הלחימה הפנימית, בעוד תנועת ה-UNITA המשיכה את המאבק על השלטון. המאבק החמיר בעקבות התערבות המעצמות. ברית המועצות וגרורתה קובה תמכו בתנועת MPLA, בעוד ארצות הברית תמכה בתנועת ה- UNITA יחד עם השלטון הלבן בדרום אפריקה. לאחר עזיבת פורטוגל, החלו רווחי הנפט לזרום לממשלת ה-MPLA של אנגולה ואל חברת הנפט שלה סונאנגול (Sonangol). החברה נוסדה בשנת 1976 והניחה את הבסיס לכיבוש השטח ולהענקת זיכיונות להפקת נפט לתאגידים זרים. תושבי קבינדה לטענתם, לא נהנו מהרווחים של משאב הטבע היקר שלהם וסבלו מהתנכלויות. התלות ברווחי הנפט גברה, לאחר מותו של נשיא אנגולה הראשון, אגושטיניו נטו, ותפיסת השלטון על ידי נשיא אנגולה השני אדוארדו דוש סנטוש (Eduardo dos Santos), מנהיג תנועת ה- MPLA. כך גם גדלה התלות בתמיכת ברית המועצות. יש לזכור שעדיין התרחשה מלחמת האזרחים באנגולה, ורווחי הנפט מימנו את הלחימה. ככל שגדלו רווחי הנפט, וככל שגדלה התלות בהם לצורכי הלחימה ולאיכות החיים, כך גדלה הדרת תושבי קבינדה. התלות בנפט והדרת התושבים היו מה שהגדיר את הכלכלה הפוסט קולוניאלית של אנגולה. שינויים בעולם יחד עם הלחימה הבלתי פוסקת הביאו להידרדרות של המצב הכלכלי והמצב החברתי-אזרחי באנגולה, והשפיעו על התלות שלה בנפט שבקבינדה.
בשנת 1990 לאחר התפרקות ברית המועצות והפסקת התמיכה שלה באנגולה, הכריז הקונגרס של תנועת ה-MPLA על העברת אנגולה למשטר סוציאל-דמוקרטי, מבוסס על עקרונות השוק החופשי, משטר רב-מפלגתי. על הבחירות בשנת 1992 האו"ם השגיח, והכריז עליהן ככשרות ונקיות, אבל המפלגה שהפסידה, UNITA, עם המנהיג הכריזמטי שלה ז'ונאס סווימבי, לא הסכימה לקבל את התוצאות. הלחימה התחדשה במלוא עוזה והתפשטה שוב אל תוך המובלעת קבינדה, עבור מקורות הכנסה ומימון ממשאבי הטבע בעיקר נפט.
בשנת 2002 הסתיימה מלחמת האזרחים באנגולה בין ממשלת ה- MPLA ותנועת ה- UNITA, עם הריגתו של סווימבי, ונחתם הסכם בין הבכירים משני הצדדים. אנגולה החלה במאמצי שיקום שדרשו כסף, שאותו לא הצליחה להשיג בגלל חוסר השקיפות וצורת ההתנהלות שלא מצאה חן בעיני התורמים הפוטנציאלים. הארגונים הבינלאומיים ראו ברווחי הנפט אמצעים מתאימים ומספיקים כדי שאנגולה תעזור לעצמה ולא תסמוך על סוכנויות הומניטריות. כבר באותה שנה שלחה ממשלת אנגולה כוחות צבא ואבטחה לקבינדה, לרבות משמר הנשיא, במאמץ לשמור על הטריטוריות. נוצר קשר בין כוחות הצבא לבין חברות האבטחה של חברות ותאגידי הנפט האמריקאים. מלכתחילה, התנועה לעצמאות של קבינדה - ה-FLEC נחשבה סיכון עבור הפקת הנפט, בגלל הדרישה להגדרה עצמית וזכות להשתתפות ברווחי הנפט. לכן ממשלת אנגולה הפנתה את הכוחות כנגדה וכנגד התומכים בה.
