למבורגיני דיאבלו
 | |
| מאפיינים כלליים | |
|---|---|
| יצרן | למבורגיני |
| שנות ייצור | 1990-2001 |
| הרכבה |
 איטליה |
| מודל קודם | למבורגיני קונטאש |
| מודל אחריו | למבורגיני מורצ'יילאגו |
| חברת אם | קבוצת פולקסווגן |
| סיווג | מכונית ספורט מכונית-על |
| מרכב | קופה דו-מושבית, קבריולה דו-מושבית |
| אורך | 4,460 מ"מ |
| רוחב | 2,040 מ"מ |
| גובה | 1,105 מ"מ |
| בסיס גלגלים | 2,650 מ"מ |
| מפרט טכני | |
| מנוע | V12 בנפח 5.7 ליטר V12 בנפח 6.0 ליטר |
| הילוכים | ידני, 5 הילוכים |
| מהירות מרבית | 325 קמ"ש |
| מעצב | מרצ'לו גנדיני |
למבורגיני דיאבלו (באיטלקית: Lamborghini Diablo) היא מכונית ספורט בעלת ביצועים גבוהים עם מנוע אמצעי אשר נבנתה על ידי יצרנית המכוניות האיטלקית למבורגיני בין השנים 1990–2001. היא הייתה מכונית הלמבורגיני הראשונה אשר הייתה מסוגלת להגיע למהירות שיא של 320 קמ"ש. לאחר הפסקת הייצור שלה בשנת 2001, הדיאבלו הוחלפה על ידי הלמבורגיני מורצ'יילאגו.
פירוש המילה דיאבלו הוא "שטן" בספרדית.
היסטוריית הפיתוח
בתקופה שבה החברה נשלטה על ידי האחים מימרן אשר ישבו בשווייץ, למבורגיני החלה בפיתוח מחליפה לקונטאש, הפרויקט אשר החל ביוני 1985 נקרא אז פרויקט 132. התדריך קבע כי מהירות השיא שלה אמורה להיות לפחות 315 קמ"ש.
העיצוב של המכונית נחתם עם מרצ'לו גנדיני, אשר עיצב את שתי קודמותיה. כאשר קרייזלר רכשה את החברה בשנת 1987 היא סיפקה את המימון כדי להשלים את הפיתוח שלה. ההנהלה החדשה של למבורגיני לא הייתה מרוצה מהעיצובים של גנדיני והזמינה צוות עיצוב משלה בדטרויט כדי לעצב מחדש את הפרויקט אשר יחליק את הקצוות המחודדים אשר היוו את הסימן המסחרי של דגם המקור של גנדיני. העיצוב החדש הותיר את גנדיני בחוסר התרשמות כה רב מהגרסה ה"מרוככת" שהוא מאוחר יותר הגשים את העיצוב שלו בדגם הסיזטה מורודר V16T. במילותיו של המגיש של מגזין וסדרת הרכב "טופ גיר", ג'רמי קלארקסון, הדיאבלו תוכננה "אך ורק כדי להיות מסובבת הראשים הגדולה בעולם."
עלות הפיתוח הכוללת מוערכת ב-6 מיליארד לירות איטלקיות.
1990-1998
דיאבלו
הדיבאלו הוצגה למכירה לציבור ב-21 בינואר 1990. הכוח שלה בא ממנוע V12 בנפח 5.7 ליטר, המוכר של למבורגיני בו לכל צילינדר 4 שסתומים, אשר כלל גל זיזים עילי כפול והזרקת דלק רב נקודתית אלקטרונית אשר יצרה 492 כ"ס ב-367 קילוואט עם 59 קג"מ של מומנט. הרכב יכל להגיע מעמידה ל-100 קמ"ש ב-4.5 שניות, עם מהירות מרבית של 325 קמ"ש. הדיאבלו הייתה בעלת הנעה אחורית והמנוע היה אמצעי כדי לסייע בשמירה על איזון המשקל.
הדיאבלו הייתה מצוידת טוב יותר מאשר קודמתה, הקונטאש. מאפיינים סטנדרטיים כללו הגה ומושבים מתכוננים באופן מלא, חלונות חשמליים, מערכת סטריאו מבית אלפיני (Alpine) והגה כוח החל משנת 1993 ואילך. מערכת למניעת נעילה בבלימה לא הייתה זמינה בהתחלה, אך בהמשך היא התווספה גם כן. כמה אפשרויות שהיו זמינות בתשלום כללו מושב נהג מעוצב ומותאם באופן אישי, מחליף תקליטורים מרחוק וסאב וופר, ספוילר אחורי, סט מזוודות מותאם (בעלות של 2,600 דולר) ושעון בריגה (Breguet) ללוח המחוונים (בעלות של 10,500 דולר).
בשנת 1995, הלמבורגיני הזאת נעשתה לרכב בטיחות במירוצי פורמולה 1, בעיקר במירוצי הגרנד פרי הקנדיים, בכל מקרה, לא היה צריך לעשות בה שימוש באופן רשמי.
