אגושטיניו נטו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אגושטיניו נטו

ד"ר אנטוניו אגושטיניו נטו (בפורטוגזית: António Agostinho Neto;‏ 17 בספטמבר 1922 - 10 בספטמבר 1979) היה משורר, רופא והנשיא הראשון של אנגולה (בשנים 1975 - 1979)[1], לאחר שהוביל את התנועה העממית לשחרור אנגולה (MPLA) במלחמת העצמאות של אנגולה (בשנים 1961 - 1974)[2]. עד מותו, הוא הוביל את MPLA במלחמת האזרחים (שנמשכה גם לאחר מותו, בשנים 1975–2002). הוא ידוע, בין היתר, בפעילותו הספרותית ונחשב לגדול המשוררים של אנגולה. יום הולדתו ידוע כיום הגיבורים הלאומי, חג ציבורי באנגולה[3][4].

חייו המוקדמים

נטו נולד בשנת 1922 בעיר איקולו דה בנגו (Ícolo e Bengo) שבמחוז בנגו (Bengo Province) באנגולה ולמד בבית הספר התיכון בעיר הבירה, לואנדה. אביו, שכונה אף הוא אגושטיניו נטו, היה כומר בכנסייה מתודיסטית גדולה ואימו הייתה מורה בגן ילדים[4]. לאחר שסיים את בית הספר התיכון, עבד נטו בשירותי הבריאות של הממשלה בשנים 1944 - 1948[4][3]. לאחר מכן, קיבל נטו מלגה מהכנסייה המתודיסטית, עבר לפורטוגל ולמד רפואה באוניברסיטאות של קוימברה וליסבון עם התמחות בגינקולוגיה[4][5]. הוא שילב את חייו האקדמיים עם פעילות פוליטית חשאית ומהפכנית. מעצרו הראשון מיני רבים התרחש בשנת 1948 בליסבון, בה למד רפואה[5][1]. PIDE, כוח משטרת הביטחון בראשותו של ראש ממשלת פורטוגל אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, עצרו אותו בשנת 1951 למשך שלושה חודשים על פעילותו הבדלנית[3]. הוא נעצר שוב בשנת 1952 על הצטרפותו לתנועה הפורטוגזית למען אחדות הנוער הדמוקרטית, אשר התנגדה למשטרו של סלאזר. בשנת 1955 נעצר בשלישית והוחזק עד 1957. בשנת 1956, בעודו בכלא, כתב נטו את השיר "אנחנו מוכרחים לחזור" (“Havemos de voltar”)[2]. בשנת 1958 הוא סיים את לימודיו ובשנת 1959 חזר לאנגולה עם אשתו הפורטוגזית מריה אאוחניה[4]. נטו נעצר שוב ביוני 1960 בנוכחותם של מטופליו, ונמלט כדי להנהיג את המאבק כנגד השלטון הקולוניאלי. כאשר אנגולה קיבלה עצמאות בשנת 1975, הוא הפך לנשיא וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1979[1].

קריירה פוליטית

בדצמבר 1956 התמזגה המפלגה הקומוניסטית של אנגולה (PCA) עם מפלגת המאבק המאוחד על אפריקנים באנגולה (PLUA) והוקמה התנועה העממית לשחרור אנגולה (MPLA). המזכיר שלה היה נשיא ה-PCA, ויריאטו דה קרוז, ונשיאה היה נטו. נטו נעצר ב-6 ביוני 1960 עקב הקמפיין שניהל כנגד הממשל הקולוניאלי הפורטוגלי באנגולה. מטופליו ותומכיו צעדו לשחרורו מהעיר בנגו עד העיר קאטטה, אך נעצרו כאשר חיילים פורטוגלים ירו בהם, הרגו 30 ופצעו 200, במה שנודע בשם "טבח איקולו ובנגו". בהתחלה, הגלתה ממשלת פורטוגל את נטו לרפובליקת כף ורדה  ואז, שוב, הוא נשלח לכלא בליסבון, כאשר בסך הכול ריצה תקופת מאסר של שנתיים. לאחר פניות מחאה לממשלת סלזאר שקראו לשחרורו, הושם נטו במעצר בית, ממנו ברח ב-1962 עם אשתו ושני ילדיהם, תחילה למרוקו ולאחר מכן לקונגו. בסוף 1962 הוא נבחר לנשיא הפופולרי ביותר של MPLA[4][5][1]. ב-1962 ביקר נטו בוושינגטון וביקש מממשלתו של ג'ון קנדי ​​סיוע במלחמתו כנגד פורטוגל, אך ממשלת ארצות הברית דחתה אותו כיוון שהיה לה עניין בנפט של אנגולה, ובחרה במקום זאת לתמוך במפלגתו האנטי-קומוניסטית של הולדן רוברטו (Holden Roberto), "החזית הלאומית לשחרור אנגולה" (FNLA)[5]. נטו נפגש עם צ'ה גווארה ב-1965 והחל לקבל תמיכה מקובה. בנוסף, קיבל נטו סיוע מגרמניה המזרחית וברית המועצות וב-1970 אף קיבל עזרה ראשונה מהסינים[6][5]. בעקבות מהפכת הציפורנים בפורטוגל באפריל 1974, בה עברה פורטוגל ממדינה בעלת שיטת ממשל פשיסטית דיקטטורית לשיטת ממשל דמוקרטית, התחרו שלוש סיעות פוליטיות על השליטה באנגולה. אחת מהשלוש הייתה ה-MPLA, אליה השתייך נטו. ב-11 בנובמבר 1975 זכתה אנגולה לעצמאות מלאה מהפורטוגלים וחולקה בין שלוש תנועות העצמאות שלה, ונטו הפך לנשיא לאחר שה-MPLA, בסיוע קובני, תפסו את השליטה על החלק המרכזי של המדינה[1]. הוא הקים מדינה של מפלגה אחת, וממשלתו פיתחה קשרים הדוקים עם ברית המועצות ועם מדינות אחרות בגוש המזרחי ובמדינות קומוניסטיות אחרות, ובמיוחד בקובה, אשר סייעה ל-MPLA במידה ניכרת במלחמתה מול ה-FNLA שקיבלו סיוע מארצות הברית ומול האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה (UNITA) שקיבלו סיוע מדרום אפריקה. עד אמצע 1975, ה-MPLA מנה 20,000 חיילים וציוד ניכר שקיבלו מהסובייטים[4][5].

