מיקלוש זריני
מיקלוש זריני או ניקולה זרינסקי (בהונגרית Miklós Zrínyi, בקרואטית Nikola VII Zrinski Čakovečki, 5 בינואר 1620 או 1 במאי 1620, אוזאל[1] או צ'אקובץ - 28 בנובמבר 1664 גורני קושאנץ) היה מצביא, מדינאי ומשורר ממוצא הונגרי וקרואטי. כיהן כבאן של קרואטיה בין השנים 1664-1647. חיבר את הפואמה האפית הראשונה בשפה ההונגרית - Szigeti veszedelem. הודות לתפקידו הצבאי והפוליטי, בימי המלחמות נגד הטורקים בשנות ה-1660 זריני היה "המנהיג הבלתי מעורער של האומה ההונגרית" (M. Molnar).[2] באגדות הקרואטיות הוא מכונה ניקולה זרינסקי צ'אקובצ'קי (איש צ'אקובץ), לפי מקום הולדתו. היה הנין של הגנרל והרוזן מיקלוש זריני (1508-1566) או ניקולה שוביץ' זרינסקי, אחד הגבורים הלאומיים של העמים ההונגרי והקרואטי.
רקע משפחתי ושנות נעוריו
ניקולה השביעי מבית זרינסקי, שנודע בהיסטוריה ההונגרית כ"מיקלוש זריני", נולד בצ'אקובץ, בפי ההונגרים "צ'אקטורניה" (Csáktornya). לפי מקורות אחרים - נולד יותר דרומה, בעיר אוזאי או אוזאל, במרכז קרואטיה, מצפון לקרלובץ. הוא היה בן למשפחת אצילים אמידה. אביו, יוראי החמישי זרינסקי היה קרואטי ואמו, מגדלנה (מגדולנה) סצ'י (Széchy), הייתה הונגריה. נולד בדת הפרסביטריאנית אך הועבר מהר לדת הקתולית, כביטוי לנאמנות לקיסר אוסטריה. למד בנעוריו את מלאכות הלחימה אצל הבישוף של זגרב, פטר דמיטרוביץ', ובחצר של הארכיבישוף של אסטרגום, פטר פאזמאן, התעמק ברזי השפות הקוראטית וההונגרית וספרותן. בין השנים 1630–1634 למד במוסד של ישועים בעיר גראץ ובין 1634–1635 בטרנבה בסלובקיה. בהמשך, בין השנים 1635–1637 ליווה את סנקביץ', אחד מהכמרים מאסטרגום, במסע לימודים ארוך באיטליה. הגיע לשליטה טובה בשש שפות: קרואטית, גרמנית, הונגרית, לטינית, טורקית ואיטלקית.
לוחם אמיץ נגד השוודים והטורקים
בשנים הבאות השתכלל והצטיין ניקולה זרינסקי כאיש צבא בקרבות בגבול קרואטיה שנמצאה אז בשליטת האימפריה ההבסבורגית נגד ניסיונות הפלישה של האימפריה העות'מאנית. בשנת 1645, בשלבים האחרונים של מלחמת שלושים השנה, לחם נגד הכוחות השוודים במורביה, כשצייד וחימש את גדודו על חשבונו. בקרב שקאלץ הצליח להשמיד חטיבה שוודית שלמה ולקחת אלפיים שבויים. באגר הציל את חיי הקיסר פרדיננד השלישי כשהלה הופתע בלילה על ידי מתקפה שוודית בפיקודו של קרל גוסטף וראנגל. לאחר מכן נתן בסמוך לחלק העליון של נהר הטיסה מכה ניצחת לצבאו של גיירג' ראקוצי הראשון, שליט טרנסילבניה.
באן של קרואטיה
בשובו הביתה התחתן עם הרוזנת מריה אוזבּיה דרשקוביץ'. כהוקרה להישגיו הצבאיים, הקיסר האוסטרי העניק לזריני את התואר "קפטן של קרואטיה". בשנת 1646 הצטיין שוב בלחימה נגד הטורקים. לאחר מכן לקח חלק בטקס הכתרתו של הקיסר פרדיננד הרביעי. נשא בטקס את החרב המלכותית והתמנה לבאן ו"קפטן גנרל" של קרואטיה. בתוקף תפקיד זה ישב בראש אסיפות האצילים הקרואטים (דיאטות) ודאג להגן על זכויות הקרואטים. הקפיד לדרוש כי ארצו לא תיחשב ל"אדמות כבושות" (partes annexae), אלא לממלכה (regnum).
