מה יפית

מילות הפיוט
מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים אַתְּ שַׁבָּת מְשׂוֹשׂ נוּגִים לָךְ בָּשָׂר וְגַם דָּגִים נְכוֹנִים מִבְּעוֹד יוֹם   מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב לֵב חָדִים בְּבֹא עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים גִּיל וְשָׂשׂוֹן לַיְהוּדִים לִמְצוֹא פִדְיוֹם   וְאַתְּ עוֹנֶג לְהִתְעַנֵּג בְּמַמְתַּקִּים בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם וְיַיִן כִּי יִתְאַדָּם וּשְׁאָר מַשְׁקִים   רְאֵה וְקַדֵּשׁ בְּיוֹם קֹדֶשׁ עֲלֵי יַיִן זָכְרֵהוּ, וְאִם אַיִן עֲלֵי לֶחֶם בְּצַע בְּעַיִן יָפָה לְקַדְּשׁוֹ   שָׁמְרֵהוּ כְּהִלְכוֹתָיו מֵעֲבוֹדוֹת מֵאָבוֹת וְתוֹלָדוֹת שִׁיר לָאֵל תֵּן לְהוֹדוֹת זָכוֹר זֵכֶר לְקַדְּשׁוֹ   כָּל שׁוֹמֵר יוֹם שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ מְחוֹלְלוֹ יִמְחַל מַעֲלוֹ וּבָא גּוֹאֲלוֹ שְׁמוֹ שִׁילֹה יוּבַל שַׁי לוֹ   דְּבַר סִימָּן טוֹב לָךְ, בְּמָן וְאוֹת דֶּגֶל סַמְבַּטְיוֹן הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּכָל יוֹם נָח כְּעַם סֶגֶל יִשְׁבְּתוּ וְיִשְׁקֹטוּ   הַטּוֹרְחִים וְלֹא נָחִים עֲדֵי שִׁשִּׁי וַתְּשַׁלְּחֵם לַחָפְשִׁי בִּגְדֵי שֵׁשׁ וְגַם מֶשִׁי לְכַבְּדֵךְ יַעֲטוּ   וְיֹאמְרוּ בֹּאִי כַלָּה מַה תְּאַחֲרִי הֵן שֻׁלְחָן וְגַם נֵרֵךְ עֲרוּכִים, כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי   כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ כְּאוֹר זָרַח בְּעֵת יָצַר בְּלִי טֹרַח קְצוֹת מַעֲרָב וְגַם מִזְרָח צָפוֹן וְיָמִין   עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים בְּמַאֲמָרוֹ עֲלֵי תֵבֵל שָׂם אוֹרוֹ וְכַחֲטוֹא יְצִיר לְיוֹצְרוֹ בִּקְּשׁוֹ לְהַטְמִין   וְאַתְּ חִלִּית פְּנֵי קוֹנֵךְ וְלֹא נִטְמַן יוֹם אֶחָד לְמוֹצָאָיו וְאָז נִגְנַז לִירֵאָיו יֵין עָסִיס וּמָן   יְהִי לְזָכְרֵךְ וּלְשָׁמְרֵךְ וְיִנָּצֵל מִכָּל רָע וְיִשְׁכּוֹן בְּצֵל עֲצֵי עֵדֶן וְשָׁם אֵצֶל יְשָׁרִים יֻתָּן   סְעוּדוֹתָיו בְּשַׁבְּתוֹתָיו אֲשֶׁר שִׁלֵּשׁ כְּאִישׁ עָנָו בְּדַת פִּלֵשׁ בְּמִקְרָא חַד הַיּוֹם שִׁלֵּשׁ רָמַז רֶמֶז שְׁלָשְׁתָּן   יַעֲלֶה אִם שְׁלָשׁ אֵלֶה יַעֲשֶׂה לָהּ מֵחֲבָלִים וְגַם צִירִים יֻצָלוּ, וּבְלִי מְצָרִים יִירָשׁ נַחֲלָה   בְּרָכוֹת יַעֲטֶה מוֹרֶה בְרֵאשִׁיתֵךְ וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים בְּצֵאתֵךְ לְהַבְדִּיל יִשְּׂאוּ   כּוֹס רְוָיָה לְהַלֵּל יָהּ בְּשִׁיר וָרוֹן בְּקוֹל נָעִים קְרָא קְרֹא בְגָרוֹן לְלַוֹּתֵךְ בְּנִין אַהֲרֹן בְּשִׁיר יִקְרָאוּ   כְּבוֹד מְלָכִים וְכָל פְּלָכִים לְלַוּוֹתָם הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים בִּשְׁבָחוֹת וּבִרְנָנִים בְּכָל עֵת צֵאתָם   יְצַו חַסְדוֹ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב לֵיל וְיוֹמָם וְאָז לְוִיִּם עַל מְקוֹמָם יְנַצְּחוּ שִׁיר אֲשֶׁר זָמָם בְּכָל מִינֵי זְמָר   עֲלֵי עוֹלָה אֲשֶׁר כְּפוּלָה בְּיוֹם שַׁבָּת בְּאַהֲבַת יוֹם בְּרוֹב חִבַּת עַם נְצוֹר כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן נִשְׁמָר   מִי יְפָאֵר גוֹדֶל פְּאֵר הַמַּלְכָּה מָנָתָהּ אַפַּיִם הֲלִיכָתָהּ אַלְפַּיִם אַמָה אָרְכָּהּ   חַי זְקֹף מָךְ בְּקוֹרְאֵי שְׁמָךְ, שְׁמַע עֶלְיוֹן וְאַל תֶּחֱרָשׁ לְרָשׁ וְאֶבְיוֹן וְקַבֵּל נִיב וְגַם הֶגְיוֹן הִגָּיוֹן לְבָבוֹ נִשְׁפָּל   מָזוֹן אֲרוּחָה לְיוֹם מְנוּחָה בְּעֵת יֶחֱסַר יֻחַן בְּפַת דַג וּבָשָׂר יֵשֵׁב כְּשַׂר בְּלִי מַחֲסָר לַחְמוֹ נִכְפָּל   יוֹם שְׁבִיעִי כְּמֵרוֹעִי אֲזַי קָשְׁבוּ בְּרֶדֶת דְּגַן שָׁמַיִם בְּתֵת לֶחֶם יוֹמָיִם אִישׁ תַּחְתָּיו שְׁבוּ

