מאיר מיבר

מאיר מֵיבַר (מייברג)
	מאיר מיבר, ליד תותח דוידקה
לידה	30 בינואר 1918; צפת, ארץ ישראל
פטירה	11 בנובמבר 2000 (בגיל 82); ירושלים
השתייכות	ההגנה; אצ"ל
תפקידים בשירות
	מפקד העיר צפת
פעולות ומבצעים
	מלחמת השחרור
עיטורים
	יקיר צפת
תפקידים אזרחיים
	ראש עיריית צפת, מנהל סניף בנק לסחר חוץ בצפת, מנהל "מוטל צפת"
הנצחה
	רחוב מאיר מיבר בצפת

מאיר מֵיבַר (מייברג) (30 בינואר 1918, י"ז בשבט ה'תרע"ח - 11 בנובמבר 2000, י"ג בחשוון ה'תשס"א) היה מנהיג ומפקד העיר צפת במלחמת השחרור, ראש עיריית צפת ואיש עסקים.

ילדות ונעורים

מאיר מיבר נולד כמאיר מַייבֵּרג, בן ליהודה וטובה; את שם משפחתו עיברת עם קום מדינת ישראל. טובה נולדה בצפת ליוסלה ליבמן ויהודה עלה מבסרביה. יהודה שימש כחבר מועצת עיריית צפת.

משפחת מייברג, כמרבית הקהילה היהודית בצפת של אותם ימים, הייתה דתית ומאיר למד בילדותו בחדר ובתלמוד תורה. בהגיעו לגיל 15 פנה להשכלה חילונית רחבה יותר. הוא למד בקולג' הסקוטי בצפת יחד עם תלמידים מכל האזור, מרביתם נוצרים ומוסלמים. בזכות עירוב זה זכה להיכרות מעמיקה יותר עם האוכלוסייה המגוונת של ארץ ישראל. בשנת 1938 סיים את לימודיו.

במחתרת, בתקופת המנדט

בגיל 14 התקבל לשורות ארגון "ההגנה". בתחילה שימש רק כמקשר, אך כבר אז דמיין עצמו כמפקד השולח הודעות. במקביל התארגנו תנועות נוער שונות בעיר; תחילה הצטרף למכבי הצעיר אך במהרה עבר לשורות בית"ר. לא עבר זמן רב והוא מונה למפקד הקן, ובמקביל גם פיקד על האצ"ל בצפת, עד לפילוג שיצר את לח"י (1940). בספרו מתאר מיבר תנועה זו כמחשלת אופי, והוא מדגיש שהשתייכות הצולבת בין בית"ר ל"הגנה" לא הפריעה להתפתחותו כמפקד עתידי.

ב-1938 הצטרף מיבר ל"הגנה"; מפקדתו הראשונה הייתה מרים שטרן. זמן קצר לאחר פרוץ מאורעות תרצ"ט יצא לקורס מ"כים. רוב פעילותו כללה התחמקות מהבריטים, ובמקביל צפת צברה תחמושת ונשק במטרה להיות ערוכים לפרעות ולקרבות העתידיים להתרחש. ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נפסקו המהומות שעוררו הערבים בארץ ישראל. אף על פי ש"ההגנה" המליצה על גיוס יחידות שונות כדי לעזור לבריטים, סירב מיבר. בספרו הוא מנמק זאת בכך שעד אמצע 1940 כבר הוכשר בארבעה קורסים שונים והיה שקוע בפילוג העמוק בין האצ"ל ל"הגנה", אליהם עדיין השתייך. בספרו מספר מיבר כי אחד האירועים שהשפיעו על עזיבתו את האצ"ל היה מפגש עם אברהם שטרן (יאיר), מייסד הלח"י.

ב-1944 מונה מיבר למפקד העיר צפת על ידי גיורא שנאן, מפקד נפת תל-חי. בספרו מונה מיבר את מצבת כוח האדם שעמד לרשות "ההגנה" בעת מינויו, ואומד אותם ב-100 איש בסך הכל. אחת ממטרותיו הראשונות והעיקריות היו גיוס אנשים נוספים, מתוך הבנה שהסכסוך הקיים עתיד, בזמן הקרוב, להוליד קרבות. אחד היתרונות שעמדו למיבר כמנהיג שצמח מתוך האצ"ל היה צירופם של לוחמים אלו לאימוני "ההגנה"; מאוחר יותר, במלחמת השחרור, עזר שילוב לוחמים אלו בשורות "ההגנה" לעבות את המגננה על צפת.

מלחמת השחרור

ערך מורחב – הקרב על צפת

ההכנות למלחמה החלו יותר מעשר שנים לפני שפרצה, ב-1936, כאשר הוצעה תוכנית הגנה כוללת להגנת הרובע היהודי בצפת. תפקידו של מיבר כלל את קביעת העמדות והכנתן, קביעות גזרות אש וכן הכנת האנשים מבחינה מנטלית. הכנות אלו, שבוצעו בעזרת מרדכי לייבוביץ' היו אבן היסוד בהגנת הרובע היהודי בצפת, והוכיחו את עצמן כצעד יעיל ונבון. כבר אז, יצחק שדה קבע שמי ששולט במצודה בעיר (מצודת צפת) ישלוט בעיר כולה. מכאן נגזר גם שם הספר שכתב מיבר, "בצל המצודה".

