ערך מומלץ

לואי ריאל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לואי ריאל
Louis David Riel
ריאל ב-1884
ריאל ב-1884
לידה 22 באוקטובר 1844
מושבת הנהר האדום, ארץ רופרט, צפון אמריקה הבריטית
פטירה 16 בנובמבר 1885 (בגיל 41)
רג'יינה, הטריטוריות הצפון-מערביות (כיום ססקצ'ואן), קנדה
מדינה קנדהקנדה קנדה
מקום קבורה קתדרלת סנט בוניפס, ויניפג, קנדה
דת נצרות קתולית
בת זוג מרגריט מונה
מנהיג מרד הנהר האדום והמרד הצפון-מערבי

לואי דייוויד רִיאֶל (באנגלית ובצרפתית: Louis David Riel; ‏ 22 באוקטובר 1844 – 16 בנובמבר 1885) היה פוליטיקאי קנדי, מייסד הפרובינציה הקנדית מניטובה ומנהיגם הפוליטי של המסטיסים בשטחי הפרריה הקנדית.[1] הוא הנהיג שתי מרידות נגד ממשלת קנדה ונגד ראש ממשלתה הראשון לאחר איחודה, ג'ון אלכסנדר מקדונלד. ריאל שאף לשמור על זכויותיהם ועל תרבותם של המסטיסים כאשר שטחי מולדתם בצפון-המערב הפכו בהדרגה לשטחי השפעה קנדיים. במשך השנים הוא הפך לגיבור עממי של דוברי הצרפתית, של הלאומנים הקתולים, של התנועה למען זכויות הילידים ושל תנועת השמאל החדש. ריאל זכה לתשומת לבם של החוקרים, יותר מכל דמות אחרת בהיסטוריה של קנדה.

מעשה ההתנגדות הראשון שלו היה מרד הנהר האדום שהתחולל בשנים 1869 – 1870.[2] הממשלה הזמנית שהוקמה על ידי ריאל ניהלה בסופו של דבר דיונים על התנאים שעל פיהם הצטרפה מניטובה לאיחוד קנדה.[3] ריאל הורה על הוצאתו להורג של תומאס סקוט ונמלט לארצות הברית מחשש מהעמדה לדין. למרות זאת, הוא מכונה לעיתים קרובות "אבי מניטובה".[4] אף על פי שהוא נחשב כפושע נמלט, הוא נבחר שלוש פעמים כחבר בבית הנבחרים של קנדה, אם כי הוא מעולם לא תפס את מושבו. באותן שנים הוא היה מתוסכל מאוד מכך שהוא נאלץ לשהות בגלות על אף אמונתו ההולכת וגדלה שהוא היה הבחירה האלוקית כמנהיג וכנביא, אמונה שבהמשך תהווה את הבסיס לפעילותו. בשל אמונתו הדתית, מנהיגים קתולים שתמכו בו בעבר, התכחשו אליו בהדרגה. ב-1881, בהיותו בגלות במונטנה שבארצות הברית, הוא נשא אישה והביא לעולם שלושה ילדים.

ב-1884 נקרא ריאל על ידי מנהיגי המסטיסים בססקצ'ואן כדי שישטח את טענותיהם בפני ממשלת קנדה. תחת זאת הוא ארגן כוח התנגדות צבאית שגרמה להסלמה בעימות הצבאי, המרד הצפון-מערבי של 1885. ממשלת אוטווה עשתה שימוש במסילת הברזל החדשה כדי לשלוח לאזור אלפי חיילים. מהלך זה הסתיים במעצרו של ריאל ובהעמדתו לדין בעוון בגידה חמורה. לאחר שדחה מחאות ופניות רבות מהציבור, החליט ראש הממשלה מקדונלד להוציאו להורג בתלייה. בעיניהם של הקנדים צרפתים נתפס ריאל כקורבן הירואי. להוצאתו להורג הייתה השפעה מתמשכת על מהלך הרוחות בקנדה והיא גרמה לקיטוב בין הקבוצות האתניות והדתיות של האומה החדשה. אף על פי שרק מאות ספורות של אנשים הושפעו באופן ישיר מהמרד בססקצ'ואן, התוצאה ארוכת הטווח הייתה ששטחי הפרריה עברו בסופו של דבר לשליטתם של דוברי האנגלית ולא של דוברי הצרפתית. השפעה ארוכת טווח אף יותר הייתה ההתנכרות המרירה של דוברי הצרפתית ברחבי קנדה שזעמו על הדיכוי שחוו מידי בני ארצם.