"מַה יָּפִית" הוא זמר הנמצא בסידור ומיועד להיות מושר בסעודת ליל שבת. הזמר הופיע בדפוס כבר בשנת 1515 בפראג.

הפיוט

הזמר מתחיל במילות פסוק משיר השירים: ”מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים” (ז', ז), והוא מתאר את עונג וכבוד השבת. לא ידוע מי מחבר הזמר, אך יש בו אקרוסטיכון של מרדכי בר יצחק, שחי כנראה במאה ה-13, ויש משערים שהוא מחבר "מעוז צור".

"מה יפית" מורכב מ-8 בתים, המורכבים כל אחד משלושה פסוקים בני 4 שורות. האקרוסטיכון מורכב מהאותיות שבראש הבתים בלבד. הפסוקים שבכל בית שונים בחריזה שלהם. בשני הפסוקים הראשונים שבכל בית שלוש השורות הראשונות מתחרזות אחת עם השנייה והשורה הרביעית מתחרזת עם השורה הרביעית של הפסוק שלעומתו בבית. שורות הפסוק השלישי מתחרזות עם עצמן, השנייה עם השלישית והראשונה עם הרביעית. החלוקה של החריזה סותרת לעיתים את החלוקה על פי המשמעות.

בכתבי הר"ר יאשיא שו"ב מסופר שהזמר "מה יפית" נכתב על ידי מחברו לאחר שהידיעה על הירצחו של בנו היחיד הגיעה אליו בשבת, וכדי שלא להתאבל בשבת חיבר את הפיוט. וכשהגיע למילים "חי זקוף מך" ראו את הדברים בשמים והחיו את הבן. ועל פי הכתוב שם מעשה זה הוא המקור לכך שהגויים מבקשים מהיהודים לשיר את "מה יפית".