דיאבלו VT
הדיאבלו VT הוצגה בשנת 1993. למרות שה-VT שונה מהדיאבלו הסטנדרטית במספר דרכים, ללא ספק השינוי הבולט ביותר היה הוספת הנעה לכל ארבעת הגלגלים, אשר עשתה שימוש בדיפרנציאל צמיג מרכזי, התאמה של מערכת הארבע על ארבע של הג'יפ LM002 מבית למבורגיני. מכאן הגיע המינוח החדש של המכונית, VT כקיצור של Viscous Traction, כלומר אחיזת צמיג. המרכב החדש היה יכול לספק עד 25% יותר מומנט לגלגלים הקדמיים כדי לסייע לאחיזת הצמיג במהלך החלקת הגלגלים בעת היגוי יתר, ובכך השתפרו מאפייני האחיזה של כל המכונית באופן משמעותי.
שיפורים נוספים שהושקו ב-VT כללו פתחי יניקת אוויר בקדמת הרכב מתחת לפנסי המכונית כדי לשפר את קירור הבלמים, פתחי יניקת אוויר גדולים יותר בקשתות האחוריות, סביבה פנימית ארגונומית יותר עם לוח מחוונים משופר, מתלים מתכווננים אלקטרונית, קליפירים בעלי ארבע בוכנות, הגה כוח וחידודי מנוע מינוריים. רבים מהשינויים הללו ניצלו את מערכת ההנעה הכפולה, שעברה זמן קצר אחר כך לדיאבלו הבסיסית, מה שעשה אותן באופן חזותי, כמעט זהות.
דיאבלו SE30 ו-SE30 Jota
הדיאבלו SE30 הוצגה בשנת 1994 כמודל מיוחד בייצור מוגבל לציון יום השנה ה-30 לייסוד החברה. המכונית תוכננה בעיקר כרכב מרוץ אשר יהיה חוקי לנסיעה גם ברחוב, ויהיה קל וחזק יותר מהדיאבלו הסטנדרטית. המנוע קיבל הגברה ל-523 כ"ס ב-390 קילוואט, באמצעות מערכת הזרקת דלק מכוונת,]] מערכת הפליטה#צנור פליטה בזרימה חופשית (Free flow)|פליטה חופשית]] וסעפות יניקה ממגנזיום. המכונית שמרה על ההנעה האחורית כדי לשמור על המשקל והשמיטה את בולמי הזעזועים המתכווננים באופן אלקטרוני של הדיאבלו VT, אך היא צוידה במוטות פיתול אשר נשלטו מבפנים תוך כדי תנועה.
המשקל של המכונית הופחת על ידי החלפת חלונות הצד החשמליים עם זכוכית אקרילית (עם פתחי אוורור קטנים הנתינים להזזה, כמו מכוניות מרוץ רבות אחרות) והסרת מאפייני היוקרה כמו מיזוג אוויר, סטריאו, והגה כוח. המושבים הוחלפו במושבים מסיבי פחמן עם 4 רתמות מרוץ ומערכת כיבוי אש למקרי חירום.
בצד החיצוני ה-SE30 שונה ממודלים אחרים של דיאבלו עם פגוש קדמי משופר, צינורות קירור וספוילר עמוק יותר, בעוד שצינורות הקירור האחוריים שונו בהתאם לעיצוב הגוף האנכי. סמל השור הזועם הועבר מהחלק הקדמי של מכסה תא המטען ל"לוח האף" של המכונית בין האינדיקטורים הקדמיים. למכסה המנוע היו קורות אשר כיסו את החלון האחורי הצר, ואילו ספוילר גדול יותר הותקן כציוד סטנדרטי. מנורת הערפל היחידה ומנורת הגיבוי, אשר היו משני צידי הגריל האחורי, הועברו לפגוש, שינוי זה הוחל על כל דגמי הדיבאלו לאחר מכן. השלמת וריאציות חיצוניות היו חישוקי סגסוגת מגנזיום, תג SE30 ייחודי, צבע סגול מטאלי חדש (אשר ניתן לשינוי לפי בקשה).
