לשון של זהורית
| מקרא | ספר ישעיהו, פרק א', פסוק י"ח |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת יומא, פרק ד', משנה ב' פרק ו', משנה ו' |
| תלמוד בבלי | מסכת יומא, דף ל"ט , דף מ"א עמוד ב', ו-דף ס"ז |
לשון של זהורית הוא חתיכת צמר צבועה אדום[1]. נעשה בו שימוש למספר דברים בזמן בית המקדש, הוא ידוע במיוחד בכך שכשהיה נקשר בראשו של השעיר שהיה משתלח לעזאזל ביום הכיפורים, היה הופך בנס מאדום ללבן, כסימן על כפרת בני ישראל.
שימוש
בתורה מוזכר פעמיים שימוש בלשון של זהורית. בעת שריפת הפרה האדומה[2], ובעת טהרת המצורע[3]. בשני המקרים המוזכרים בתורה, יש לקחת עץ ארז ואזוב, ביחד עם חתיכת צמר צבועה אדום, הקרויה בתורה "שני תולעת" ובלשון חז"ל "לשון של זהורית". בשריפת הפרה האדומה יש להשליך את כל השלשה לתוך האש. בטהרת המצורע יש לטבול אותם ביחד עם ציפור דרור, לתוך מים מיוחדים לתוכם נשחטה ציפור אחרת, ואז להזות מהמים על המצורע.
ביום הכיפורים
במסכת יומא[4] מוזכר כי לאחר שערך הכהן הגדול את ההגרלה על שני השעירים, היה קושר לשון של זהורית בין קרניו של השעיר שעלה לעזאזל, ועל צוארו של השעיר שעלה לה'. בהמשך[5] מובא כי טרם דחיית השעיר מראש הצוק, היה חולק לשון של זהורית לשניים, חצי קשר על הסלע, וחצי בין קרני השעיר. בעת שהיתה מתקבלת כפרת בני ישראל מעוונותיהם לפני ה', בעת דחיית השעיר, ולפעמים אף לפני כן, היה הלשון הופך מאדום ללבן בנס, לסימן על הכפרה, וזאת על פי הפסוק ”אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו”[6][7]. בגמרא מסופר גם כי בארבעים השנים שבהם שימש שמעון הצדיק ככהן גדול הלבין הלשון תמיד[8], לאחר פטירתו לעיתים היה מלבין ולעיתים לא, ובארבעים השנים האחרונות לפני חורבן בית המקדש לא הלבין הלשון אף פעם, לסימן שלא מתקבלת הכפרה לפני ה'[9].
בגמרא מסופר כי בתחילה היו נוהגים לקשור את הלשון של זהורית על פתח ההיכל מבחוץ, וכך יכלו לראות כולם את הנס שהלשון נהפך מאדום ללבן. אולם לאחר פטירת שמעון הצדיק שלא כל שנה היה הלשון מלבין, דבר שהיה גורם צער לבני ישראל, קשרו את הלשון מבפנים בכדי שלא יוכלו כולם לראות אם הלבין או לא. מכיון שלמרות כך היו מציצים לראות אם הלבין או לא, עברו לקשור את הלשון בראש השעיר, שם היה יכול לראות זאת רק האיש שדחף את השעיר[7]. בתלמוד הירושלמי מסופר, כי בתחילה היה המנהג שכל אחד היה קושר את הלשון על חלון ביתו, ומי שהיתה לו כפרה היה הלשון שלו מלבין, ומי שלא היה לו כפרה לא היה הלשון שלו מלבין. ומכיון שהיו מתביישים אלו שלא הלבין לשונם, עברו לקשור את הלשון על פתח ההיכל[10].
במשנה במסכת שקלים מובא:
פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית, באין מתרומת הלשכה. כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו, באין משיירי הלשכה
מכך שהמשנה כותבת על הלשון של זהורית שהוא בא מתרומת הלשכה, לעומת הלשון שבין קרני השעיר שבא משיירי הלשכה, מסיק בתוספות ישנים[11] שהיו שני לשונות, אחד קשרו בראש השעיר מיד לאחר ההגרלה, ואחד קשרו בראש השעיר ועל הסלע בעת הדחייה מהצוק.
אולם מפרשי הירושלמי בשקלים[12] ביארו, כי הלשון של זהורית שבא מתרומת הלשכה הוא הלשון של פרה אדומה, שהוא נחשב צורך קרבן. לעומת הלשון שנקשר בראש השעיר שהיה לסימן בעלמא.
מהגמרא ביומא[13] נראה כי הלשון שקשרו בראש השעיר הוא הלשון שחלקו בהמשך לשניים.
שיעור
בגמרא[13] מובא בשם רבי יוחנן כי לשימושים השונים של הלשון של זהורית היו שיעורים שונים. לפי מסקנת הגמרא היה משקל הלשון שהביאו לשריפת הפרה עשרה זוז, לקשירה על ראש השעיר היה שני סלעים (שמונה זוז), ולצורך טהרת המצורע היה סלע אחד.
גוון הלשון
ערך מורחב – שני (צבע)
זיהוי צבע השני כצבע אדום עולה מהפסוק: אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע – כצמר יהיו[6]. אמנם לא סביר שהיה זהה לחלוטין לצבע הארגמן שהרי נמנים תמיד כשלשה צבעים "תכלת וארגמן ותולעת שני". יש הסבורים שהצבע הוא נוטה לכתום, שכתבו שצבעו צבע "אורנג'"[14], כך נראה גם מהמדרש[15] שמתאר את צבע הארגמן כאדום לעומת תולעת השני שאינו לא אדום ולא ירוק[16]. הרב יוסף קאפח[17] מזהה את המילה 'כרמז' (כרמיל) המובאת בראשונים, עם צבע 'אדום דהה', שאינו עז. יוספוס פלביוס מתאר את הצבע כגוון האש. מרד"ק[18] נראה שהצבע היה אדום, לעומת הארגמן שהיה אדום נוטה לסגול.
הערות שוליים
- ^ בית הבחירה למאירי מסכת יומא, פרק ד'
- ^ ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק ו'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוק ד'
- ^ פרק ד', משנה ב'
- ^ פרק ו', משנה ו'
- ^ 6.0 6.1 ישעיהו, א', י"ח
- ^ 7.0 7.1 תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ז עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ט', הלכה ג'
- ^ מסכת יומא, דף ס"ז
- ^ קרבן העדה וריבב"ן
- ^ 13.0 13.1 תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף מ"א עמוד ב'
- ^ הרב מנחם מנדל כשר ב'תורה שלמה' מילואים לפר' כי תשא הביא כך בשם רד"ק ורד"ל
- ^ פסיקתא רבתי פיסקה כ'
- ^ ירוק בלשון חז"ל הוא בין צבע הביצה לצבע הזהב ועד צבע ירוק בהיר
- ^ פירושו לרמב"ם כלאיים פ"ט
- ^ דברי הימים ב פ"ב ו', וראו בישעיהו שכתב שארגמן-אדום ותולע-כרמי (כרמז?)