בחצרות החסידיות של קרלין וסטולין היו שרים את "מה יפית" רק בלילות החורף הארוכים. אף על פי שבשאר הזמירות יש להם מגוון של ניגונים, את מה יפית הם שרו דווקא במנגינה העתיקה של יהודי אשכנז. אברהם אביש שור משער שהמקור לכך הוא במעשה שאירע לרבי אשר מסטולין (הראשון) שהושם במעצר ונתבקש על ידי אוסריו האוקראינים לשיר מה יפית. בימינו, הזמר "מה יפית" נדפס בסידורים בצורת פרוזה ולא כשיר, ובחלק מהסידורים כלל אינו מופיע, ומנגינתו נשכחה אצל רבים.

"מאיופס"

שם הפיוט, "מַה יָּפִית", המבוטא בהגייה האשכנזית (הפולנית-אוקראינית) מָאיוּפֶס, קיבל בפולנית (Majufes) את המשמעות של זמר או ריקוד יהודי. ה"מאיופס" הופיע כזמר או ריקוד בו היהודי הופיע באור מגוחך או נלעג, למשל בהצגת פולנית קלוקלת, תנועות מגוחכות, זיוף בשירה או מילים מצחיקות. ככזה, המאיופס כנראה ייצג את הדעה הרווחת של הפולנים על מוזיקה יהודית.

במקורות שבהם מופיע ה"מאיופס" אין לו תוכן אחיד, אלא תוכן המשתנה ממקום למקום ולאורך התקופות. בהצגה פולנית משנת 1878 הכיל ה"מאיופס" את התוכן של הפיוט "יום זה מכובד" בתעתיק פולני, כנראה משובש. בסיפור יידי של הסופר ישראל ראבון, מכיל המאיופס טקסט חנופה לגוי, כתוב פולנית מתובלת ביידיש, המתחיל במילים "מה יפית, אדוני פאן. אברך אותך כל הזמן". מנגינת המאיופס, לעומת זאת, הייתה כנראה ידועה ומוכרת ומן הסתם דמתה למנגינה של הפיוט "מה יפית" אצל יהודי פולין. פרדריק שופן, למשל, מספר על יהודי שפיתה את הקהל ב"מוזיקה פולנית" משלו ובעצם ניגן להם "מאיופס".

חנא שמרוק מסיק מעבודתו של ההיסטוריון הפולני יאנוש טאזביר (Tazbir) שהמאיופס היה רווח במאה ה-16 או ה-17, על אף שהאזכור הראשון שהוא מצא ל"מאיופס" הוא משנת 1763.

לפי שמרוק, בעוד המקורות הפולניים שמים את הדגש במאיופס על היהודי הליצן שאולי ביקש להשיג כמה פרוטות בשירתו העילגת, המקורות היהודיים מציגים את המאיופס כשירה שנעשתה תחת לחץ, כלכלי או פיסי. המאיופס הושר על ידי יהודי החצר בפני הפריץ אשר שם ללעג את שירי הקודש של היהודי והוצג על ידי כליזמרים יהודיים בחתונות ואירועים של גויים. ברט וורב טוען שהמאיופס שימש גם את היהודים העירוניים בלעגם כלפי היהודים החסידיים הכפריים, על סמך העובדה שהמאיופס הוצג לפעמים על ידי תיאטרון פולני אשר רוב עובדיו או הקובעים שבהם היו יהודים. מקורות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מציגים התעללות של גויים ביהודים אשר נדרשו לרקוד את המאיופס תחת איומי מוות. תופעה זאת הופיעה גם בימי השואה כאשר יהודים נדרשו על ידי הנאצים לשיר זמירות ושירי קודש במסגרת ההתעללות ביהודים.

יחס החברה היהודית ל"ריקודי מה יפית"

התגובות של החברה היהודית למאיופס היו שונות. אנציקלופדיית אוצר ישראל מדווחת שהחסידים העדיפו לא לשיר את "מה יפית" וכינו את אלו ששרו את הזמר "מה יפית" - מתנגד קר. הרב ברוך הלוי אפשטיין שיבח את הנהגת החסידים:

ובכלל ענין זה צריך להגות רגשי כבוד ולהכיר במשפט צדק ונאמן לרוחם הגדול באצילות וברוממות הנפש של יחידי סגולה מגדולי החסידים, אשר בעת שיזמרו "זמירות של שבת" ידלגו על הזמר הנודע "מה-יפית" ולא יזכרו אותו, מפני שהוא כמזכיר לנו את מרירות גלותנו וחותם הקלון והשפלות אשר הטביעו עלינו אלה "הפריצים" המתפנקים בדורות שלפנינו... ועל כן אותם החסידים בעלי רגש לא יזמרו אותו הפזמון, כדי שלא לעורר צער ושפלות הנפש, ועוד ביום השבת...