רק 150 דגמי SE30 נבנו, מאלה, רק 15 הוסבו למפרט "Jota" (אם כי 28 ערכות Jota יוצרו). ה-"Jota" הייתה ערכת שינויים מהמפעל שנועדה להמיר את ה-SE30 בעלת הזיקה למכוניות מרוץ, למכונית מרוץ ממשית, אם כי על חשבון נסיעה חוקית ברחוב. התווסף מכסה מנוע משופר עם שני צינורות בולטים מלפני קו הגג שהעבירו אוויר לתוך מערכת היניקה, עיצוב מכסה מנוע דומה לזה ששימש את מודל הדיאבלו SV מאוחר יותר. עם כוונון נוסף של מנוע ה-V12 הנכבד של הדיאבלו, ערכת ה-Jota יצרה 595 כ"ס ו-65 קג"מ של מומנט. מערכת הפליטה הפתוחה ייצרה שאגת מנוע מחרישת אוזניים, אחד מהגורמים העיקריים שתרמו לעובדה שה-Jota מיועדת לנסיעה במסלול בלבד, למרות שכמה מבעלי Jota המירו אותה בחזרה למערכת הפליטה הסטנדרטית על מנת ליהנות מהדיאבלו המשופרת שלהם גם על הכביש. המראה האחורית הוסרה משום שהיא הייתה חסרת תועלת לחלוטין בשילוב מכסה המנוע המשופר, מה שהוסיף לתחושת המירוץ של המכונית.
דיאבלו SV
הדיאבלו SV הוצגה בשנת 1995 בתערוכת המכוניות בז'נבה, אשר החיה את הכותרת Super Veloce בה נעשה שימוש לראשונה במיורה SV ומשמעותה באיטלקית היא "סופר מהר". ה-SV התבססה על הדיאבלו הסטנדרטית ובכך לא היה לה את ההנעה לארבעת הגלגלים כמו בדיבאלו VT. תכונה בולטת של ה-SV הייתה עלייה ל-510 כ"ס, אשר, יחד עם הנעה לשני גלגלים בלבד, עלולה הייתה להגדיל את הסבירות לאיבוד אחיזה במהלך נהיגה קשה. באופן מעניין, למרות תפוקת הכוח הגדולה יותר שלה, ה-SV תומחרה במחיר ההתחלתי נמוך מהדיאבלו הסטנדרטית בהפרש קטן. ספוילר אחורי מתכוונן הותקן כציוד סטנדרטי וניתן היה להתאימו לצבע המכונית או לקבל אותו מסיבי פחמן. שינויים חיצוניים נוספים כללו השחרה סביב הפנס האחורי, מיקום מחדש של הפנסים האחוריים ומנורת הערפל כמו ב-SE30, שתי מנורות ערפל מלפנים (ולא בסגנון המרובע שנמצא בכל הדגמים הקודמים), סט נוסף של צינורות קירור לבלמים הקדמיים, צינור למכסה המנוע אשר דומה לזה שהותקן בדיאבלו SE30 Jota ומדבקות SV אופציונליות מצידי המכונית. ה-SV אופיינו גם בבלמיים קדמיים בעלי קוטר גדול יותר (340 מ"מ) וגידול מתאים בצמיג הקדמי ל-18 אינץ'.
בשנת 1998, רצף מוגבל של 20 מכונית דיאבלו SV יוצרו באופן בלעדי לשוק בארצות הברית ונקראו מהדורת מונטריי. התכונה הבולטת ביותר של מהדורה זו הייתה השימוש בכונסי האוויר בחזית הגלגלים האחוריים בסגנון ה-SE30/VT קבריולה, בניגוד לסגנון SV המסורתי ויתר דגמי הדיאבלו. כמה מהמכוניות נצבעו בצבעים יוצא דופן ותוססים. דיבאלו אחת ממהדורת מונטריי, הכוללת מנוע ובלמים משודרגים, ננהגה על ידי מריו אנדרטי באירוע בחסות למבורגיני בו שוחררו שוורים לרחוב (Encierro) בקליפורניה. נראה כי מהדורת מונטריי הייתה אמורה להיות מוצר אספנות, אך בשל הפופולריות של המודלים בעלי המנורה הקבועה, הערך שלה לא עלה באופן משמעותי לאורך הזמן.
דיאבלו VT רודסטר
הדיאבלו VT רודסטר הוצגה בדצמבר 1995 עם גג סמי קונברטיבל מסיבי פחמן אשר הופעל באופן חשמלי ואוחסן מעל מכסה המנוע כשלא היה בשימוש. מלבד הגג, הגוף של הרודסטר השתנה ממודל ה-VT בעל הגג הקבוע במספר הדרכים. הפגוש הקדמי שופר, הוחלפו פנסי הרכב המלבניים עם שתי יחידות מלבניות ושתי יחידות עגולות צינורות קירור הבלם הועברו ממקומם, בזמן שהצינורות האחוריים היו חלק מהצביעה האורכית כפי שהיה ב-SE30.
מכסה המנוע השתנה באופן משמעותי על מנת להכין פתח ראוי כאשר פנל הגג כיסה אותו. הרודסטר הכיל גם חישוקים משופרים בגודל 17 אינץ'. סעפות יניקת האוויר מקדימה ובצדדים נעשו גדולים יותר מאשר בדגמי הדיאבלו במרכב הקופה. בשנת 1998, הגלגלים עודכנו ל-18 אינץ', ועוצמת המנוע גדלה ל-530 כ"ס על ידי הוספת מערכת תזמון שסתומים משתנה ומהירות השיא עלתה ל-335 קמ"ש.
