מטוס קרב קל משקל
תוכנית מטוס קרב קל משקל (LWF - Lightweight Fighter) הייתה תוכנית להערכת טכנולוגיה של חיל האוויר האמריקני שיזמה קבוצה לא רשמית אך בעלת השפעה של קצינים ומנתחים בטחוניים שכונתה "מאפיית מטוס הקרב" ("Fighter Mafia") בשנות השישים.
התוכנית החלה בעקבות תאוריית האנרגיה-יכולת תמרון (E-M - Energy-Maneuverability) של מייג'ור ג'ון בויד, לפיה למשקל רב מדי יש השלכות קשות על יכולת התמרון של מטוס. המטוס החדש היה אמור להיות מטוס קרב קל משקל לפעולה ביום, בעל יחס דחף למשקל גבוה, משקל כולל נמוך מ-20,000 פאונד (מחצית ממשקלו של ה-F-15 איגל), ויכולת תמרון גבוהה. תוצרי התוכנית היו ה-YF-16 וה-YF-17; האחרון יאומץ על ידי הצי האמריקני כ-F/A-18. מאוחר יותר בתוכנית, ב-1974, עם הבטחה לרכישה על ידי מדינות אירופאיות, שינה חיל האוויר האמריקני את שם התוכנית ל"מטוס קרב לקרבות אוויר" (ACF - Air Combat Fighter), והתחייב לרכוש 650 מטוסי YF-16, שיאומץ כ-F-16.
היסטוריה
בשנות השישים, הן חיל האוויר האמריקני והן הצי האמריקני נמצאו בתהליך רכישת מטוסי קרב גדולים וכבדים שיועדו בעיקר לקרבות באמצעות טילים. מיזם פורקאסט (Project Forecast), ניסיון מ-1963 של חיל האוויר לזהות מגמות נשק עתידיות, קבע שהמענה לצורכי חיל האוויר ל-20 השנים הבאות הוא גרסאות חמושות בטילים של ה-F-111 וה-F-4 פנטום, ושמטוס בקרבות אוויר חייב להיות מסוגל להשמיד כלי טיס באוויר בטווחים ארוכים באמצעות מערכות נשק מתקדמות. תוכנית ה-F-X לרכישת מטוס קרב, שמוזגה בתחילה לתוכנית TFX, נכתבה בהתאם לקווים אלו. בהתבסס על עבודתו של ג'ון בויד ותאוריית ה-E-M שלו, שוכתבה הצעת חיל האוויר במידה רבה על מנת לשקף את ממצאיו. כך, הכנף הכבדה בעלת הגאומטריה המשתנה הורדה מהתכנון, מה שהפחית את המשקל הכולל מיותר מ-60,000 פאונד לקצת בפחות מ-40,000, ואת המהירות המרבית למאך 2.3, מ-2.5. אולם, למרות שתרומותיו של בויד היו משמעותיות, הוא חש כי הייתה זו עדיין פשרה.
בויד, מנתחי הביטחון טום קריסטי ופייר ספריי, וטייס הניסוי קולונל אוורסט ריצ'וני היוו את הליבה של מה שהם כינו "מאפיית מטוס הקרב" שעבדה מאחורי הקלעים בשלהי שנות השישים לקידום מטוס קרב קל משקל כחלופה ל-F-15. ב-1969, תחת המסווה שהצי מפתח מטוס עתיר ביצועים וקטן, ריצ'וני זכה ב-149,000 דולר למימון מחקר שכותרתו "Study to Validate the Integration of Advanced Energy-Maneuverability Theory with Trade-Off Analysis". סכום כסף זה חולק בין נורת'רופ וג'נרל דיינמיקס לבניית ההתגלמות של תאוריית ה-E-M של בויד - מטוס קרב קטן, קל משקל, וטהור ללא מנשאי פצצות. נורת'רופ דרשה וקיבלה 100,000 דולר לתכנון ה-YF-17; ג'נרל דיינמיקס, שהייתה להוטה לכפר על כישלונה עם ה-F-111, קיבלה את היתרה לפיתוח ה-YF-16.