המוניטין ההיסטורי של ריאל הפך זה מכבר לסוגיה מקטבת בין אלה שתיארו אותו כפנאט וכמורד מסוכן ושפוי למחצה שמרד כנגד האומה הקנדית, לבין אלו שרואים בו כמורד גיבור שלחם להגנת בני עמו דוברי הצרפתית מפני הסגת הגבול הבלתי הוגנת של הממשלה הלאומית הדוברת אנגלית. ריאל התפרסם בהדרגה כתומך של רב-תרבותיות, אף על פי שזה הוריד מחשיבות מחויבותו העיקרית כלפי עצמאותם הלאומית והפוליטית של המסטיסים.[5]

ראשית חייו

מושבת הנהר האדום (אנ') הייתה קהילה בתחומי ארץ רופרט שלהלכה נוהלה על ידי חברת מפרץ הדסון וברובה הייתה מיושבת על ידי שבטי האומות הראשונות ועל ידי מסטיסים, קבוצה אתנית מעורבת של שבטי ה"קרי" (Cree), "אוג'יבווה" (Ojibwe), "סלטאו" (Saulteaux), קנדים צרפתים, סקוטים ואנגלים.[6]

בחבל ארץ זה נולד ב-1844 לואי ריאל, ליד ויניפג של ימינו. הוא היה הבכור מבין אחד עשר ילדים ומשפחתו הייתה משפחה מכובדת בקנה מידה מקומי.[7] אביו, לואי ריאל האב, בנם של ז'אן-בפטיסט ריאל ומרגריט בושר, אישה מסטיסטית בת תערובת ממוצא צרפתי ומבני הצ'יפוויין, היה אזרח בולט בקהילה, שארגן קבוצת אנשים שתמכו בגיום סאייר, מסטיסי שנכלא על כך שקרא תיגר על מונופול הסחר של חברת מפרץ הדסון.[8] שחרורו בסופו של דבר של סאייר בזכות התסיסה שעוררה הקבוצה בהנהגתו של ריאל האב שמה קץ למונופול ולפיכך, השם ריאל היה לשם נודע באזור הנהר האדום. אמו של לואי ריאל, ז'ולי, הייתה בתם של ז'אן-בפטיסט לז'ימודיר ושל מרי-אן גאבורי, אחת המשפחות הלבנות הראשונות שהתיישבו בנהר האדום ב-1812. משפחת ריאל הייתה ידועה בשל אמונתה האדוקה בדת הקתולית ובקשריה המשפחתיים ההדוקים.

לואי ריאל הבן התחנך על ידי כמרים קתולים בעיר סנט בוניפס. בגיל 13 הוא עורר את תשומת לבו של הבישוף של סנט בוניפס, אלכסנדר טאש, שנהג לקדם בהתלהבות צעירים מסטיסים לתפקידי כמורה. ב-1858 דאג טאש שריאל יחל ללמוד בסמינר הקטן של הקולג' דה מונטריאול, תחת הנהלת מסדר סנט סולפיס. על פי עדויות מהתקופה הוא היה תלמיד מצטיין בשפות, במדעים ובפילוסופיה, אך באופן תמידי היה מצב רוחו בלתי צפוי.

ב-1864, בהגיע הידיעה על מותו בטרם עת של אביו, איבד ריאל את עניינו בלימודי הכמורה ובמרץ 1865 הוא עזב את הקולג'. לזמן מה הוא המשיך בלימודיו כתלמיד אקסטרני במנזר האחיות האפורות, אך עד מהרה הוא התבקש לעזוב בשל מקרים של הפרות משמעת. במשך שנה הוא נשאר במונטריאול, שם הוא התגורר בביתה של דודתו, לוסי ריאל. כשהוא מרושש עקב מותו של אביו, הוא השיג עבודה כפקיד משפטי במשרדו של עורך הדין המקומי, רודולף לפלם.[5] בשל חוסר שביעות רצונו מעבודתו בתחום המשפטי, הוא החליט בראשית 1866 לעזוב את מזרח קנדה. אחדים מידידיו סיפרו מאוחר יותר שהוא עבד בעבודות משונות בשיקגו, שם הוא התגורר עם המשורר לואי אונורה פרשט ובעצמו כתב שירים ברוח שירתו של אלפונס דה למרטין. באותה תקופה הוא גם הועסק לזמן מה כפקיד בסיינט פול, לפני ששב לאזור הנהר האדום ב-26 ביולי 1868.