בשנת 1999 לוח המחוונים קיבל עדכון אופטי גדול על ידי אאודי, והפנסים הקופצים הוחלפו בפנסים קבועים, זהים לדגמי הקופה. זה תוצאה של צורה אווירודינמית טובה יותר ואופטיקה מודרנית.
מתיחת פנים (1999-2001)
דיאבלו SV
למבורגיני השיקה את מתיחת הפנים של הדיאבלו ב-1999, תוך פישוט טווח המודל באמצעות ביטול גרסת הבסיס של הדיאבלו (מאז שמודל ה-SV הפך להיות במחיר רמת הכניסה, מכירות גרסת הבסיס נחתכו בכל מקרה) והחלת שינויים אוניברסליים על פני ההרכב. השינוי החיצוני המורגש ביותר היה החלפת הפנסים הקופצים של הדיאבלו הקודמת עם פנסים רבועים, שהושאלו ברישיון מהיישום המקורי שלהם בניסאן 300ZX Z32. כל דגמי הדיאבלו צוידו בחישוקי 18 אינץ'.
מגוון דגמי דיאבלו קיבלו גם עדכון בעיצוב הפנים. במקום לוחות המחוונים השטוחים המסורתיים, כמו בהרבה מכוניות ספורט איטלקיות של אותה תקופה (והדיאבלו הקודמת), לוח המחוונים החדש עוצב בצורה גלית. רצועה דקה של זכוכית שחורה רצה לאורכו של לוח המחוונים והכילה את מנורות החיווי ואזהרות שונות. העיצוב האסתטי היה בהשראת מוצרי Hi-Fi של באנג אנד אולפסן.
מתחת למכסת המנוע, שכב מנוע V12 המוכר והידוע כאמין, הפיק 529 כ"ס ו-61 קג"מ של מומנט. כעת, גם לדגמי ה-SV ודגם לדגמי ה-VT היו מערכת תזמון שסתומים משתנה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של למבורגיני, הותקנה מערכת ABS מבית קלסי-הייז, המשלימה רוטורי בלימה בקוטר גדול יותר.
דיאבלו SV SE35
הדיאבלו SV SE35 הוצגה בשנת 1999 כמודל מיוחד בייצור מוגבל, שנבנה על ידי היבואן השווייצרי של למבורגיני, רולנד אפולטר, כדי להנציח את יום השנה ה-35 להיווסדה של החברה. יוצרו מספר מצומצם מאד של 9 דגמים ממודל זה.
דיאבלו VT ודיאבלו VT רודסטר
הדור השני של הדיאבלו VT קופה ורודסטר קיבלו את אותם שדרוגים קוסמטיים ומכניים כמו דגמי ה-SV, כולל הפנסים הקבועים, עיצוב פנים מעוצב מחדש, מנוע המפיק 529 כ"ס ב-394 קילוואט, ומערכת ABS - מעט שונה מהדור הקודם. כל דגמי ה-VT שיוצרו לשוק האמריקאי, קופה ורודסטר כאחד, חלקו את אותה חזית ייחודית ופגוש אחורי אשר נראה בדיאבלו VT רודסטר המקורית, יחד עם צינורות הבלימה האחוריים הצבועים לאורך שהופיעו לראשונה בדיבאלו SE30. שינויים קוסמטיים אלו היו זמינים כאפשרויות ביתר העולם בדגמי הקופה VT.
ייצור מיוחד של תריסר דגמי דיאבלו VT נעשה באופן בלעדי לשוק האמריקאי בשנת 1999 ונקרא מהדורת אלפיני (Alpine). זאת מאחר שדיאבלו עשתה שימוש במערכת הסטריאו מבית אלפיני מאז הקמתה, ייצור מוגבל זה נועד להציג ולחגוג את החיבור בין למבורגיני לאלפיני. מהדורת אלפיני הייתה דיאבלו VT סטנדרטית למדי, ללא שינויים במנוע, וכמה תוספות סיבי פחמן המקשטות חלקים שונים, אבל החדשות הגדולות הייתה מערכת המולטימדיה. מקלט הסטריאו היה המודל היוקרתי CVA-1005, עם מערכת ניווט משולבת, האריזה כללה גם נגן DVD, מחליף תקליטורים עם מקום ל-6 דיסקים והטוויטרים האיכותיים ביותר של אלפיני, דרייברים בינוניים, וסאבוופרים אשר הופעלו על ידי הסמל של "למבורגיני" ומגברי אלפיני. לוגואים של אלפיני עיטרו את משענות הראש במושב, השטיחים, ואת כיסוי המכונית בדגם נדיר זה.
