לשם עצים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לשם עצים
(מקורות עיקריים)
משנה משנה, מסכת זבחים, פרק ח', משנה ד'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ו עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף נ"ח עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי המזבח, פרק ה', הלכה ב'

לשם עצים היא כוונה בעת הקרבת קרבן כל שהוא, להוציאו מכלל הכוונה הרגילה שהיא לשם הקרבת קרבן על המזבח. משמעות הכוונה היא שהמקריב אינו מתכוין להקריב את הבשר או האיברים לשם קרבן, אלא לשורפם ולהגביר את השלהבת.

מהות הכלל

מהות הכלל היא לפי דיעה אחת הקרבה "שלא לשם הקטרה"[1], ויש חולקים שהכוונה היא להקריב "לשם קרבן עצים", בדומה לעצי המערכה שגם הם נשרפים באש המערכה אך לא לשם כפרה.[2]

השימוש בכלל

כוונה זאת מהווה פיתרון לבעיות הלכתיות שונות בדיני קדשים, כאשר קיים ספק על זהותו של קרבן מסויים, ולא ניתן להקריבו מחמת הספק מכיון שאם אינו מיועד להקטרה חל איסור על הקטרתו.

כוונה זאת גם פוטרת האדם מלהענש במקרה של אדם המקריב קרבן באופן שאסור להקריבו, לדוגמה המעלה משתי הלחם - שאינם מיועדים להקרבה אלא לאכילת הכהנים ואסור להקריבם מדין שאור ומדין ממנו לאישים- על המזבח, שעובר בלאו[3]. על כך מופיע בתוספתא[4] ”המעלה כזית משתי הלחם לעבודה או בחוץ הרי זה חייב, שנאמר "קרבן ראשית תקריבו [ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח]"”. משמעות המילים "המעלה... לעבודה" באה להוציא את מי שהקריב לשם עצים שפטור[5] לפי רבי יוסף רוזין[6]. הגרסא הנכונה היא "אף בחוץ חייב", והכוונה היא שאם מעלה לעבודה - ולא לשם עצים, חייב אף בחוץ - מחוץ למזבח, כלומר בכבש המזבח, מכיון שהחיוב על הקרבת שאור הוא גם על כבש המזבח, לעומת זאת אם מעלה לשם עצים, שאין לחייבו משום הקרבת חמץ, חייב רק בפנים - על המזבח, מדין ממנו לאישים.

פתרון במקרה של ספק בדין קרבן מסויים

ספק מצורע

אחד השימושים בכלל זה הוא בנוגע למצורע שקיים ספק האם יש לו דין מצורע מוחלט[א]. וממילא עליו להביא קרבנות חטאת אשם ושלמים ולוג שמן ולהזות עליו מלוג השמן, או לא. השאלה היא כיצד ניתן להקטיר את לוג שמן של מצורע על גבי המזבח, מכיון שדינו מוטל בספק.

הפיתרון מובא בברייתא לפיו המצורע מביא את קרבן האשם ועימו לוג שמן ומתנה: ”אם של מצורע, הרי זה אשמו וזה לוגו, ואם לאו אשם, זה של שלמי נדבה.”[ב]. הכוונה היא שאם הוא מחוייב בהבאתו מדין מצורע - הרי הוא מקדישו להשתמש בו כדין לוג שמן של אשם מצורע, ואם אינו מחוייב בהבאתו הרי הוא מקדישו כדין נדבת שמן (שמן שקרב כקרבן נדבה בפני עצמו).

בגמרא[7] עדיין לא ברור כיצד ניתן לקיים את החובות המנוגדות של שני הקרבנות, שכן:

  • מכיון שיתכן שהלוג הוא חלק מקרבנו של המצורע, יש להזות ממנו על המצורע.
  • מכיון שיתכן שהלוג הוא קרבן שמן בפני עצמו, יש לקומצו ולהקטיר את הקומץ על המזבח.

השאלה היא מתי להקטיר את הקומץ, שכן:

  • אם ירצה להקטירו אחרי ההזאה על המצורע, אזי הנותר מהלוג (שאולי משתייך לקרבן שמן ולא למצורע) יפסל מדין שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, מכיון שחלק מהשמן נחסר על ידי ההזאות, ואסור להקריב קומץ כזה.
  • אם ירצה להקטירו לפני ההזאה, יאסר עליו להזות מהנותר לפני הפרוכת[ג], מדין "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", מכיון שהזאת השמן לפני בית קודש הקדשים נחשבת כהזאה[8] לפי פירוש אחר, קיים איסור להקטיר מלוג השמן של מצורע, וממילא אסור להקטיר את הקומץ אם אכן המביאו הוא מצורע[ד]

הפיתרון לבעיה זאת הוצע על ידי רב יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי "דמסיק להו לשם עצים". הכוונה היא שאם מצורע הוא, ואין הקטרת הקומץ הקטרה, הרי הקטרת הקומץ לשם עצים בלבד, וממילא יכול הוא להזות מהנותר מכיון שאינו נחשב לשיירי קרבן. ואם אינו מצורע והקטרת הקומץ הקטרה, והרי שייריו בכלל האיסור של כל קרבן ש"יש ממנו לאישים", הרי הזאות האלו כאילו הם מים שהרי רשאי להעלות שירי מנחה על המזבח.[9].

בכתבי הגרי"ז[10] הסביר[ה], שכמו שיש איסור להקטיר משיירי מנחות, כן הדין בשירי הלוג. והקשה על כך הלא אינו מזה על המזבח כי אם כנגד הפרוכת, ומדוע עובר על איסור הקטרת שיירי קרבן. ויש שתירצו שהגדרת ההזאות על הפרוכת של קודש הקדשים, היא שהפרוכת נחשבת כמזבח, ולכן ההזאה על הפרוכת נחשבת כהקטרה[11].

