לוקוב
 | |
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 לובלין |
| מחוז | לוקוב |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 27,906 (31 במרץ 2021) |
| קואורדינטות | 51°55′N 22°23′E / 51.917°N 22.383°E |
| http://www.lukow.pl | |
לוקוב (בפולנית: Łuków 'ווקוף'; ביידיש: לוקאוו) היא עיר[1] בנפת לוקוב בפרובינציית לובלין שבפולין,[2] בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.
תולדות היישוב
לוקוב הייתה עיר עתיקה, עתיקה הייתה מכל הערים וכבר במאה ה-13 לספירה ישנן עדויות על כך.[3]
לוקוב נזכרת כיישוב מבוצר משנת 1233.
הסיבה להתיישבות הייתה בעיית ביטחון צבאי, לוקוב שכנה בגבול בין פולין לליטא.
תושבי פודלאשיה הליטאית היו תוקפים את אזורי פולין השכנים. על מנת להגן מפני פלישות אלו, הקימו שליטי פולין בסיס צבאי באזור שמתפקידו היה להגן על האזור.
במאה ה-13 הקים המלך בולסלב הוסטידליוי טירת עץ והעביר לשם את חברי ארגון הטמפלרים כדי שאלו יגנו על פולין. בולסלב הרשה להקים שם כנסייה על מנת להעביר את תושבי האזור, עובדי האלילים, לנצרות.
לשם פיתוח האזור העביר בולסלב לאצולה שטחי אדמה גדולים לעיבוד. כך הפכה לוקוב לצומת תנועה חשוב בין פולין לליטא.
עם כיבוש גדנסק גברה התנועה וחשיבותה עלתה משום שהקשר שקיבלה פולין עם הים הפתוח איפשר לה לשלוח תוצרת חקלאית לארצות המערב.
בשנת 1403 הוענקו לה זכויות עיר.
בנוסף, לוקוב הפכה מקום מעבר ושהייה של מלכי פולין במסעותיהם לליטא.
בשנת 1652 לאחר שהקוזקים תקפו את פולין ובתוכה לוקוב (במרד בוגדן חמלניצקי), ביקר בעיר המלך יאן קזימיר ועזר לתושבי העיר שנגרמו להם אבידות בנפש וברכוש. רבים מהסובלים במרד הנ"ל היו יהודים, אשר חלקם ברחו או נרצחו.
לוקוב הייתה נתונה לסמכותו הבלעדית של המלך ולכן יכול היה רק הוא לתת את הזכויות ליהודים.
כתב הזכויות המקורי נשרף בבית הכנסת בזמן המרד. בביקורו בעיר חידש המלך יאן קזימיר את כתב זכויות היהודים שקיבלו מהמלך שקדם לו.
בכתב הזכויות שנתן ביום 10 במאי 1659 ליהודי לוקוב, המבוסס על ה"פריוילגיה" השרופה, נאמר: "ליהודים זכות מגורים בלוקוב, חופש מסחר, מותר להם לעסוק בהכנת שעווה, להיות בעלי גתות, בעלי בתים וכן זכותם לבית כנסת מעץ או אבן ובית קברות.
בשנת 1782 נשרפה העיר כמעט לחלוטין בדליקה גדולה שפרצה בה. בחלוקת פולין בשנת 1795 סופחה העיר לשטח אוסטריה, ובשנת 1815 נכללה בשטח פולין הקונגרסאית.
היהודים בין שתי מלחמות העולם
בין מלחמות העולם נמנו בעיר כ-6,200 יהודים, כמחצית מתושביה, והתקיימה בה פעילות של המפלגות היהודיות השונות, תוך הוצאה לאור של עיתונים יהודיים.[3]
בסוף שנת 1918 שררה בלוקוב מתיחות רבה בין היהודים לבין הפולנים. בנובמבר 1918 אסרה המשטרה הפולנית 160 יהודים וניאותה לשחררם רק תמורת קנס גבוה.