ייצור מיוחד נוסף של תריסר דגמי דיאבלו לשוק האמריקאי הורכב מה-VT רודסטר ונקרא מהדורת MOMO. כמו מהדורת אלפיני, מהדורת מומו שירתה את האינטרס של קונה הרכב בארצות הברית במוצרי יד שנייה משודרגים. למבורגיני, במקום לבזבז כסף כדי לפתח רכיבי רכב מסוימים, הם השתמשו בספקים שמוצריהם יהוו יתרון במכירת הרכב בשוק היד השנייה כמו Alpine ו-MOMO שציידו את הדיאבלו. מהדורת המומו הייתה שוב VT רודסטר סטנדרטית למדי, אבל הכילה ריפוד מיוחד, 4 רתמות מבית MOMO אשר שימשו כחגורת בטיחות, וחישוקי כרום מבית MOMO. כמו מהדורת אלפיני, מהדורת MOMO הייתה גם עם לוגו MOMO רקום במשענות ראש המושב ושטיחי הרצפה.
דגמי הדיאבלו VT רודסטר נהנו מייצור מוגבל של 30 מכוניות לאחר חגיגת שנת 2000, לאחר כניסתה של הדיאבלו VT 6.0. דגם זה, "מילניום רודסטר", היה זמין בשני צבעים, טיטניום מטאלי וצהוב, עם 10 מכוניות אשר יוצאו לארצות הברית, כולן צבועות בטיטניום מטאלי. פרט לספוילר העשוי מסיבי פחמן, עיצוב פנים ייחודי עם שני גוני עור, ודיפרצניאל SV אחורי בעל יחס קצר יותר (הנותן האצה משופרת), למודל זה לא היו סממנים מיוחדים והעיצוב הקודם, ושימש רק כמחווה אחרונה לרודסטר היוצא.
דיאבלו GT
הדיאבלו SE30 וערכת השדרוג Jota האופציונלית היו די ספורטיביים ובעלי אוריינטציה למירוצים, אבל בלמבורגיני לקחו את הרעיון הזה צעד אחד קדימה בשנת 1999 עם השקת מודל ייצור מוגבל מאוד, דיאבלו GT, שרק 80 דוגמאות יוצרו למכירה. הדיאבלו GT היו דגמים בעלי אוריינטצית מירוצים מוחלטת השונה כמעט לחלוטין מדגמי הדיאבלו המרכזיים. הדיאבלו מדגם זה היו מצוידות בעבודת גוף אגרסיבית אשר שונה באופן אגרסיבי, עיצוב הפנים הופשט לחלוטין, והמנוע הוגדל. עם הבלעדיות הגיע תג מחיר גדול במיוחד של כמעט 300,000$ והמכירה הוגבלה לאירופה בלבד. חלק מדגמי ה-GT יובאו לארצות הברית וייתכן שכמה הוסבו למפרט התואם את חוקי התעבורה האמריקאיים.
הדיאבלו GT הייתה שונה באופן ניכר בצד החיצוני. בזמן שדגמי דיאבלו קודמים היו שונים אחד מהשני, כל דגמי הדיאבלו GT הוצגו עם ספוילר שחור חדש עשוי סיבי פחמן מלפנים עם צינורות קירור גדולים לבלמים ואוורור מרכזי למצנן השמן (המכונית הזו עדיין הכיל פנסי נהיגה, זוג אחד של יחידות עגולות שהוצגו בדיאבלו VT רודסטר). במכסה תא מטען הקדמי, כונס אוויר גדול התווסף, ואילו פתחי הפינה הקטנים על הכנפיים הקדמיות שונו לצינורות בסגנון NACA. הפגושים עצמם התרחבו כדי להתאים למסלול קדמי רחב יותר. בחלק האחורי, הפגוש ופנסים הוסרו לחלוטין והוחלפו במפזר אור עשוי סיבי פחמן שאילץ את פנסי הערפל האחוריים להתחלף בזוג חיצוני של מנורות זנב שהגנו על צמד צינורות פליטה מרכזיים גדולים. מכסה המנוע הכיל צינור אוויר מרכזי גדול ובולט מעל הגג, וספוילר אחורי היה ציוד סטנדרטי.
בצד הפנימי, הדיאבלו GT הכילו יותר לוחות סיבי פחמן בולטים, מושבים מרוץ קדמיים עם 4 רתמות המשמשות כחגורת בטיחות, הגה קטן יותר, מסך LCD אופציונאלי מבית אלפיני עבור ניווט GPS ומצלמת רוורס בפגוש הרכב. למרות יומרות המירוץ של הרכב, מיזוג אוויר עדיין הותקן כציוד סטנדרטי וכריות האוויר היו ניתנות להסרה.