בתחילת דצמבר 1947 מנתה מצבת כוח האדם של "ההגנה" ברובע היהודי 250 איש בסך הכל, ומנגד עמדו מולם בזמן המלחמה כ-3,000 לוחמים - כך לפי ספר הזיכרונות של קולונל וואספי אל-תל, אחד ממצביאי צבא ההצלה הערבי. אולם, לא היו בידי ההנהגה היהודית ידיעות על כוחו של האויב, וחוסר ידיעה זה הגביר את תחושות הלחץ והבהלה ששררו טרום המלחמה.

הקרבות על צפת החלו ביום שישי, 2 בינואר 1948, ואלו גברו בהדרגה עד שנוצר מצור על העיר, באפריל 1948. בהיעדר שלטון אזרחי נהפכו מפקדי הקטעים ל"מושלים אזרחיים"; בראשם עמד מיבר, אשר נאלץ להמשיך ולהתמודד עם קבלת החלטות במישור האזרחי והצבאי גם יחד. בין החלטותיו הבולטות ניתן למנות את השקעתו במורל האנשים, באמצעות "קול צפת", עלון שהופץ באופן מחתרתי ושימש לגיבוש הקהילה. החלטה נוספת, חשובה וגורלית אף יותר, הייתה להנחות את לוחמיו להפעיל רימון על עצמם אם יפלו בשבי (זו הייתה הוראה ולא פקודה).

ב-16 באפריל 1948 החלו כוחות הצבא הבריטי לפנות את העיר צפת. הערבים ניסו לנצל את גורם ההפתעה ולהכות בעיר כל עוד היא לא ערוכה למגננה; דגלים סורים, לבנונים ועיראקיים הונפו מעל תחנת המשטרה העירונית, אך כתגובה החליטו מיבר ואנשיו לתלות בגאווה דגל כחול-לבן על מלון "מרכזי". עם רדת החשכה מיבר פקד על הוצאה לפועל של מבצע מורכב, במסגרתו פוצצה הכנסייה הסקוטית על ידי הכוחות הערבים ופוצצה תחנת המשטרה על ידי הכוחות היהודים. אולם, התוצאה הייתה החשכה מוחלטת של העיר, משום שהגנרטור נפגע.

בזכות מברקי מצוקה שנשלחו קיבלו הכוחות תגבורת מהפלמ"ח, בעזרתם שוחררה העיר ב-10 במאי. תרומה עיקרית היו מרגמות הדוידקה שסופקו ללוחמים. במשך כלל הקרבות הפגין מיבר קור רוח, למעט ב-8 במאי 1948, כאשר חדר פגז לחדר בו התגוררו שרה, אשתו, ושני ילדיו, יאיר בן הארבע ודרורה הפעוטה, אז בת חודשיים וחצי בלבד.

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחברו הקרוב של מאיר מיבר, מתעד בספרו את שחרור העיר צפת כבעייתי בגלל המבנה הטופוגרפי שלא איפשר לאגף את האויב. אולם, החלוקה הנבונה לשלוש נקודות מפתח (המצודה, תחנת המשטרה ובית שלווה) עזרה למקד את כוח האש על מנת להשיג יתרון אסטרטגי.

ראש עיריית צפת

בשנת 1953 נבחר למועצת העיר צפת וכיהן בה 18 שנים. בשנת 1965 נבחר לכהן כראש עיריית צפת,^[1] בשנת 1969 נבחר בשנית,^[2] אולם הקואליציה שהקים לא החזיקה מעמד עד תום הקדנציה.^[3].

עיסוקיו האזרחיים

מיבר היה איש עסקים ובעל נכסים, בעיקר בתחומי הנופש והקיט בצפת. כמו כן, עבד מספר שנים כמנהל סניף צפת של בנק לסחר חוץ. ב-1970 הקים את מלון "מוטל צפת" על הר כנען.^[4] לקראת סוף שנות השמונים המלון נסגר והמבנה שנמכר הוסב למעונות סטודנטים של מכללת צפת.

פעילות חברתית

מיבר היה ממייסדי לשכת הבונים החופשיים בצפת ונשיאה הראשון. כמו כן, כיהן כנשיא מועדון רוטרי בעיר, ובמסגרת תפקידו יזם את נטיעת יער "פאול הריס". באמצע שנות התשעים קיבל את אות "יקיר צפת" כהערכה על פועלו למען העיר החל ממלחמת השחרור וכלה בעשייתו בתחום התיירות.

ספריו

בצל המצודה, הוצאת מלוא בע"מ.
צפת ממצור לשחרור, ספריית כיס לחייל העברי, הוצא על ידי שירות התרבות של צבא ההגנה לישראל

הנצחה

על שמו של מיבר קרוי רחוב מאיר מיבר. הרחוב נמצא בסמיכות לביתו של מיבר על הר כנען, שברחוב הגדוד השלישי, ע"ש גדוד הפלמ"ח ששחרר את צפת בתש"ח.

משפחה

היה נשוי לשרה (לבית רוט), אף היא ילידת צפת. אב ליאיר, מהנדס אוניות, דרורה, פסיכולוגית תעסוקתית, ורותי, יועצת ביטוח. סב לשבעה נכדים. נכדתו יעל מיבר דוקטורי נרצחה בפיגוע ירי בשנת 1998.

לקריאה נוספת

נתן שור, תולדות צפת, הוצאת עם עובד.
אלעד פלד, יפתח אחוזת הסופה - סיפורה של חטיבת יפתח-פלמח, הוצאת יוצאי חטיבת יפתח-פלמ"ח.
מנחם כהן, סיפורי צפת, הוצאת משרד הביטחון, 2003