מצבם של היהודים החמיר עוד יותר עם פרוץ המלחמה בין פולין לברית המועצות בשנת 1920.
ביוני 1920 נערך בעיר פוגרום בו נרצחו 13 יהודים. התפרעו בעיר בריונים אנטישמיים, גילחו זקני יהודים ופגעו ברכושם.
ביום 11 באוגוסט 1920 נכבשה לוקוב בידי הצבא האדום. הסובייטים הקימו בעיר מועצה מקרב תומכיהם. ביום 16 באוגוסט 1920, נסוגו הסובייטים והצבא הפולני שב ללוקוב.
מייד עם בוא החיילים הפולניים, פרצו בלוקוב מהומות אנטישמיות במשך יומיים רצופים, מ-16 ועד 18 באוגוסט 1920. כמעט כל יהודי לוקוב נפלו קורבן למעשי ביזה. במהלך הפרעות נרצח ברק ריכטר ז"ל וכמה יהודים נוספים נפצעו.
הפורעים פרצו גם לביתו של הרב שמואל שלמה בראון, דרשו כסף ופצעו את הרב קשה בראשו.
בסופו של דבר הגיעה למקום המשטרה הפולנית והסדר הוחזר על כנו. המשטרה פתחה בחיפושים אחר יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הבולשביקים. שנים עשר יהודים נלקחו אל מחוץ לעיר ונרצחו ללא משפט.
הפוגרום עורר את הנציגים היהודים לפעולת מחאה. הם העלו את הפרשה לדיון בבית הנבחרים ובספטמבר 1920 הגישו תלונה לממשלת פולין.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוסיפו רוב יהודי לוקוב להתפרנס ממלאכה וממסחר.
באפריל 1938 פורסמה תקנה שבעטיה נאלצו 100 סוחרים וסוחרי תבואה יהודים בעיירה לסגור את חנויותיהם ודוכניהם שבאזור השוק ולהעבירם לאזורים מרוחקים בשולי העיר. כל הניסיונות לבטל את רוע הגזירה עלו בתוהו.
מייד עם פרוץ המלחמה בראשית ספטמבר 1939, הופצצה לוקוב קשות בידי הגרמנים.
ב-19 בספטמבר 1939 נכבשה העיר בידי הגרמנים, ואלו רצחו בה מיד עשרות יהודים, ושרפו בתים רבים של יהודים. עם כניסתם לעיר ירו לעברם חיילים פולנים שהסתתרו בה וחייל גרמני נהרג. ליהודים מלוקוב נאמר שעליהם לשאת בעונש על הירי לעבר הגרמנים בעת כניסתם ללוקוב.
לאחר שהגרמנים ביססו את שליטתם בעיר, והסיגו את הצבא האדום מהאזור, רצחו בה כ-70 יהודים נוספים, והחלו בחטיפת יהודי העיר לעבודות כפייה, תוך ביצוע מעשי שוד והתעללות. בהמשך, חויבו יהודי העיר בענידת סרט זרוע שעליו מגן דוד ובביצוע עבודות כפייה מגיל 12. כ-75% מיהודי לוקוב הועסקו בעבודות כפייה למיניהן - במחנות עבודה סמוכים ללוקוב.
ביולי 1940 רוכזו יהודי העיר בגטו שהוקם בה, אליו הובאו אלפים מיהודי הסביבה וכ-2,000 יהודים מסלובקיה, ואשר מספר יושביו הגיע במאי 1942 לכ-10,000 איש. מעת לעת הוצאו להורג עשרות יהודים מהגטו.
ב-5 באוקטובר 1942 פשטו על הגטו שבעיר אנשי ס"ד ושוטרים גרמנים ואוקראינים, וערכו בו אקציה גדולה. כ-2,000 יהודים נרצחו מחוץ לעיר, וכ-5,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ביחד עם יהודי אדמוב ואוקשיה שהועברו ללוקוב במהלך אוקטובר.