נטו נפטר בבית חולים במוסקבה, בעודו עובר ניתוח עקב הסרטן שבגופו, זמן קצר לפני יום הולדתו ה-57. ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש החליף אותו כנשיא[7]. אנגולה הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים כאשר עלה דוש סנטוש לשלטון, והוא הקדיש את שלטונו ליצירת יציבות אזורית על ידי ניסיון להשיג פתרון מוסכם על כל הצדדים - MPLA,‏ FNLA ו-UNITA.

קריירה ספרותית

מוזיאון ואתר ההנצחה של אגושטיניו נטו בלואנדה

נטו נודע לראשונה בשנת 1948, כאשר פרסם ספר שירים בעיר לואנדה והצטרף לתנועה תרבותית לאומית שנועדה "לגלות מחדש" את התרבות האנגולית המקומית. את ספרו השני פרסם בעת ששהה במעצר בכף ורדה. יצירותיו הספרותיות של נטו נכתבו בעיקר בפורטוגל, והוא זכה להכרה רחבה כמשורר מחונן[5][1]. שיריו משקפים את התנאים הקשים של החיים האפריקאים תחת הממשל הפורטוגלי ואת כמיהתו של העם לחופש ולצדק[4]. הוא פרסם שלושה ספרי שירה בחייו, כאשר כמה משיריו הפכו לנכנסי צאן ברזל במוזיקה של אנגולה[1].

מותו ומורשתו

אגושטיניו נטו נפטר ב-10 בספטמבר 1979 במוסקבה בגיל 56, לאחר ניתוח עבור סרטן והפטיטיס (Hepatitis). נטו ניהל מאבק ארוך בסרטן הלבלב ובהפטיטיס כרונית, שבסופו של דבר לקחו את חייו. נטו טופל פעמים רבות בברית המועצות בעקבות רמתם הגבוהה של אנשי הרפואה שם. מעטים ידעו על מצב בריאותו של הלאומן האפריקאי, משום שחבריו ועמיתיו חשבו שמוטב להסתיר מידע זה, כדי לא להציג את חולשותיו[7].

נטו זכה בפרס לנין לשלום בין השנים 1975 - 1976[3]. האוניברסיטה הציבורית של לואנדה, אוניברסיטת אגושטיניו נטו, קרויה על שמו. שיר שנכתב על ידי הסופר והמשורר צ'ינואה אצ'בה ונקרא "אגושטיניו נטו", נכתב לכבודו[8]. שדה התעופה בעיר סנטו אנטאו (Santo Anato) שבכף ורדה נקרא על שמו וזאת בשל העבודה שביצע שם כרופא. מאותה הסיבה בית החולים הראשי של כף ורדה בעיר הבירה פראיה נקרא "בית החולים אגושטיניו נטו". ישנו אפילו רחוב בבלגרד בירת סרביה שקרוי על שמו[9]. בשנת 1980 צוין לראשונה יום הזיכרון להולדת אגושטיניו נטו, אשר ב-11 בנובמבר 1975 הכריז על עצמאותה הלאומית של אנגולה לאחר שנים רבות של שליטה פורטוגזית במדינה[3].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אגושטיניו נטו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 ”Agostinho Neto”. Encyclopedia Britanica, July 20, 1998
  2. ^ 2.0 2.1 ”Angola”, Encyclopedia Britanica. John Kelly Thornton and William Gervase Clarence-Smith, Febuary 13, 2018
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Biography Of António Agostinho Neto First President Of Angola. The Embassy of The Republic of Angola in Zimbabwe
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 António Agostinho Neto Facts. YourDictionary
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 “Agostinho Neto: doctor, poet, president, and father of Angolan independence”. African Heritage. Dr. Y. August 4, 2011
  6. ^ Abbott, Peter; Manuel Ribeiro Rodrigues (1988). Modern African Wars: Angola and Mocambique, 1961-74. p. 10
  7. ^ 7.0 7.1 Thomas Johnson, Agostinho Neto, 56, Angola's Leader, Diesin’ Moscow After Surgery. The New York Times, September 12,1979
  8. ^ Achebe, Chinua. "Agostinho Neto". Retrieved 14 May 2008.
  9. ^ "Google Maps". Google Maps. Retrieved 2017-07-11
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25575632אגושטיניו נטו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אגושטיניו_נטו&oldid=1167966"