בזמן שדגמי דיאבלו קודמים כוונו והותאמו למנוע 5.7 ליטר עם שדרוגי מערכת הצתה והזרקת דלק שונים, לדיאבלו GT היה מנוע חלופי גדול יותר אשר תפס יותר מקום. כאשר תא מנוע ה-V12 הבסיסי נשאר אותו הדבר, המנוע הורחב מ-80 מ"מ ל-84 מ"מ לצורך הרחבת הקיבולת ל-6.0 ליטר. מנוע זה, אשר מאוחר יותר היה בשימוש בדיאבלו 6.0 המשופרת, סיפק 575 כ"ס ב-429 קילוואט בגרסת ה-GT ו-64 קג"מ של מומנט. העברת ההילוכים נותרה זהה עם 5 יחסי ההעברה שהיו בדגמי הדיאבלו הקודמים, אבל יחסי העברה יוכלו להשתנות לפי הקונה. הנעה אחורית הייתה בשימוש על מנת לחסוך במשקל, כרגיל.
דיאבלו VT 6.0 ו-VT 6.0 SE
לאחר שאאודי השתלטו על למבורגיני מבעליה הקודמים מדרום-מזרח אסיה, וי'פאוור ומייקום, ב-1998, הם רצו ליצור מודרניזציה שתחדד את דיאבלו, תוך כדי שמחליפתה, המורצ'יילאגו, הייתה בפיתוח. אאודי הטילו על לוק דונקרוולקה את המשימה לעצב דיאבלו מעודנת, תרבותית ומודרנית יותר. ה- VT 6.0 שוחררה למכירה בשנת 2000, והייתה לתוצאה של עיצוב ושינויים סגנון משמעותיים מבפנים ומבחוץ.
לא כמו דגמי הדיאבלו הקודמים, שכמעט בכולם נעשה שימוש ב-3 סוגי סגסוגת בחישוקים, ה-VT 6.0 נעשה שימוש באלומיניום יצוק אלומיניום יצוק בגודל בקוטר 18 אינץ' של חברת OZ, ועוצבו עם 5 חורי "חיוג טלפוני", דומה לזה שנראה בדגמים המאוחרים יותר של הקונטאש. בצד הפנימי, עיצוב הפנים היו מעודן יותר באופנה גרמנית טיפוסית; סגנון לוח המחוונים החדש שהוצג במגוון הדיאבלו בשנת 1999 נשמר, אבל צויד בסיבי פחמן בולטים במרכז הקונסולה, מיזוג האוויר שופר, ויישור המושב והדוושה תוקן.
ה-VT 6.0, בהתאם לשמו, השתמש במנוע V12 חדש בנפח 6 ליטר אשר הוצג לראשונה בדיאבלו GT (גרסת מובלטת של מנוע ה-V12 המסורתי בנפח 5.7 ליטר של הדיאבלו). המנוע עדכן את תוכנת ה-ECU שלו, בנוסף התווספו למערכות היניקה והפליטה החדשות, מערכת תזמון שסתומים משתנה ומעודנת עם גלגלי זיזים מעט פחות אגרסייבים מאשר אלו שהיו בשימוש בגרסאות הקודמות. יחידת הכוח הפיקה 575 כ"ס ו-63 קג"מ של מומנט, יותר מכל דיאבלו סטנדרטית שיוצרה קודם לכן.
בגלל ההכנות שנעשו למורצ'יילאגו שתוצג בקרוב, הדיאבלו VT קופה הייתה הגרסה הזמינה היחידה, בלי מודלי רודסטר או SV יותר אשר תוכננו; עם זאת, לקוחות יכולו להזמין במיוחד גרסת הנעה אחורית מיוחדת של ה-VT 6.0 אם הם רצו. בשל הזרם של המשאבים הכספיים ומומחי ההנדסה מאאודי, הדיאבלו VT 6.0 נבנתה באיכות מעולה בהשוואה לשנים הקודמות של המודל, מה שהופך את ה-6.0 VT למעשית ביותר של כל דגמי הדיאבלו.
לפני שהדיאבלו יצאה מייצור, למבורגיני ייצרה בשנת 2001 סדרה מיוחדת של 42 של מהדורה מיוחדת אשר נקראה דיאבלו VT 6.0 SE; יחידת הכוח שלה הפיקה 549 כ"ס. מודל זה היה זמין רק בשני צבעים; זהב מטאלי (Oro Elios) ייצג את הזריחה בעוד שהצבע השני ברונזה/חום ערמוני (Marrone Eklipsis) ייצג את השקיעה. מעט השתנה, התקבלה סעפת יניקה חדשה ממגנזיום, טיפול מיוחד בעור, סמל "למבורגיני" על הקליפרים בבלמים, תוכנת מפת הדרכים מקיפה במערכת הניווט, ועיטורי סיבי פחמן נוספים.
