פרוציו למבורגיני
 | |
| פרוציו למבורגיני | |
| לידה |
28 באפריל 1916 צ'נטו, איטליה |
|---|---|
| פטירה |
20 בפברואר 1993 (בגיל 76) פרוג'ה, איטליה |
| מדינה | איטליה |
| מקום קבורה | מנזר קרטוסה די בולוניה |
| מקום מגורים | אמיליה-רומאניה, איטליה |
| השכלה | המכון הטכני של האחים טדייה |
| מקצוע | מכונאי, יינן, תעשיין ויזם |
| תפקיד | מייסד חברת למבורגיני |
| השקפה דתית | נצרות קתולית |
| חתימה |
 |
פרוציו אליו ארתורו למבורגיני (באיטלקית: Ferruccio Elio Arturo Lamborghini; 28 באפריל 1916 – 20 בפברואר 1993) היה תעשיין איטלקי. נולד למשפחת חקלאים אשר גידלו גפנים בקומונה באזור צ'נטו שבמחוז אמיליה-רומאניה, הידע המכני שלו הוביל אותו להיכנס לעסקי ייצור טרקטורים בשנת 1948, כאשר הוא ייסד את Lamborghini Trattori, אשר הפך במהרה ליצרן חשוב של ציוד חקלאי בעיצומה של הרפורמה הכלכלית שלאחר המלחמה באיטליה. בשנת 1959, הוא פתח מפעל לדודי נפט, Lamborghini Bruciatori, שמאוחר יותר נכנס לעסק של ייצור ציוד מיזוג אוויר. בשנת 1963, הוא התפרסם מאד בעקבות הקמת יצרנית מכוניות ספורט יוקרתית אוטומובילי למבורגיני בכפר הקטן סנט'אגתה בולונז באזור העיר בולוניה. למבורגיני ייסד חברה רביעית, Lamborghini Oleodinamica, בשנת 1969. בשנות ה-70 המאוחרות מכר למבורגיני רבים מנכסיו ופרש לאחוזה באומבריה, בה הוא עסק בייצור יין.
נעוריו ותחילת דרכו
פרוציו למבורגיני נולד ב -28 באפריל 1916, למגדלי הגפנים אנטוניו ואוולינה למבורגיני, בבית מספר 22 ראנצו די צ'נטו, במחוז פרארה, באזור אמיליה-רומאניה של צפון איטליה. על פי תעודת הטבילה שלו, פרוצ'יו הוטבל כקתולי ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-2 במאי. כאיש צעיר, למבורגיני נמשך יותר למכונות חקלאיות מאשר לאורח החיים החקלאי עצמו. בעקבות התעניינותו במכניקה, למבורגיני למד במכון הטכני האחים טדייה ליד בולוניה. בשנת 1940 התגייס לחיל האוויר המלכותי האיטלקי שבו הוא שימש כמכונאי בחיל המצב האיטלקי באי רודוס (שטח של ממלכת איטליה מאז 1911, לאחר המלחמה האיטלקית-עות'מאנית), והפך לממונה על יחידת אחזקת רכב. למבורגיני נלקח כאסיר כאשר האי נפל בידי הבריטים בסוף המלחמה בשנת 1945, ולא יכול היה לשוב לביתו עד השנה שלאחר מכן. הוא התחתן, אך אשתו נפטרה בשנת 1947 בעת לידת אנטוניו, בנם הראשון.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה, למבורגיני פתח מוסך בפייבה די צ'נטו. בשעות הפנאי שלו, למבורגיני עיצב פיאט טופולינו ישנה שרכש, הראשונה מני רבות שהוא החזיק לאורך השנים. הוא עשה שימוש ביכולות המכניות שלו כדי לשנות את המכונית הביתית למכונית ספורטיבית דו-מושבית בעלת מנוע בנפח 750 סמ"ק אשר נכנסה בשנת 1948 ל"מילה מילייה" - מרוץ כביש פתוח שהתקיים באותה עת באיטליה. השתתפותו הסתיימה לאחר כ-1,100 קילומטרים כשהוא התנגש עם המכונית במסעדה בעיר פיונה, בטורינו. כתוצאה מכך, למבורגיני איבד את ההתלהבות שלו אחר מרוצי מכוניות, תחושה אשר נשא במשך שנים רבות הלאה.