ספק כהן

כוונה זאת מהווה גם פיתרון לבן של כהן ובן של ישראל שהתערבבו יחד בעת לידתם ולא ידוע מי מהם הכהן. כאשר אחד מהם מביא קרבן מנחה, לא ניתן להתייחס למנחה כדין מנחת כהנים שמוקטרת בשלימותה, מכיון שאז יתכן ויעבור על האיסור של "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו" (אם הוא ישראל), ואם יתייחס אליה כמנחת ישראל שרק הקומץ מוקטר על גבי המזבח והשיריים נאכל לכהנים, יתכן שיעבור על האיסור "כליל תהיה לא תאכל" החל על מנחת כהנים[12].

הפיתרון הוא להקריב את הקומץ בנפרד ואת השיריים בנפרד, ובעת הקרבת השיריים הוא מתנה שאם בעליו של הקרבן אינו כהן, הרי הקטרה זו היא לשם עצים. אלא שפיתרון זה תקף גם לרבי אליעזר, ולפי החכמים החולקים עליו יש למצוא פיתרון אחר והוא לפזר את שיירי המנחה בבית הדשן, כפי שיש לנהוג לפי רבי אלעזר ברבי שמעון בקרבן מנחה של כהן שגרם טומאה לקודש[13], ואף על פי שחכמים חולקים עליו וסוברים שיש להקריב את שיירי הקרבן, במקרה כמו זה שלא ניתן להקריבו מחשש האיסור של "כל שממנו לאישים" גם הם מודים שניתן להשתמש בפיתרון המדובר[14].

ספק קומץ

רבי יהושע בן חוזאה הסתפק בדין "בין הבינים" של קומץ, כלומר הקמח שנכנס בין האצבעות של הכהן הקומץ, מה דינו, האם כבתוך האצבעות - ויש לו דין קומץ, או כמחוץ לאצבעות שיש לו דין שיריים, ולמסקנה קבע רבי יהושע בן חוזאה שיש לו דין ספק קומץ. אם יקטירו לפני הקמיצה, קיים חשש שמא הוא נחשב כחלק מהשיריים ואז הקרבן פסול מדין שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, ואם יקטירו לאחר הקמיצה קיים חשש שמא דין שיריים עליו עליו וממילא אסור מדין כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. גם כאן הפיתרון של רבי יהודה בן פזי הוא להקטירו לשם עצים[15].

תערובת איברי חטאת באיברי עולה

במשנה מובא:

אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה

בגמרא מוסבר שלפי רבי אליעזר, האיסור "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" מסוייג במילים "לריח ניחוח" שמשמעותו היא - לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. וחכמים חולקים שלדעתם ההיתר "לשם עצים" הוא היתר מיוחד רק בנוגע לשאור ודבש ולא לדברים אחרים[16]. ברש"י מוסבר כי הטעם של "לשם עצים" הוא היתר דחוק שמשתמשים בו רק בדיעבד, כגון במקרה שלנו - כדי שלא יאלצו לשרוף את הקדשים שנתערבו[17].

סייגים לכלל

ברמב"ם נפסק ”שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו' ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן”[18]. הגרי"ז מוכיח מדברי הרמב"ם "עם הקרבן או לשם קרבן" שאם הקריבם עם הקרבן - אפילו לא לשם קרבן אלא לשם עצים - חייב[19].

ביאורים

  1. ^ למשל אם ישנו ספק בדין הנגע אם טהור או טמא
  2. ^ ואותו אשם טעון שחיטה בצפון, ומתן בהונות, וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ונאכל ליום ולילה
  3. ^ ויקרא פרק יד יח: וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה
  4. ^ תוספות שם, על פי המחלוקת בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף נ"ח עמוד א'. בגדר איסור "בל תקטירו" החל על שיירי קרבן. רבי אליעזר אומר שגדר האיסור הוא "כל שממנו לאישים" רבי עקיבא אומר "כל ששמו קרבן". ההבדל בין שני השיטות מפורש לפי רב על שאלת הקטרת לוג שמן של מצורע.
  5. ^ לפי שיטת רש"י

הערות שוליים

  1. ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ז עמוד א', מהריק"ו על משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי המזבח, פרק ה', הלכה ב'
  2. ^ בשיטה מקובצת זבחים עט ב כתב דמחלוקת רבי אליעזר וחכמים הי דווקא באיברי חטאת שמשום חשיבותם לא ניתן לומר שמוקרבים לשם עצים, ויש שדייקו משם שצריך כוונה מפורשת לשם עצים, וכן משמעות האור שמח על הרמב"ם שם שכתב דעצים נמי איקרי קרבן
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף נ"ז עמוד ב'
  4. ^ מכות ד ב
  5. ^ מנחת יצחק שם
  6. ^ צפנת פענח הלכות מאכלות אסורות הלכה ז' עמ' 51
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ו עמוד ב'.
  8. ^ לשון רש"י: והנך הזאות במקום הקטרה קיימי
  9. ^ רש"י
  10. ^ על מנחות נז ע"ב
  11. ^ חבצלת השרון
  12. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"א, הלכה ג'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ג עמוד א'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק' עמוד א'.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ז עמוד ב'.
  16. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ח', משנה ד', תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ז עמוד א'.
  17. ^ רש"י על יומא מז ב ד"ה לר':- שלא התיר ר' אליעזר להעלות שיריים לשם עצים אלא מפני תערובת איברי עולה, שלא יצאו לבית השריפה
  18. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי המזבח, פרק ה', הלכה א'
  19. ^ חידושי רבינו משולם דוד הלוי מנחות נז ב עמ' רלט