ייצור מכוניות מרוץ מיוחד
דיאבלו SV-R
הדיאבלו SV-R נחשפה בז'נבה בשנת 1996, היא הייתה גרסה תחרותית וקלת משקל של הדיאבלו SV והלמבורגיני הראשונה שנבנתה למטרות ספורט מוטורי, כמו שפרוציו למבורגיני מעולם לא רצה לבנות, מכונית מרוץ הניתנת לנהיגה ברחוב, כמו שמייצרת היריבה פרארי. במקום לעמוד בדרישות לכל סדרת מירוצים קיימת, למבורגיני יצרה מרוץ משלה בשם "למבורגיני סופרטרופי" שהתקיימה במשך ארבע שנים, והוחלף מאוחר יותר עם ה"GTR סופרטרופי" בעבור הדיאבלו GTR, וסיבוב הפתיחה שלו הוקדש כמחווה של תמיכה למרוץ 24 השעות של לה מאן בשנת 1996. 28 דגמי הדיאבלו SV-R אשר נכנסו למירוץ, נבנו במשך 4 חודשים על קו ההרכבה של הדיאבלו יחד עם דגמי הדיאבלו SV. כולם סיימו את המירוץ ללא בעיות משמעותיות.
עיצוב הפנים של הדיאבלו SV-R הופשט מכל תוספות המנעמים, במקום זאת הוספה מסגרת מהונדסת במיוחד בתא הנוסעים כדי להגן על יושביו מפגיעה במהלך התהפכות במקרה של תאונה, הוספו מושבי מרוץ והגה נשלף. חלונות הזכוכית הצדדים הוחלפו בפרספקס קבוע עם פתחי הזזה כפי שנהוג במכוניות מרוץ באופן מסורתי. בצד החיצוני, הפנסים החשמליים הקופצים הוחלפו גם עם יחידות קבועות (דומה לאלו שהופיעו מאוחר יותר על מכוניות הכביש בשנת 1999) או עם תעלות פתוחות לבלמים הקדמיים. ספוילר עמוק וגדול יותר הוסף, ואילו הפגוש האחורי הוחלף עם מכלול פיזור אור וה"כנף" המסורתית של הדיאבלו הוחלפה בספוילר מתכונן עשוי סיבי פחמן. חצאיות צד נוספו לצורך שיפור האוירודינמיקה, אבל זה השאיר מרווח גחון כל כך קטן שמגבהי אוויר פנאומטיים הותקנו גם כן כדי להעלות את המכונית בנתיב העצירה. ניתן לראות שקעים דומים היו בשימוש בפרארי F430 צ'לנג' המאוחרת יותר. נעשה שימוש בגלגלי OZ חלולים וקלים בעלי נעילה מרכזית, אם כי מאוחר יותר הם הוחלפו ליחידות Speedline חזקות יותר. נעשה שימוש בקפיצים בעלי שיעור ליניארי עם בולמי זעזועים מבית Koni והתאמו להיות פי שניים יותר נוקשים מאשר המתלים של הדיאבלו SV המקורית. עם כל השינויים, הדיאבלו SV-R שקלה 1,385 ק"ג, 191 ק"ג פחות מאשר הדיאבלו SV המקורית.
מתחת למכסה מנוע נשאר המנוע V12 המסורתי בנפח 5.7 ליטר, אבל הוא שופר ל-533 כ"ס עם 61 קג"מ של מומנט, באמצעות מערכת דלק מתוקנת ותזמון שסתומים משתנה, אשר יופיעו מאוחר יותר בדגמי הייצור של הדיאבלו. המנוע שודך לתיבת הילוכים בעלת 6 יחסי העברה. כל מכונית נמכרה עם תמיכת מפעל עונתית ואפשרות כניסה למירוצי "עיצוב-אחד" בהם כל המכוניות זהות. כל התיקונים והתחזוקה בוצעו על ידי אנשי למבורגיני עצמם.
הזוכה הראשון בסדרת המירוצים היה חבר סדיר בקבוצת BPR (קיצור של British Racing Partnership), תומאס בשר, אשר נעשה מעורב Cצד העסקי של המותג בשנים מאוחרות יותר. סך הכל יוצרו 31 דוגמאות מהדיאבלו SV-R. רק מעט מאלו הוסבו לשימוש בכביש, כולל אחת בארצות הברית שקיבלה מכסה מנוע, פגוש קדמי ופגושים סביב הגלגלים התאומים לדיאבלו VT 6.0 אשר נצבעה עם כוכבים ופסים בהשראת הדגל האמריקאי.
דיאבלו GTR
לאחר ניהול קמפיין במשך 4 שנים עבור הדיאבלו SV-R, ב'דיאבלו סופרטרופי' למבורגיני השיקה מכונית חדשה לגמרי לסדרת 2000. בדיוק כמו שהדיאבלו SV-R הייתה מכונית אשר מוכנה למירוצים, הדיאבלו GTR, הוצגה בתערוכת המכוניות של בולוניה בשנת 1999, שהמירה את הדיבלו GT אשר הייתה מרשימה גם כך, למכונית מסלול עם שיפורי כוח, עיצוב פנים פשוט יותר והפחתה במשקל.