לקבינדה יש היסטוריה של שלטון נפרד, לפחות לטענת התושבים והחזית לשחרור. כאמור, המובלעת לא הייתה קולוניה. מנהיגיה קבלו לאחר משא ומתן שוויוני, את השלטון הפורטוגזי כמגן. לאחר שפורטוגל הכלילה את קבינדה תחת הממשל שלה באנגולה, החל המאבק לעצמאות עם הקמת התנועה לשחרור המובלעת של קבינדה Movimento de Libertação do Enclave de Cabinda - MLEC, שייצגה את תושבי אזור החוף והתאחדה מספר שנים לאחר מכן (1963) עם אנשי היערות לתנועה חדשה מאוחדת Front for the Liberation of the Enclave of Cabinda - FLEC - החזית לשחרור המובלעת של קבינדה. בשנת 1964 הכיר הארגון לאחדות אפריקה (The Organization of African Unity) בקבינדה כישות נפרדת מאנגולה, לבקשת מנהיגי קבינדה. אנגולה עדיין הייתה קולוניה של פורטוגל. והארגון שנוסד כשנה קודם לכן מטרתו הייתה, לסלק את הקולוניאליזם ולקדם את האחדות והסולידריות ביבשת[4].
לטענת ה- FLEC, דפוסי ההתנהלות של אנגולה שימרו ושירותו בעיקר את האינטרסים של השלטון האנגולי, ולא שיתפו את תושבי קבינדה. המאבקים על השליטה והרווחים משדות הנפט ומגדלי הקידוח בים של קבינדה גברו. התושבים, באמצעות תנועת החופש ה-FLEC והכנסייה הקתולית הגבירו את המאבק להגדרה עצמית ועצמאות, והוסיפו את הדרישה להשתתפות ברווחי הנפט לטובת התושבים. כך נוסף גורם הנפט למאבק להגדרה עצמית שהתחיל עוד בימי הפורטוגזים. ממשלת אנגולה נמצאה בין רצונה להגן על מה שהיא ראתה כשלה, לבין הרצון להגיע לפשרה. במהלך ההכנות לבחירות של שנת 1992, הבטיח דוס סנטוש לפתור את "בעיית קבינדה" אם הוא ינצח בבחירות. התושבים מבחינתם קיוו שהשינויים הכלכליים והפוליטיים באנגולה ישנו את המצב והם נתנו לתנועת החופש שלהם ה- FLEC את הסמכות לייצג אותם. במשא ומתן הציע דוס סנטוש אוטונומיה מוגבלת יחד עם תוכנית כלכלית שהפנתה רק 10% מרווחי הנפט, שאותם יקבלו בקבינדה, וזאת בתנאי שהוא יצליח בבחירות של שנת 1992. ההצעה נדחתה, והאלימות משני הצדדים המשיכה. קבינדה החרימה את בחירות 1992, כדי להדגיש שהיא אינה שייכת לאנגולה. שהיא אומה שחיה רחוק מאנגולה והיא שונה מבחינה אתנית, תרבותית ואפילו שפתה שונה. יש היסטוריונים שראו בחרם על הבחירות כמשאל עם לעצמאות מצד תושבי קבינדה. זאת בעוד אנגולה טוענת שמשאל עם הוא לא חוקי באנגולה.
המאבק היה והוא עדיין על השתתפות ברווחי הנפט, אך לווה באידאולוגיה של זכות להגדרה עצמית ועצמאות ששורשיה בתקופה הפורטוגזית, כאשר קבינדה הייתה מדינת חסות ולא חלק מהשלטון הקולוניאלי של אנגולה. הסכסוך והמבוי הסתום מקורו ביסודות היסטוריים, חברתיים-תרבותיים ובעיות כלכליות שאי אפשר להתעלם מהן. הטיעונים ההיסטוריים והטריטוריאליים תופסים מקום מרכזי בשיח של תנועות הפרישה. אבל הדאגה העיקרית היא כלכלית. מרבצי הנפט של קבינדה על האדמה ובים מהווים אחוז ניכר מרווחי הנפט השנתיים ואנגולה לא הייתה יכולה לוותר עליהם. תושבי קבינדה מצידם תפסו את נוכחות הצבא של אנגולה כסמל לקולוניאליזם האנגולי בקבינדה, וראו בהסכם Simulambuco את ההוכחה שתמיד הם היו ישות נפרדת, ושאנגולה כבשה והשתלטה על קבינדה כדי לנצל את המשאבים שלה.