גם בשנים 1652–1653 התגייס למאבק בעות'מאנים. במקביל לתפקידיו המדיניים והצבאיים, לא זנח זריני את אהבתו לעיסוקים אינטלקטואליים ועמד בקשר מתמיד עם מלומדים כמו, למשל, ההולנדי יאקובוס טוליוס. את רישומיו מהביקור אצל זריני, כתב טוליוס ב"אגרות המסע" שלו - Epistolae itinerariae. בין היתר התפעל מבקיאותו של זריני בשפות.
בשנת 1655 ניסה זריני להיבחר לפלטין של הונגריה - "נאדור", אולם למרות התמיכה מצד האצילות הקטנה, הקיסר העדיף על פניו את פרנץ וסלני. ככל הנראה קשריו של זריני עם הפרוסטנטים וההונגרים מטרנסילבניה היו בעוכריו.
שנת 1664
אף שנת חייו האחרונה היוותה שיא של מעשי גבורה ופסגה של יוקרה. בשנת 1663 יצא צבא טורקי בראשותו של הווזיר הגדול קפרילי פאזל אהמט למתקפה נגד הכוחות האוסטריים בהונגריה מתוך ניסיון מחודש לכבוש את וינה. הצבא האוסטרי לא הצליח להתנגד כראוי ורק מזג האוויר הקשה הכשיל את תוכניות הטורקים. לשם הכנות למתקפה עות'מאנית נוספת, גייסו האוסטרים עזרה ברחבי גרמניה ואף בצרפת. זריני מונה למצביא של הצבא ההונגרי יחד עם האיטלקי ריימונדו מונטקוקולי. כחלק מההכנות תיכנן זריני להרוס את "גשר סולימאן" (גשר אסק Eszék) המבוצר, שחיבר החל משנת 1566 את דרדה לאוסייק מעל הנהר דראווה ומעל ביצות באראניה. הריסת הגשר הייתה עשויה למנוע נסיגת הצבא העות'אמני ולהכשיל כל אפשרות של תגבור הכוחות האויבים למשך כמה חדשים.
אחרי שכבש מחדש כמה מבצרים חשובים כמו ברזנצה, בבובצ'ה ובעיר פץ', התקדם זריני 240 ק"מ בעומק שטח האויב והרס את הגשר סולימאן ב-1 בפברואר 1664. עם זאת המשך המסע הצבאי שלו הוכשל על ידי סירובם של גנרלים אחרים של האימפריה ה"קדושה" לשתף פעולה. החצר בווינה חשדה כי לזריני תוכניות שאפתניות חשאיות לקדם את עצמאותה של הונגריה. כמו כן הואשם שעל ידי בניית טירתו אוי-זריניוואר בשטח שהיה אמור להיות מפורז, בין שתי האימפריות, הפר את הסטטוס קוו ושלום השביר באזור. המצור של קניז'ה, מבצר טורקי חשוב בדרום הונגריה, נכשל בגלל עיכוב, ככל הנראה בזדון, של הלחימה מצד מונטקוקולי, שהיה אכול קנאה כלפי זריני, ובסנוף על ידי נסיגת כוחות של המפקדים האוסטרים האחרים שלא ששו לקרב נגד הווזיר הגדול שבא להציל את המבצר.
למרות המצור הכושל, הידיעות על מסעו הצבאי הנועז של זריני הגיעו לאוזני כל חצרות אירופה והביאו לו שבחים רבים ותהילה. השמועות אמרו שרק לזריני שמור הסוד איך ניתן לנצח את הטורקים. הקיסר לאופולד השלישי העניק לו תואר "נסיך" והאפיפיור אלכסנדר השביעי הורה להטביע מדליה עם תמונת זריני כפלדמרשל. פליפה הרביעי, מלך ספרד, שלח לו את עיטור גיזת הזהב ומלך צרפת לואי הארבעה עשר העניק לו את התואר הרם "פר דה פראנס" (pair de France).