ב-7 עד 8 בנובמבר 1942 שולחו כ-3,000 עד 4,000 יהודים נוספים מהגטו שבעיר לטרבלינקה, וכ-200 נורו בשטח בית העלמין היהודי המקומי. לאחר אקציה זו עצרו הגרמנים את הספקת המזון לגטו, ורבים מיושביו מתו מרעב וממגפת טיפוס הבהרות.
בסוף 1942 התארגנה בגטו קבוצת מחתרת קטנה בת כ-15 חברים. לגטו הגיעה מקשרת מן הארגון היהודי הלוחם בצ'נסטוחובה, חברת "גורדוניה", איטה דיאמנט. הקבוצה המחתרתית, ובראשה משה וישני, לשעבר חייל בצבא הפולני, נמלטה מן הגטו והצטרפה לקבוצות פרטיזנים שכבר פעלו באזור. כמו כן בסוף שנה זו נשארו רק כמה מאות יהודים שהיו רשומים ועוד כ-1,000 שלא היו רשומים, שכנראה ברחו מהרכבות.
ב-2 במאי 1943 בוצעה בגטו שבעיר אקציית חיסול, בה העלו הגרמנים את בתי הגטו באש, ורצחו חלק מיושביו בשטח בית העלמין היהודי. יתר יושבי הגטו שולחו לטרבלינקה. באקציה זו נרצחו כ-1,500 יהודים, ויהודים בודדים הצליחו להימלט ליערות הסביבה.
הסטטוס הרשמי של יהודי לוקוב
הזכות החוקית ליישוב יהודי בלוקוב מבוססת על כתב זכות שהמלך יאן קזימיר וקודמו או קודמיו נתנו ליהודים שהתיישבו בלוקוב.[4] סוג זה של כתב זכות לא היה יחיד במינו אלא היה מסמך הדומה לכתב הזכות הכללי שקיבלו יהודי פולין מהמלך קזימיר הגדול. יצוין כי לבית הדין היהודי הייתה סמכות לשפוט יהודים ואף להטיל עונש מוות. הנאשם יכול היה לערער בפני המלך שבתורו היה בעל סמכות לביטול פסק הדין.
חופש המסחר המובטח בכתב הזכות, בפועל לא היה דבר פשוט. ליהודי לוקוב היה הדבר קשה יותר מליהודי ערי הפריצים, משום שהשפעת העירוניים (כלל התושבים) הייתה גדולה יותר בערי הכתר שבהן יכלו טוב יותר להילחם במסמחר היהודי.
חיי תרבות, חברה ודת בלוקוב
חיי תרבות, חברה ודת בלוקוב.[5][4][3]
תחילת המאה - כלכלה
האוכלוסייה היהודית בלוקוב הייתה באופן כללי ענייה. הסנדרלים והחייטים, בעיקר העוסקים בהלבשה, מכרו את תוצרתם בירידים ובעיירות בסביבה. בין בעלי המלאה והפועלים היהודים נמצאו נגרים, נפחים, אופים, עושי חבלים ומספר ניכר של סופרי סת"ם. ידוע כי סוחרים לקחו מזוזות, תפילין וכדומה והעבירו אותם ליישובים יהודיים ברוסיה. כמו כן נשלחה תוצרת סופרי הסת"ם מלוקוב לאמריקה.
שיפור הכלכלה
בשנים 1906-1907 התעוררה העיר מבחינה כלכלית בשל העברת בית החרושת לנעליים של גסטמן מוורשה ללוקוב. בית חרושת זה העסיק מאות של עובדים. כמו כן נפתח בית חרושת קטן יותר לנעליים של יוסף מנדל הוכמן. מאיר ליברמן הקים בית חרושת לאלבומים. שני בתי חרושת אלו העסיקו עשרות עובדים. החיים של האוכלוסייה היהודית הוטבו ועימם הוטב לשכנים הפולנים.
