מים ראשונים
מים ראשונים זהו כינוי בהלכה לנטילת ידיים לפני סעודה עם לחם. מצווה זו, היא אחת משבע המצוות שתקנו חז"ל.
טעם התקנה
שני טעמים יש לנטילת ידיים לפני אכילת לחם:
- סרך תרומה - כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תיקנו חכמים שכל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב הכהנים אוכלי התרומה.
- ידיים עסקניות - במהלך היום הידיים נוגעות במקומות שיש בהם זיעה או במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות.
חובת הנטילה
חובת נטילת הידיים היא רק מי שאוכל סעודה עם לחם. לכן אם אדם מאכיל אדם אחר, האוכל צריך לברך ולא המאכיל (שנוגע בידיו בלחם). כמו כן, רק על כמות של סעודה צריך לטול ידיים, כלומר על יותר מכזית. מי שאין לו מים - צריך לטרוח להשיגם, ואף ללכת למקור מים עד מרחק של מיל (על פי אומדן מקובל - מעט פחות מקילומטר). ואם הוא הולך בדרך ומקור המים נמצא בהמשך דרכו במרחק של ארבעה מילים - צריך להמתין בסעודתו עד הגיעו לשם. אם אין לו מים כלל, יעטוף את ידיו בכפפה או בכיסוי אחר ויאכל.
אופן הנטילה
סדר הנטילה הוא: קודם ייטול יד ימין, אחר כך יד שמאל, ואז יברך ברוך אתה ד' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים, לאחר מכן יברך ברכת המוציא ויאכל מהלחם. יש ליטול כל יד לפחות פעם אחת; יש נוהגים לדקדק וליטול כל יד פעמיים ברצף, והנוהגים על פי האר"י נוטלים כל יד שלוש פעמים ברצף.
דברים הפוסלים את הנטילה
נטילת הידיים צריכה להיות מכוח של אדם ולא מים שנשפכים מעצמם. גם הכלי ממנו נוטלים את הידיים צריך להיות שלם וללא נקבים או שברים, ומקובל להשתמש בנטלה. המים חייבים להיות צלולים וראויים לשתייה. אסור שיהיה דבר שיחצוץ בין היד למים, ולכן, למשל, מי שדבוק בוץ לידו צריך קודם כל לנקות את ידו.
שעת הדחק
במשנה מתוארת נטילת ידיים לפני הסעודה כאחד מהדברים שהחיילים פטורים מהם כשהם יוצאים למלחמה[1]. על בסיס היתר זה כתבו הפוסקים שבשעת הדחק כגון הנמצא במדבר או במקום סכנה יכול לאכול ללא נטילת ידיים[2].
בתלמוד מובא סיפור על רבי עקיבא, שהקפיד ליטול ידיו על חשבון מי השתיה שהיו לו:
מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין. אמר לו: היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך? שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא אמר לו: יהושע, אין אתה יודע שזקן אני, וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע. אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין?! אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר אמרו: מה בזקנותו כך - בילדותו על אחת כמה וכמה! ומה בבית האסורין כך - שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה!
נחלקו הראשונים איזו משמעות הלכתית יש לייחס להתנהגותו של רבי עקיבא: התוספות כתבו שרבי עקיבא החמיר על עצמו, אך מצד הדין אדם פטור מנטילת ידיים כשיש לו מים המספיקים לשתייה בלבד.[3] הרמב"ם, לעומת זאת, למד הלכה ממעשה זה, שגם כשיש לאדם מים המספיקים לשתייה בלבד - בכל זאת יטול ידיו לפני האכילה[4].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מים ראשונים |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת עירובין, פרק א', משנה י'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ח, סעיף ח'
- ^ תוספות, מסכת עירובין, דף כ"א עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה י"ט