אחרי ששחרר את קניז'ה מהמצור, פנה אהמט קפרילי לכיוון טירתו של זריני, אוי זריניוואר. הכוחות של מונטקוקולי לא נקפו אצבע בזמן שזריני, שבגאוותו סירב לכל סיוע, ניסה להגן בכוחות עצמו על מבצרו. הקיסר ריכז את הכוחות בגבול האוסטרי-טורקי והעדיף להתעלם מהמצור על זריניוואר. לבסוף נפלה זריניוואר לידי הטורקים. בקרב סנט-גוטהרד במערב הונגריה נעצרה התקדמות הטורקים.
תבוסת העות'מאנים יכולה הייתה להפוך להזדמנות לשחרור הונגריה מעול הסולטאן, אבל החצר בווינה העדיפה לחסוך כוחותיו בחזית האנטי-טורקית כדי להתפנות, למשל, למאבקים לירושת כתר ספרד. מונטקוקולי נשא ונתן עם הטורקים וחתם על הסכם וושוואר, שבו ויתרה האימפריה ההבסבורגית על כיבושיה האחרונים, ויתרה על שטחים נוספים לטובת הסולטאן והתחייבה לשלם לו תשלום שנתי בשווי 200,000 גולדן, וכל זה אף על פי שרוב הזמן ידם של הכוחות בשירות הקיסר הייתה על העליונה. זריני אץ לווינה כדי למחות נגד ההסכם, אך התעלמו מדעתו. עזב את העיר בעוגמת נפש, לא לפני שהבטיח לשגריר הוונציאני בווינה, סגרידינו, כי הוא מוכן לסייע לרפובליקה סרניסימה במאבקה נגד הטורקים על ידי משלוח של 6,000 לוחמים. יש סבורים שלמרות היותו עד אז נאמן לחצר האוסטרית, התחיל זריני להיות מעורב בקשר הידוע מאוחר יותר כ"קנוניית וסלני" שנועדה להחזיר את עצמאותה של הונגריה. אך ב-18 בנובמבר 1664, נהרג זריני על ידי חזיר-בר פצוע בשעת ציד, במקום הנקרא גורני קורשאנץ (Gornji Kuršanec), על יד אחוזתו בצ'אקובץ.
אחרי מותו פרחו האגדות כי נרצח בפקודת החצר של הקיסר.
נשותיו וצאצאיו
- אשתו הראשונה - מריה אוזביה לבית דרשקוביץ', נפטרה אחרי כמה שנות נישואים, מבלי שתלד ילדים
- אשתו השנייה (נשא אותה בווינה בשנת 1652) הייתה הברונית מריה סופיה לבל. ממנה נולדו לו 4 ילדים:
- שניים מתו בילדותם
- השניים האחרים היו: מריה קתרינה ואדם זרינסקי.
מורשתו
גיבור לאומי וגיבור תרבות של שני עמים
עם כל הזדהותו עם התרבות ההונגרית ומעורבותו הפעילה במאבק ההונגרים לשחרור מהטורקים (וברמיזה אף מההבסבורגים, למשל ב"הרהורים על חיי המלך מתיאש"[3] או "אם הייתם שואלים אותי לידי איזה עם ואיזו אומה אני רוצה להפקיד את חיי הרי אלו ההונגרים" - ב"הרפואה האמיתית נגד האופיום הטורקי") – היה גאה זריני גם בזהותו הקרואטית. כפי שכתב בלטינית לידידו, האציל הקרואטי מזגרב, איוואן רוצ'יץ', "לא התכחשתי מעולם להיותו קרואטי ובן לבית זריני" (Ego mihi conscius aliter sum, etenim non degenerem me Croatam et quidem Zrinium esse scio). בשנת 1659 הקים מיקלוש זריני מנזר פרנציסקני ביישוב הולדתו, צ'אקובץ, והקדיש אותו לוולדיסלב הקדוש.