בשנת 1928 הוקמה בלוקוב קופת חולים-מרכז רפואה. נציגי המפלגות שהיו שם ניהלו אותה. כמו כן היו שני בנקים בלוקוב.
קשר עם ארץ ישראל (ציונות)
מנהיג הקבוצה הציונית בלוקוב היה הרשל איזנברג שהיה מופיע בשיעורים על ארץ ישראל והציונות. קבוצה זו אספה ספרים ביידיש, עברית ושפות אחרות והקימה ספריה (לא-חוקית) בחנות הספרים והעיתונים של בנותיו של בורנשטין. בשנת 1912 הביאו מנהיגי הספרייה להרצאה פומבית את הלל ציטלין ולאחר מכן את ראובן בריינין. שתי הרצאות אלו הביאו להתעוררות חברתית חדשה.
בשנת 1914 התקיים הקונצרט הציבורי הראשון שהיה מורכב מדקלומים ושירה של שירי פולקלור יהודיים. במופע הופיעו מכל שכבות האוכלוסייה היהודית. כמו כן היה תכנון להקים ספריה חוקית אך שלטונות הצאר סירבו לתת את אישורם לכך.
תקופת מלחמת העולם הראשונה (1914-1917/18)
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נהרסו החיים החברתיים והכלכליים בלוקוב. בתי החרושת הקטנים נסגרו, בית החרושת של גסטמן עבד רק בחלקו, לסופרים לא הייתה בכלל עבודה. כמו כן נפסק כל המסחר. רוב האוכלוסייה היהודית נותרה ללא פרנסה.
בשנת 1915 נכבשה פולין על ידי צבאות גרמניה ואוסטריה. בתחילה נכבשה לוקוב על ידי האוסטרים.
במהלך המלחמה פרצה מגפת טיפוס.
שיפור המצב
המצב בעיר התאזן כשכולם "התרגלו" לכובשים הגרמניים. הפעילות החברתית שוב קמה לחיים. נפתחה ספריה יהודית ב"קולטור פאראיין", נוסד גם גן הילדים וכן כיתת לימודים ראשונה של בית ספר יסודי. גן הילדים נוהל על ידי העלמה שידלובסקי, ובית הספר על ידי המורה קון, שהובא מוורשה. למרבה הצער בית הספר לא התקיים זמן רב בשל מחסור כספי.
עזרה מאמריקה ללוקוב
ביום 11 בנובמבר 1918 הפכה פולין לעצמאית. הארץ הייתה הרוסה לאחר שנות המלחמה הקשות. כך גם האוכלוסייה בלוקוב שחיה בעוני גדול. אנשי העיר (לשעבר) באמריקה הביעו רצונם לשלוח עזרה למען יהודי לוקוב העניים.
בחירות
לבחירות לעירייה בשנת 1929 קיבלה האוכלוסייה היהודית רק 8 מנדטים.
חינוך
בשנת 1928 נפתח בית הספר היסודי של "צישא" בן 4 כיתות ו-4 מורים. עזרו בהחזקת בית הספר אנשי העיר שהיו באמריקה וארגון בתי הספר המרכזי בוורשה. השלטונות הפולניים נתנו רשות לפתוח את בית הספר. חדרי הכיתה היו גדולים, נקיים ונוחים. קיבלו ילדים מגיל 6 ומעלה. לאחר כ-3 שנים נאלץ בית הספר להיסגר.
שנות ה-20 וה-30 היו לתנועה הציונית בלוקוב שנות שיא.
מערכת החינוך בלוקוב פעלה בחסותן של התנועות הפוליטיות. בסוף שנות ה-20 וה-30 התנהלו חיי הקהילה בלוקוב בצל מחלוקות ויריבויות קשות בין התנועות הפוליטיות השונות. המדיניות הכלכלית האנטי-יהודית של ממשלת פולין, והחרם בשנות ה-30 המאוחרות, פגעו קשות בסוחרים היהודים בלוקוב.