מרד הנהר האדום

רובה של אוכלוסיית מושבת הנהר האדום הייתה באופן היסטורי מורכבת ממסטיסים ומבני האומות הראשונות. עם שובו לשם, ראה ריאל שהמתחים הדתיים, הלאומניים והגזעיים הוחרפו עקב זרימתם של המתיישבים האנגלים הפרוטסטנטים שהגיעו לשם מאונטריו. המצב הפוליטי גם הוא לא היה ברור, שכן המגעים שהתנהלו להעברת ארץ רופרט מחברת מפרץ הדסון לקנדה לא התייחסו לתנאים הפוליטיים של ההעברה. לבסוף, על אף האזהרות ששיגר הבישוף טאש לממשלת מקדונלד,[9] ולמושל מטעם חברת מפרץ הדסון, ויליאם מקטאוויש, שכל צעד שכזה יעורר אי שקט, הורה השר לעבודות ציבוריות בממשלת קנדה, ויליאם מקדוגל, לערוך סקר בשטחים אלו. הגעתה ב-20 באוגוסט 1869 של משלחת הסקר בראשותו של קולונל ג'ון סטאוטון דניס,[10] הגבירה את חרדתם של המסטיסים. המסטיסים לא החזיקו בבעלות על קרקעותיהם, שבכל מקרה התבססה על שיטת המנוריאליזם ולא על השיטה האנגלית של משבצות קרקע.

עלייתו של ריאל כמנהיג

בסוף אוקטובר, בנאום שנשא, גינה ריאל את הסקר וב-11 באוקטובר 1869 הופרעו עבודות הסקר על ידי קבוצה של מסטיסים שכללה את ריאל. קבוצה זו התארגנה בשם "ועדת המסטיסים הלאומית" ב-16 באוקטובר וריאל נבחר כמזכיר שלה וג'ון ברוס כנשיאה.[11] כאשר הוא זומן על ידי "מועצת אסיניבויה" שנשלטה על ידי חברת מפרץ הדסון כדי להסביר את צעדיו, הכריז ריאל שכל ניסיון של קנדה לקבוע את ריבונותה על השטח יתקל בהתנגדות, אלא אם קודם לכן אוטווה תנהל משא ומתן עם המסטיסים. על כל פנים, מקדוגל, שלא דיבר צרפתית, מונה כמשנה למושל וב-2 בנובמבר הוא ניסה להיכנס לשטח. פמלייתו של מקדוגל פנתה לאחור ליד גבול ארצות הברית-קנדה ובאותו יום השתלטו המסטיסים בהנהגתו של ריאל על מבצר גארי.

ב-6 בנובמבר הזמין ריאל את הנציגים האנגלים להשתתף בוועידה לצד נציגים מסטיסים כדי לדון בהשתלשלות העניינים וב-1 בדצמבר הוא הציג לוועידה זו מגילת זכויות שאת קבלתה הוא דרש כתנאי לאיחוד. רוב תושבי המושבה נטו לקבל את עמדתו של ריאל, אך מיעוט פרו-קנדי החל להתארגן כאופוזיציה. "המפלגה הקנדית" התארגנה באופן רופף בהנהגתו של ג'ון כריסטיאן שולץ, צ'ארלס מאייר, קולונל ג'ון סטאוטון דניס ומייג'ור צ'ארלס בולטון המאופק יותר. מקדוגל ניסה להטיל את סמכותו כאשר הורה לדניס להקים כוח חמוש, אך המתיישבים האנגלים התעלמו ברובם מהקריאה להתגייס. בכל אופן, שולץ הצליח לגייס קבוצה של חמישים איש וביצר את ביתו ואת חנותו. ריאל דרש מהם להיכנע ועד מהרה הם נכנעו ונכלאו במבצר גארי העליון.