— מקור ברוך, ד, 2012

יהודי שנאלץ להתחנף לפני הגוי נקרא "בעל מה יפית" או "מה יפית יוד" ומכונה לעיתים "מושקה". כמו החסידים, גם היהודים המשכילים לעגו ליהודי ה"מה יפית" המבזים את עצמם בפני הגוי. לעומת זאת, היו גישות שהצדיקו את יהודי ה"מה יפית" בכך שעדיף להתכופף לפני הגוי ולא להתגרות באומות. היו גם שהגנו על יהודי ה"מה יפית" בכך שהם רקדו בפני הפריץ רק לצורך הפרנסה, אך בלבם פנימה בזו לגוי. יוסף חיים ברנר התווכח עם גישה זאת וטען שלא ייתכן שהיהודי שרקד מה יפית בפני הגוי באמת בז לו:

"ההסכמה הכללית" בספרותנו עד העת האחרונה הייתה, כי אבותינו, יהודי הגיטו הישן, היו מבטלים בלבם את הגוי תכלית ביטול ומתגאים עליו גם בשעה שהיו מנשקים את ידיו ומזמרים לפניו "מה יפית". הפּירוש היה: כיעור ושפלות מבחוץ, אבל יופי וגאון מבפנים. ואולם ההערכה העצמית שבספרותנו היותר חדשה אינה מסכימה עם ההסכמה. ולא רק מפני שאוי-אוי להם לאותו היופי ולאותו הגאון, הקבורים באופל בעל כרחם ושנשיקות ידי פריצים וזמירות, מה יפית" אינן מעכירות אותם כל עיקר, אלא גם מפני שמעיקרא דדינא פירכא! לא היה אותו הגאון בלבב פנימה ולא היה יכול להיות.

— י"ח ברנר הערכת עצמינו בשלושת הכרכים, תרע"ד

השימוש במונח "מה יפית"

המונח "מה יפית" שימש באופן רווח לכנות יהודים המתרפסים בפני הגוי. לדוגמה, ב"דבר" הדביקו את הכותרת "'מה יפית' של יהודי טורקיה" לידיעה על קריאה ליהודים בטורקיה לדבר בטורקית כדי למצוא חן בעיני השלטונות. מתנגדי ההתבוללות טענו כלפי המתבוללים שהם גרועים מ"בעל המה יפית" בכך שהם מתחנפים לתרבות של הגוי ללא שום תכלית, ובכך הם רוקדים לפניו מה יפית. כך, במסגרת הוויכוח בין המשכילים למתנגדיהם, החלו היהודים המסורתיים והציוניים לכנות את המתבוללים והמתחנפים לגויים יהודי "מה יפית". בעיתון "דבר" כינו את הסנגוריה של אנשי מפ"ם על מדינות הגוש המזרחי "לשון מה יפית" ואת הדרישה לסחור עם מדינות הגוש שלא על פי שיקולים כלכליים "כלכלת מה יפית". השימוש בביטוי "לרקוד מה יפית" שימש את הימין הפוליטי במדינת ישראל בהתייחסו לפוליטיקאים אשר מתרפסים בפני מדינות אחרות, כמו גם ככינוי גנאי לדתיים לאומיים המתרפסים, כביכול, בפני השמאל.

לקריאה נוספת

• חנא שמרוק, הקריאה לנביא, מחקרי היסטוריה וספרות של חנא שמרוק, עורך ישראל ברטל, מרכז זלמן שזר, 1999, פרק שישי, "מה יפית".

קישורים חיצוניים

• הפיוט מה יפית, באתר הפיוט והתפילה
• אברהם אביש שור, לחן עתיק מאשכנז לזמר "מה יפית" ב"חדר הקרליני", קובץ בית אהרן וישראל כד, ג (שבט-אדר תשס"ט), עמ' קסז-קעד, באתר היברובוקס
• "מַה יָפִית", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 107–108, באתר HebrewBooks
• מידע על מה יפית בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35202161מה יפית