זכויות אדם ואלימות
המאבק בקבינדה היה ועודנו מאבק אלים של שני צדדים לסכסוך. ארגוני זכויות אדם ראו כיצד כוחות הצבא של אנגולה מגיעים לקבינדה ופועלים באלימות, תוך הפרת זכויות אדם בסיסיות כמו מעצרים שרירותיים, הוצאות להורג, מכות והשפלות ועד אלימות בעניינים שבצניעות. מצד שני ראו הארגונים פעילות אלימה ועוולות מצד תנועת החופש של קבינדה ה-FLEC. גם פעילי ה- FLEC לא בחלו באמצעים. כדי למשוך תשומת לב עולמית למצבם, תנועת ה- FLEC הפעילה טרור, בעיקר נגד כוחות הצבא של אנגולה אבל גם כנגד תאגידי הנפט, ברובם בינלאומיים. העולם נשאר אדיש למצב ולדרישת תושבי קבינדה לעצמאות ושיתוף ברווחי הנפט. אחת מהפעולות למשיכת תשומת לב, של ה- FLEC שתפסה כותרות בשנים האחרונות הייתה בשנת 2010, אז אירחה אנגולה את משחקי הכדורגל בגביע אפריקה לאומות 2010[5]. קבינדה כפרובינציה אירחה חלק מהמשחקים. פעילי ה- FLEC פגעו באוטובוס של נבחרת טוגו בכדורגל, בדרך לאצטדיון. בשנת 2003 נערך כנס של ארגונים הומניטריים בקבינדה. כשתושבי קבינדה כבר איבדו את התקווה וגם האמון בארגון שייצג אותם, ה- FLEC. בכנס הוחלט על הקמת ארגון אזרחי בשם "החברה האזרחית של קבינדה", ביוזמה והשתתפות אנשי הכנסייה. מאחר שהממשלה דחתה כל שיח בטענה "שאין עם מי לדבר", קיוו תושבי קבינדה שהארגון האזרחי יוכל לייצג אותם בשיחות עם ממשלת אנגולה.
בשנת 2004, לאחר ביקורת קשה של ארגונים בעולם[6] על הפרת זכויות אדם בקבינדה, הבטיחו הממשלה והצבא לשנות את האסטרטגיה של הכיבוש ולהביא ליותר אמון בין הצדדים. למרות זאת התלונות נגד הצבא נמשכו. הממשלה טענה שהצבא הביא את השקט לקבינדה, וזו תעמולה של הבדלנים והפורשים. הנשיא בביקורו בארצות הברית התעקש שאין מלחמה בקבינדה, ושתלונות התושבים הם דמיוניות ופיקטיביות. איש הכנסייה, חבר בהנהלת הארגון האזרחי בשם האב טאטי, טען שאי אפשר לומר שהמלחמה הסתיימה כל זמן שיש אי ביטחון כללי באזור, ועדיין יש התנגשויות עם הצבא. באותה שנה הושק הארגון האזרחי בשם מאפאלאבאנדה - האגודה האזרחית של קבינדה Mpalabanda ACC - Associação Cívica de Cabinda, למורת רוחה של ממשלת אנגולה. לארגון הייתה מטרה מפורשת לקדם תרבות מקומית וזכויות אדם, להגן ולייצג את תושבי קבינדה. בנוסף הציע הארגון לתמוך בפיתוח הקהילה, תוך הגנה על הסביבה והמערכת האקולוגית שנפגעו בעקבות הפקת הנפט, שנעשתה ללא חוקים ורגולציה.
בשנה ה-120 להסכם סימולמבוקו, שקבע את קבינדה כמדינת חסות של פורטוגל, נערכה צעדת מחאה משותפת של הארגון האזרחי עם החזית לשחרור קבינדה FLEC והכמורה של הכנסייה האוונגליסטית. הקואליציה של שלושת הגורמים ניסתה להשיג הפסקת אש ולהשיג לקבינדה מעמד מיוחד. מן הצד השני, ממשלת אנגולה דחפה את התוכנית שלה לאוטונומיה חלקית. מספר חודשים לאחר הצעדה, הציב הממשל המקומי של הפרובינציה קציני צבא ברחובות. חברי הארגון האזרחי ואחרים החלו לטעון שהם חשים חוסר ביטחון. לדבריהם של המנהיגים והתושבים, הצבא נטפל לכל מי שלא הראה תמיכה בממשלה ובמפלגה השלטת ה- MPLA. הקואליציה דיווחה על חטיפת גברים ונשים ועל מעצרים. אנשי העסקים טענו שיש רשימה שחורה. מנהיג הארגון האזרחי נאלץ לרדת למחתרת.
בשנת 2006 פרסם הארגון לזכויות אדם דוח[7] ואיים לפנות לבית הדין הבינלאומי כדי שיחקרו את מעשי הזוועה של הצבא האנגולי. כל צד האשים את הצד השני במעשי זוועות וטרור.