ראשית היזמות
העסקים של למבורגיני נמצאו באזור של אמיליה-רומאניה, הצטלבות המחוזות פרארה, בולוניה ומודנה. למבורגיני גם פתח עסק בעיר הולדתו.
שייט
ב-7 ביוני 1968 למבורגיני נהיה לבעלים של סירה אייקונית מחברת Riva Aquarama. לסירה היו כמה תכונות ספציפיות וייחודיות. זו הייתה הסירה הראשונה והיחידה שצוידה בשני מנועי למבורגיני ובעלת מעקה צד מיוחד להחזקה במהלך סקי מים. תא המנוע שונה כך שיתאים לצמד המנועים ומערכת פליטה פתוחה נבנתה במיוחד כדי לעמוד בדרישות של פרוצ'יו. במשך 20 שנה פרוצ'יו היה הבעלים של הסירה הזו עד שהוא החליט למכור אותה ביולי 1988.
עסקי המכוניות
העושר הגובר של למבורגיני אפשר לו לרכוש מהר יותר, מכוניות יקרות יותר מאשר מכוניות הפיאט הקטנות בהן השתמש בשנות צעירותו. הוא רכש מכוניות מבית אלפא רומיאו ולנצ'יה במהלך שנות ה-50, ובשלב מסוים הוא היה בעל מספיק מכוניות כדי להשתמש באחת אחרת בכל יום בשבוע. בין צי הרכבים שלו היו מרצדס בנץ 300SL, יגואר E-Type קופה ושני מזארטי 3500GT. על האחרונה, אמר למבורגיני, "אדולפו אורסי, אז הבעלים של מזארטי, היה אדם שהיה לי הרבה כבוד אליו: הוא התחיל את חייו כילד עני, כמוני. אבל אני לא אוהב במיוחד את המכוניות שלו. הן הרגישו כבדות, ולא מאד מהירות". בשנת 1958, למבורגיני נסע למאראנלו כדי לקנות פרארי 250GT, קופה דו-מושבית עם מרכב שעוצב על ידי פינינפארינה בה הוא החזיק במשך מספר שנים, יחד עם ברלינטה סקאלייטי ושני דגמי 250GT בנות ארבעה מושבים. למבורגיני חשב שהמכוניות של פרארי היו טובות אך רועשות מידי ונוקשות מדי כדי להיות ראויות לכביש שאינו מסלול. הוא סיווג אותן כמכוניות מסלול אשר שינו את יעודן עם חלל פנים אשר נבנה בצורה גרועה. למבורגיני גילה כי המכוניות של פרארי היו מצוידות במצמדים נחותים, ונדרשו טיולים מתמשכים למאראנלו לצורך בניה מחדש; הטכנאים הסתירו את המכונית למשך כמה שעות כדי לבצע את העבודה, מה שיצר כעס רב אצל למבורגיני. הוא הביע בעבר חוסר שביעות רצון מהשירות של פרארי, שנתפס כירוד. למבורגיני הביא את חששותיו לתשומת לבו של אנזו פרארי, אבל הוא נדחה על ידי הגאווה הידועה לשמצה של פרארי. לאחר שינוי מוצלח של אחד מדגמי הפרארי 250GT שברשותו, אשר עלה על דגמי היצרן, ללמבורגיני נוצר דחף להמשיך את המיזם לייצור מכוניות משלו, במטרה ליצור את מכוניות גראן טוריסמו המושלמת שהוא הרגיש שאף אחד לא יכול לבנות עבורו. למבורגיני האמין כי מכונית GT צריכה תכונות שהיו חסרות בדגמים של פרארי, כלומר ביצועים גבוהים ללא התפשרות על הצייתנות, איכות הנסיעה, ועיצוב הפנים. כאיש עסקים חכם, למבורגיני גם ידע שהוא יכול לעשות רווח של עד פי שלושה מאשר מתחריו אם רכיבים ממפעל הטרקטורים שלו יותקנו במכונית אקזוטית עתירת ביצועים במקום.