תרבות
כבר בשנת 1918 נוסדה במקום תנועת "צעירי ציון", שפעילותה כללה מפגשים ספרותיים והרצאות בנושאים שונים.
חיי דת
העיר לוקוב הייתה מרכז לחיים וחסידות. בעיר נמצאו בתי כנסת, בתי מדרש וחברות שונות, כגון: חברת תהילים, חברת משניות, חברת מקרא, חברות בעלי מלאכה וחברת תפארת בחורים. היו גם שטיבלך של חסידים מרבנים שונים. כמובן חדרים, ישיבה ותלמוד תורה. מכל המקומות הללו נשא תמיד ניגון של לימוד תורה.
בלוקוב היה בית כנסת גדול ומפואר, שהכיל מקום למאות מתפללים. הוא נצבע על ידי הצבעים הטובים בעיר, הרש ליבר וחיים מטס מנדלבוים. ליד בית הכנסת היה גם בית מדרש קטן, שבו התפללו יהודים פשוטים כמו בעלי עגלה, קצבים ובעלי מלאכה. בכל ערב בין מנחה למעריב ובשעת אחרי הצהריים למדו חומש עם ר' אהרון מקרא-רבי. גם בבית הכנסת הגדול ישבו בכל ערב קבוצת יהודים מסביב לשולחן ארוך ועימם למד ר' אפרים ליכטנברג. בתלמוד התורה למדו מאות ילדים עניים. התלמוד תורה קויים על ידי הקהילה.
היה גם בית מדרש ע"ש הצדיקה חיה שרה. שם התפללו הרבה יהודים עשירים מן העיר, והם החזיקו כספית את בית המדרש.
הרעת המצב והשפעה גרמנית-נאצית לקראת מלחמת העולם השנייה
הרוחות הקרות שהחלו לנשב מגרמניה ההיטלראית הגיעו לפולין. החלה הפוליטיקה האנטישמית בצורת ה"אובשם", כלומר מצור כלכלי על היהודים והאיסור על שחיטה יהודית. יחד עם שאר היהודים, קיימו יהודי לוקוב אספת מחאה שבה השתתפו יהודים מכל הזרמים. החנויות נסגרו והעבודה בבתי המלאכה ובתי החרושת הופסקה. היהודים בעיר קיימו התנגדות לפעולת המצור של הפולנים. קצבים ופועלים יהודיים נהגו לגרש את שומרי המצור שעמדו ליד חנויות יהודיות על מנת שלא להכניס קונים פולניים.
הסוחרים הקטנים ובעלי המלאכה שחיו מנסיעות בשווקים ועיירות בסביבה, סבלו קשה מן המצור הכלכלי ומהאנטישמיות. מצבם נעשה קריטי. מספר מנהיגים - עסקני החברה בעיר - קראו לאספה, על מנת לטפל בעניין וליצור קופת גמילות חסדים. כתוצאה מפנייה לאנשי העיר באמריקה, נשלחו מייד 500 דולרים לפי כתובתו של מוטל פלדמן.
חינוך - המוסדות הדתיים והסוציאליים
בעיר התקיימו מוסדות דתיים, חינוכיים וסוציאליים שנתנו את שירותם לאוכלוסייה הדתית בעיר.
התלמוד תורה התקיים בבניין הצמוד לבית הכנסת הגדול ושם לימדו ילדים, בעיקר כאלה שלא השיגה יד הוריהם לשלם שכר לימוד למלמדים פרטיים. ועד מיוחד של גבאים עסק באיסוף כספים בכדי לאפשר לשלם למלמדים וכולם היו נזהרים בבני עניים שמהם תצא תורה.