אפשר לתאר במידה מסוימת את הדרישה של תושבי קבינדה לעצמאות והגדרה עצמית כפונקציה של משאבי הנפט של האזור. מאחר שקבינדה מספקת כ־2/3 מהפקת הנפט של אנגולה, זה יכול להיות מניע עיקרי לדרישה לפרישה, אבל ברור שזו גם הסיבה העיקרית לכך שממשלת ה- MPLA בלואנדה סירבה, מסרבת וסביר להניח שתמשיך לסרב להיפרד מהמובלעת שירשה מהשלטון הפורטוגזי הקולוניאלי. מבחינת התושבים, הממשלה מתנגשת באינטרסים שלהם. אין להם חלק ברווחי הנפט, והם מרגישים שהפרנסה שלהם מחקלאות ומדיג נפגעת בגלל פגיעה סביבתית כתוצאה מקידוחים ודליפות נפט. ממשלת אנגולה תלויה במשאב הטבע של קבינדה, ויהיה לה קשה להתקיים ללא ההכנסות ממנו. ארגוני זכויות האדם, מדווחים על כוח לא סביר, מעצרים, הוצאות להורג ועינויים, שממשלת אנגולה באמצעות הצבא, מפעילה כדי להשליט את הסדר לפי ראות עיניה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Análise do Processo de Paz no Enclave de Cabinda" , Miguel Domingos Bembe. Journal Title: Cadernos de Estudos Africanos. Publisher: Instituto Universitário de Lisboa"
- The Paradox of Terrorism, Armed Conflict and Natural Resources:An Analysis of Cabinda in Angoloa", by Victor Ojakoro ,Perspective on Terrorism - Volume 5 Issues 3-4"
- "Blood for Oil: Secession, Self-Determination, and Superpower Silence in Cabinda" ,Brock Lyle,4 Wash. U. Global Stud. L. Rev. 701 (2005) . Provided by:Tel Aviv University Libraries
- "The nadir of alliance: The British Ultimatum of 1890 and its place in Anglo-Portuguese relations", 1147–1945 Winslett, Matthew-- Richmond, Douglas (advisor) ; Jalloh, Alusine (committee member) ; Palmer, Stanley (committee member) 2008
- "צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידה 1: מבוא להיסטוריה של אפריקה", נחמיה לבציון, יקותיאל גרשוני, האוניברסיטה הפתוחה
- "Crude Existence : Environment and the Politics of Oil in Northern Angola" , Reed, Kristin, Global, Area, and International Archive, Berkeley : University of California Press. 2009. Print/Save 100 pages. Copy/Paste Allowed Download Restricted. NATURE / Environmental Conservation & Protection
- "The Right of Self-Determination in the Angolan Enclave of Cabinda". (Paper presented at the Sixth Annual African Studies Consortium Workshop, October 02, 1998). Elizabeth M. Jamilah Koné. Temple University School of Law
- "ANGOLA'S PROTRACTED OIL CONFLICT: THE CYCLE OF OIL VIOLENCE & VICTIMS", Ojakorotu, V., & Akinbobola, D. (2012).Ife Psychologia, 20(1), 349-368. .
קישורים חיצוניים
[1] Angola Consulate - Cabinda
[2] Mambu Ma Nzambi Kabinda - CABINDA FREE STATE
[3] REPUBLIC OF CABINDA - האתר הרשמי של הרפובליקה של קבינדה
[4] The Right of Self-Determination in the Angolan Enclave of Cabinda
[5] ANGOLA'S PROTRACTED OIL CONFLICT
הערות שוליים
- ^ Cabinda, en.angolaconsulate-ca.org
- ^ צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידה 1: מבוא להיסטוריה של אפריקה, נחמיה לבציון, יקותיאל גרשוני, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 80-84
- ^ The nadir of alliance: The British Ultimatum of 1890 and its place in Anglo-Portuguese relations, 1147–1945 Winslett, Matthew-- Richmond, Douglas (advisor) ; Jalloh, Alusine (committee member) ; Palmer, Stanley (committee member) 2008
- ^ צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידה 4: לאומיות אנטי-קולוניאלית – הממד הרעיוני, בנימין נויברגר, אלה קרן, האוניברסיטה הפתוחה (עמודים 61-64)
- ^ "Second group admits Togo attack" (באנגלית בריטית). 2010. נבדק ב-2018-03-21.
- ^ UNPO: Cabinda: Cabinda statement at the United Nations Commission on Human Rights 60th session, unpo.org (באנגלית)
- ^ Refugees, United Nations High Commissioner for. "Refworld | Human Rights Watch World Report 2006 - Angola". Refworld (באנגלית). נבדק ב-2018-03-21.