סיסמתו
Sors bona nihil aliud - מזל טוב, שום דבר אחר
משורר הונגרי
מיקלוש זריני נחשב לבולט בין נציגי הספרות הבארוקית ההונרית. כתב בעיקר שירים, גם ליריים - כמו "סירונית הים האדריאטי" ( 1651, Adriai tengernek syrenaia ) וגם אפיים - "המצור על סיגטוואר" Opsidio Sigetana או Szigeti veszedelem'. הושפע בסגנונו על ידי הסופרים האיטלקים לודוביקו אריוסטו, טורקוואטו טאסו וג'ובאן בטיסטה מרינו.[4]
ספרייתו
בטירתו בצ'אקובץ, הייתה ברשותו ספרייה גדולה הידועה כ"Bibliotheca Zriniana" שהוא תרם רבות להרחבתה ולקטלוגה בשנת 1662. במשך השנים נדדה הספרייה בכמה מקומות והצליחה להינצל ממעשי השוד שהתרחשו באחוזתו של זריני בקרואטיה אחרי ההוצאה להורג באוסטריה של אחיו, הבאן פטר זריני, בעקבות דיכוי הקשר האנטי-הבסבורגי בשנת 1671. בסופו של דבר הגיעה הספרייה לטירה בביטוב (Vöttau) בדרום צ'כיה. בשנת 1893 נקנתה על ידי השלטונות האוטונומיים הקרואטיים והפכה לחלק מאוצר הספרים של הספרייה הלאומית האוניברסיטאית הקרואטית שקמה בזגרב. האוסף של זריני שבזגרב כולל 731 ספרים בעלי ערך רב. הספרייה מצוינת לשבח על ידי המלומד ההלונדי יאקוב טוליוס שביקר בה. אורח נכבד נוסף באחוזתו של זריני בצ'אקובץ היה המלומד הטורקי אווליה צ'לבי.
מבחר יצירות
- Adriai tengernek Syrenaia groff Zrini Miklos (1651) (הסירונית של הים האדריאטי)
- נכתב ב-1645–1646, פורסם ב-Obsidio Szigetiana) (Szigeti veszedelem) (1651) (המצור על סיגטוואר)
- Tábori kis tracta 1646-51
- Vitéz hadnagy 1650-53
- 1656-57 Mátyás király életéről való elmélkedések (הרהורים על חיי המלך מתיאש) (- מסה פוליטית שבו הגן על רעיון עצמאותה של הונגריה
- Ne bántsd a magyart – Az török áfium ellen való orvosság 1661 (אל תיגע בהונגרי - רפואה טובה נגד האופיום הטורקי) - פמפלט פטריוטי
לדבריו, אין הונגריה צריכה לסמוך על עזרת שאר הנוצרים. מה שהונגריה צריכה הוא "נשק, נשק ועוד נשק ונחישות חסרת פחד". הוא מבכה את הידרדרות רוחם של ההונגרים בני זמנו, אבל עדיין תולה תקווה בחוסנו ובגבורתו של עם זה.
הוא מסיים את הספר באמרה הרומית:
Volenti nihil dificile - לבעל הרצון כלום אינו קשה
- Siralmas panasz (röpirat az örökösödési kérdésről és a nemzet sérelmeiről)
- Az Udvari Haditanács elnökségének (Az Új-Zrínyi-vár építésének okairól – Légrád, 1661. július 5.) (על המניעים לבניית המבצר אויזריניוואר)
- Névtelen levél (מסמך נגד הגנרל מונטקוקולי– 1662) (אגרת אלמונית)
- Emlékirat I. Lipót királyhoz (וינה, 17 ביולי1664)
קישורים ומקורות חיצוניים
- קארוי סצ'י - הרוזן מיקלוש זריני 1620–1664, בחמישה כרכים, בית הדפוס של אגודת פרנקלין, החברה ההיסטורית בודפשט 1896–1902 - הרשת
- ביוגרפיה: Széchy Károly - Gróf Zrinyi Miklós ,Magyar Történelmi Társulat 1896-1902 Budapest
- ו.ס. איוואנוב - הערך מיקלוש זריני - האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה (1979) (The Great Soviet Encyclopedia, 3rd Edition (1970-1979). © 2010 The Gale Group) (באנגלית)
- Paul Lendvai, The Hungarians: A Thousand Years of Victory in Defeat, London, C. Hearst & Co., 2003
- זריני ב"אנציקלופדיה בריטניקה"
- Miklós Molnar, Histoire de la Hongrie, Paris, Editions Perrin, 2004
לקריאה נוספת
- Perjés, G. Zrinyi Miklós és kora. Budapest, 1965
- Szilágyi, F. Fõnixmadár: Zrínyi, a költõ és hadvezér. Budapest, 1968
הערות שוליים
24697542מיקלוש זריני