עזיבת אוטומובילי למבורגיני
במהלך שנות ה-70, החברות של פרוציו למבורגיני נכנסו לקשיים כספיים. בשנת 1971, למבורגיני Trattori, שייצאה כמחצית מייצור הטרקטורים שלה, נקלעה לקשיים כאשר היבואן הדרום האפריקאי שלה ביטל את כל ההזמנות שלו. בבוליביה, הממשל הצבאי החדש, שביים הפיכה מוצלחת, ביטל הזמנה גדולה של טרקטורים שהוכנו למשלוח בגנואה. העובדים המאוגדים של Trattori היו בלתי ניתנים לפיטורין, מה שהציב לחץ עצום על החברה. בשנת 1972, למבורגיני מכר את כל אחזקותיו לחברה המתחרה SAME. במהרה, קבוצת למבורגיני מצאה עצמה בצרות פיננסיות. הפיתוח ביצרנית המכוניות האט כשהעלויות נחתכו. פרוציו למבורגיני החל לחזר אחרי הקונים ל-Automobili ול-Trattori, נכנס למשא ומתן עם ג'ורג' הנרי רוזטי, איש עסקים שווייצרי עשיר וחבר. פרוצ'יו מכר 51% מהמניות לרוזטי תמורת 600,000 דולר אמריקני, ובכך וויתר על השליטה ביצרנית המכוניות שהקים. הוא המשיך לעבוד במפעל בסנט'אגתה ואילו רוזטי לעיתים רחוקות התערב בעצמו בענייניה של Automobili. המצב לא השתפר: משבר הנפט בשנת 1973 פקד את המכירות של מכוניות העל אצל יצרנים מכל רחבי העולם. צרכנים נהרו לצורות קטנות ופרקטיות יותר של תחבורה, עם צריכת דלק טובה יותר. בשנת 1974, פרוצ'יו התאכזב מעסקי המכוניות שלו. הוא ניתק את כל הקשרים עם המכוניות שנשאו את שמו, ומכר את 49% האחזקות הנותרים שלו ביצרנית המכוניות. המניות נרכשו על ידי רנה ליימר, חבר של ג'ורג' הנרי רוזטי. לאחר שעזב את העסקי ייצור הרכב, למבורגיני המשיך בפעילותו העסקית בתחומים אחרים, כולל חברת החימום ומיזוג האוויר שלו, Lamborghini Calor. בשנת 1969 הוא הקים למבורגיני Oleodinamica SpA, יצרנית של שסתומים וציוד הידראולי.
פרישה ומותו
בשנת 1974 עזב למבורגיני את העולם התעשייתי לאחוזה בגודל 3 קמ"ר בשם "לה פיוריטה" בקסטיליונה דל לאגו על חוף אגם טראזימנו, עיירה באזור אומבריה במרכז איטליה. בחזרה לשורשיו החקלאיים, למבורגיני נהנה מצייד וייצור יינות עצמאי. למבורגיני אף עיצב מסלול גולף משלו, כל זמן שהמשיך לנהל כמה מענייניו העסקיים.
בגיל 58, נולדה בתו פטריציה.
בגיל 76, ב-20 בפברואר 1993, למבורגיני נפטר בבית החולים סילברטיני בפרוג'ה לאחר שלקה בהתקף לב חמישה עשר ימים קודם לכן. למבורגיני נקבר בבית הקברות המונומנטלי של מנזר קרטוסה די בולוניה.
מורשת
כל החברות של פרוציו למבורגיני המשיכו לפעול. בנו, טונינו, עיצב אוסף של בגדים ואבזרים תחת המותג Tonino Lamborghini, כמו גם עיצב את דגם ה- Town Life מכונית מיקרו שנחשפה בתערוכת בולוניה בשנת 1999. בתו של פרוצ'יו, פטריציה למבורגיני, מנהלת את יקב המשפחה באחוזתו באומבריה. בשנת 1995 טונינו בנו של פרוצ'יו, הקים מוזיאון לכבוד מורשתו של פרוציו למבורגיני בשם Centro Studi e Ricerche Ferruccio Lamborghini.
קישורים חיצוניים
- מוזיאון משפחת למבורגיני
- אלי שאולי, נקמת הטרקטור / אוטו חולק כבוד לפרוצ'יו למבורגיני, 01 במאי 2015
23393030פרוציו למבורגיני