ב"חוק", בית מדרש ע"ש חוק לישראל, התקיימה הישיבה העירונית, ובה למדו התלמידים מכל חוגי התושבים, גם אלה שגמרו את התלמוד תורה וגם אלה שהיו בעלי אמצעים ולמדו קודם לכן אצל מלמדים פרטיים. דרך המלמדים, ר' וועלוויל ור' בן ציון ועוד, שלימדו בישיבה זו, עברו כל הנוער העירוני ודרך לימודיהם הראשונה עוצבה במקום זה. המנהיג הרוחני ורוח החיים של הישיבה היה ר' גציל למפיטר (מנישעס) שהטיל את מרותו על כולם.
מקום מיוחד תפסה בעיר החברה קדישא.
רבים היו המאבקים לקראת הבחירות למשרת גבאים ופרנסים של החברה.
התקיימו בעיר גם חברות ביקור חולים ולחם לעניים שאספו תרומות בצורות שונות.
כמובן לבבות היהודים היו תמיד פתוחים לעזור לזולת, ולא היה איש שהרגיש את עצמו בודד בעת שמחתו או חס וחלילה צרתו.
המשפט נגד המפקח הנאצי של גטו לוקוב
בשנת 1970 התקיים בעיר דיסלדורף שבגרמניה משפטו של יוז'ף בירגר שהיה בשנות ה-40 המפקח הנאצי של גטו לוקוב. בירגר היה אחראי על גירוש יהודי לוקוב למחנות ההשמדה, ונידון למאסר עולם. במשפט שהחל במאי 1970 העידו שלושה-עשר שורדי שואה, שהיו עדים למעשיו הנוראיים של בירגר, וביניהם: גב' פרידה רוזמרין, מר אנשל כץ ומר יצחק לסט.[6]
משפטו של בירגר היה אחד מתוך משפטים רבים של פושעי מלחמה נאצים. למרות המאמצים להביא פושעים אלה למשפט, התברר שהייתה קיימת בעיה להרשיע בשנות ה-60 בגלל חוק ההתיישנות. מסיבה זאת חוקק הבונדסטאג הגרמני חוק שדחה את חוק ההתיישנות לעוד 10 שנים, עד ל-31 בדצמבר 1979. ארצות רבות וגם הפרלמנט האירופי לחצו כדי שכלל לא תהיה התיישנות לגבי פשעי מלחמה נגד האנושות. ביולי 1979 הבונדסטאג הגרמני ביטל לגמרי את חוק ההתיישנות על פשעים נגד האנושות. כפועל יוצא מכך, אפשר היה להמשיך ולקיים משפטים נגד פשעי רצח נאצים.
נכתב על יוז'ף בירגר:
"כינויים רבים הודבקו במרוצת השנים לאיש הגסטאפו, יוז'ף בירגר. אלה שהכירוהו מקרוב ושיחק להם מזלם להישאר בחיים טוענים, כי שטן הוא הכינוי ההולם אותו. אחרים סבורים, כי הענקת תואר זה לבירגר הוא עלבון צורב לשטן".
קישורים חיצוניים
- ספר יזכור לקהילת לוקוב, בספריית העיר ניו יורק
- לוקוב (Łuków), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- "לוקוב", באתר השטעטל הווירטואלי
- לאורה קרגו, לוקוב, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 678–682), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Podczas Święta Niepodległości Łuków przedstawi nowy miejski sztandar, dzieje.pl (בפולנית)
- ^ Jurek Blacharz (2024-09-01), Łochów 1 IX 2024, נבדק ב-2024-09-04
- ^ 3.0 3.1 3.2 מ. צנין (ע), תל עולם, תל אביב: מנורה, 1962
- ^ 4.0 4.1 אברהם ויין, כרך שביעי, פנקס הקהילות: פולין, יד ושם, עמ' 280-275
- ^ העלער ב. (ע), ספר לוקאוו, תל אביב: הוצאת ארגון יוצאי לוקאוו בישראל, 1968, עמ' 41-43, 54-57, 70-82, 276-279, 228-229
- ^ שבתי פוטנוי, "האוכל אינו יורד לקרבי אם אינני הורג יהודים" ידיעות אחרונות, בעמ' 19 (8.9.1970)
31528534לוקוב