סביבת הפנים בדיאבלו GTR הופשטה כדי לחסוך במשקל; מיזוג האוויר, סטריאו, החסינות מפני רעש וחום הוסרו. במקומם, הותקנו מושב מרוץ עם רתמה בעלת 6 נקודות אשר משמשת כחגורת בטיחות, הגה ומערכת כיבוי אש מבית MOMO, מסגרת מהונדסת במיוחד בתא הנוסעים כדי להגן על יושביו מפגיעה במהלך התהפכות במקרה של תאונה, פתח אוורור וחלונות פרספקס קבועים עם פתחי הזזה.
הדיאבלו GT הייתה מצוידת כבר בגוף מעוצב באופן קיצוני, אבל הדיאבלו GTR לקחה את זה קצת יותר קדימה עם תוספות כמו ספוילר אחורי גדול במיוחד משודכת ישירות לשלדה כמו מכונית מרוץ אמיתית, חישוקי מגנזיום חלולים מבית Speedline בחתך של 18 אינץ', מגבה אוויר פנאומטי להעלאת המכונית על בנתיב העצירה במסלולי המירוצים (כמו בדיאבלו SV-R, היא הייתה נמוכה מדי בשביל המסגרת שנועדה להגן על יושביה מפגיעה במהלך התהפכות) ומתג כיבוי דלק על הפגוש הקדמי השמאלי למקרי חירום.
הדיאבלו GTR ניצלה את אותו מנוע V12בסיסי בנפח 6.0 ליטר שערך את הופעת הבכורה שלו בדיאבלו GT המותרת לנסיעת כביש. עם זאת, נוספו לה מערכות דלק והצתה מתוקנות, גופי מצערת בודדים, מערכת צינור דינמית לצריכת אוויר, תזמון שסתומים משתנה, מוטות חיבור טיטניום, וגל ארכובה קל. שיפורים אלה אפשרו את למנוע לייצר 590 כ"ס ב-440 קילוואט ו-65 קג"מ של מומנט.
שלושים מכוניות תוכננו, ארבעים נבנו, 40 שלדות הוכנו לצורך החלפת מכוניות שנהרסו בתאונות מירוצים.
המכונית זכתה בגביע אליפות האומות האוסטרליות השנתי בשנים 2003 ו-2004.
כוונון חיצוני
דיאבלו VTTT
הלמבורגיני דיאבלו VTTT (במקור: viscous traction twin turbo) היה ייצור מוגבל מאד (6 יוצרו בשנת 1995, 2 יוצרו בשנת 1998, למרות שיש האומרים כי יוצרו 7 סך כל), שינוי של הדיאבלו VT הסטנדרטית, הוצעה כשדרוג מסחרי מיוחד על ידי פלטינום מוטורס, סוכנות למבורגיני של דרום קליפורניה. עם פורק עודפים הנשלט אלקטרונית, עם מקררים בנויים בהתאמה אישית, עם שסתומים מהסוג התחרותי עם מוביל המתאים למירוצים, ראשי צילינדר עם יציאות מלוטשות ומערכת הזרקת דלק אלקטרונית שתוכנתה מחדש. שינויים במערכות ההינע ויחידת כוח כללו מצמד כפול לוחות כדי להתמודד עם המומנט הנוסף עם תיבת הילוכים בעלת יחס העברה חדש וקצר כדי לשפר את ההאצה. שינויים במערכות ההינע ויחידת כוח כללו מצמד כפול לוחות עשוי קוולאר כדי להתמודד עם המומנט הנוסף עם תיבת הילוכים בעלת יחס העברה חדש וקצר כדי לשפר את ההאצה. הבלמים שודרגו עם צלחות בילום מחוררות ומאווררות ורפידות בלם מסיבי פחמן. הדיבאלו VTTT הכילה מתג האצה חיצוני עם שלוש הגדרות מנוע שונות שכללו חנייה עצמית מוגבלת מאד ושתי רמות לחץ של מגדשי טורבו (0.41 בר ו-0.62 בר).
השינויים הנרחבים לדיאבלו VT הכילו תוספות נרחבות, שכמעט הכפילו את המחיר הסטנדרטי של המכונית ל-500,000 דולר.
עם כמעט 750 כ"ס בסיוע מגדש טורבו מלא, ה-VTTT הצליחה להגיע למהירות של 357 קמ"ש עם המכונית כוונה ל-650 כ"ס או 410 קמ"ש עם ניצול מלא של 750 כ"ס. זאת למרות שאף מספר רשמי לא הופק בשל הנדירות של הרכב, והעובדה שזה לא היה מודל ייצור מהמפעל.
ייצור
| שנה | יחידות |
|---|---|
| 1999 | 252[1] |
| 2000 | 291[1] |
| 2001 | 215[2] |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "Volkswagen AG Annual Report 2000, p.55" (PDF). נבדק ב-2010-12-07.
- ^ "Volkswagen AG Annual Report 2002, p.81" (PDF). נבדק ב-2010-12-07.
23235382למבורגיני דיאבלו