חיל האוויר האמריקני בחן קונספט דומה מוקדם יותר. ב-1965, חיל האוויר האמריקני הקפיא מחקר בעדיפות נמוכה לפיתוח מטוס קרב קל משקל מתקדם לפעולה ביום (ADF - Advanced Day Fighter), מטוס קרב במשקל 25,000 פאונד. אולם הוא ננטש ב-1967 לאחר הכרזתו של המיג-25 על מנת למקד את המאמצים בפיתוח ה-F-15. מזכיר ההגנה מלווין ליירד וסגנו דייוויד פקארד, שמונו לתפקידם עם עליית ממשל ניקסון ב-1969, הביעו עניין במחקרים אלו ותמכו ברעיון. במאי 1971, הקונגרס הפיק דו"ח ביקורתי על ה-F-14 וה-F-15 ותמך בהשקעת 50 מיליון דולר בפיתוח מטוס קרב קל משקל חלופי. בעקבות זאת הוקצו 12 מיליון דולר לתוכנית ה-LWF בתקציב של שנת 1972. ב-6 בינואר 1971 הוגשה לתעשייה בקשה להצעה למטוס קרב במשקל 20,000 פאונד שישלים את ה-F-15. ספריי עמד על כך שהמטוס יבחר משני אבות-טיפוס, כפי שדרש בעבר בתוכנית ה-A-X, שיתמודדו מול מטוסי המיג-17 והמיג-21 שהיו בנליס, וה-F-4 פנטום. יתר על כן, ספריי דרש שהטייסים שיעריכו את המטוסים לא יהיו טייס ניסוי ושכל אחד יטוס על שני המטוסים.
מחמשת היצרנים שהגישו הצעות - בואינג, ג'נרל דיינמיקס, לוקהיד, נורת'רופ וווט, ווט, שהציעה את ה-V-1100, ולוקהיד, שהציעה את ה-CL-1200 לנסר, נדחו כבר במרץ 1972. למרות שדגם 908-909 של בואינג הועדף תחילה, הוא היה דומה למדי בטכנולוגיה ובמראה לדגם 401-16B של ג'נרל דיימניקס הזול יותר. מאחר שאחת ממטרות התוכנית הייתה לתת תוקף לטכנולוגיות חדשניות, מזכיר חיל האוויר רוברט סימנס בחר בהצעות של ג'נרל דיינמיקס ונורת'רופ.
התחרות החלה ב-1974 עם מסירת שני אבות-הטיפוס. במקביל, בלגיה, דנמרק, נורווגיה, והולנד ייסדו את קבוצת תוכנית מטוס הקרב הרב לאומית (MFPG - Multinational Fighter Program Group) לבחירת מחליף ל-F-104 שלהן מבין המיראז' F1, ה-YF-16, ה-YF-17, והJA37 ויגן. הן הבהירו כי הזוכה בתחרות ה-LWF יהייה המועמד המועדף. עד לזמן זה, ה-LWF לא הייתה יותר מתוכנית הערכה ללא כוונות לייצור דגמים למכירה, ברם האפשרות להזמנה מצד מדינות אירופאיות הובילה את הפנטגון לשקול זאת מחדש. חיל האוויר חיפש בשלב זה אחר מטוס קרב רב-משימתי שיחליף את ה-F-4 פנטום וה-F-105, ולפיכך שונה שם התוכנית ל"מטוס קרב לקרבות אוויר" (ACF - Air Combat Fighter). בספטמבר 1974, הכריז חיל האוויר על כוונתו לרכוש 650 מטוסים כאלו. ב-13 בינואר 1975, מזכיר חיל האוויר ג'ון מקלוקס הכריז על זכיית ה-YF-16, ששמו שונה ל-F-16.