הממשלה הזמנית

עם קבלת הידיעות על המתרחש, שיגרה ממשלת קנדה שלושה שליחים למושבת הנהר האדום, כולל נציג חברת מפרץ הדסון, דונלד אלכסנדר סמית'.[12] בעודם עושים את דרכם אל המושבה, הכריז הוועד הלאומי המסטיסי ב-8 בדצמבר על הקמתה של הממשלה הזמנית וב-27 בדצמבר נבחר ריאל כנשיאה.[13] הפגישות בין ריאל לבין נציגי הממשלה התקיימו ב-5 וב-6 בינואר 1870, אך כאשר הן לא נשאו פרי, בחר סמית' להציג את עמדתו בציבור. סמית' הביע את כוונותיה הטובות של הממשלה בפגישות שהתקיימו ב-19 וב-20 בינואר והוביל את ריאל להציע את כינוסה של וועידה, שהנציגים שישתתפו בה יבואו מקרב המתיישבים האנגלים והצרפתים באופן שווה, כדי לדון בהצעותיו של סמית'. ב-7 בפברואר הוגשה מגילת זכויות חדשה לנציגי הממשלה וסמית' וריאל הסכימו לשלוח נציגים לאוטווה כדי לנהל משא ומתן ישיר על בסיס המגילה.[14] הממשלה הזמנית שהוקמה על ידי ריאל הוציאה לאור את העיתון הרשמי שלה "האומה החדשה" (New Nation) וייסדה את אספת המחוקקים של אסיניבויה.

המרד והוצאתו להורג של סקוט

על אף ההתקדמות הנראית לעין בזירה הפוליטית, המשיכה המפלגה הקנדית להתנכל לממשלה הזמנית. ב-17 בפברואר הם נחלו תבוסה כאשר 48 מתנדבים, כולל בולטון ותומאס סקוט, שהיה עובד של ממשלת קנדה וניסה לתקוף את מבצר גארי בראש כוח מתנדבים זה, נלכדו ליד המבצר.

בולטון נשפט על ידי בית דין שדה בראשותו של אמברואז-דים לפין ונדון למוות על פעולותיו כנגד הממשלה הזמנית.[15] בסופו של דבר הוא קיבל חנינה, אך סקוט פירש זאת כחולשה של המסטיסים, שאליהם הוא התייחס בבוז. לאחר שסקוט התקוטט שוב ושוב עם שומריו, הם עמדו על כך שהוא יישפט על התמרדות. בבית הדין הצבאי בו הוא נשפט הוא הורשע ונדון למוות. ריאל קיבל פניות להמתיק את עונשו, אך תגובתו הייתה: "עשיתי שלושה דברים טובים: חסתי על חייו של בולטון, חננתי את גאדי וכעת אירה בסקוט".[16] סקוט הוצא להורג על ידי כיתת יורים ב-4 במרץ. מניעיו של ריאל לבצע את גזר הדין היו בסיס להשערות רבות, אך לדבריו ההצדקה למעשהו הייתה להדגים בפני הקנדים שעליהם להתייחס למסטיסים ברצינות. בציבוריות הפרוטסטנטית בקנדה התייחסו אכן ברצינות לכוונותיו של ריאל ונשבעו לנקום וכדי להוליך את זעמם הוקמה תנועת "קנדה תחילה" (Canada First).[17]

הקמת מניטובה ומשלחת וולסלי

במרץ יצאו נציגי הממשלה הזמנית לאוטווה. אף על פי שבתחילה הם נתקלו בקשיים משפטיים שהתעוררו כתוצאה מהוצאתו להורג של סקוט, עד מהרה הם קיימו שיחות ישירות עם מקדונלד ועם ז'ורז'-אטיין קרטייה.[18] בהסדר שהושג בין הצדדים הובטח קיומם של סעיפי מגילת הזכויות והוא היה לבסיס של "חוק מניטובה" (Manitoba Act) שהתקבל ב-12 במאי 1870 ושעל פיו הצטרפה מניטובה לאיחוד הקנדי.[19] עם זאת, בדיונים לא הובטח מתן חנינה כללית לחברי הממשלה הזמנית.

כאמצעי להשליט את ריבונותה של קנדה במושבה וכדי למנוע את התפשטותה של ארצות הברית, נשלחה למושבת הנהר האדום משלחת צבאית בפיקודו של קולונל גרנט ג'וזף וולסלי.[20] אף על פי שממשלת קנדה הגדירה את המשלחת כ"משלחת שלום", נודע לריאל שגורמים מטעם "המיליציה הקנדית" במשלחת התכוונו לבצע בו לינץ' ועם התקרבותה של המשלחת למושבה הוא נמלט. הגעת המשלחת ב-20 באוגוסט ציינה את סיומו של מרד הנהר האדום.

שנות הגלות

שאלת החנינה

ריאל בשנת 1875 לערך

רק ב-2 בספטמבר 1870 הגיע המשנה למושל, אדמס ג'ורג' ארצ'יבלד, כדי להקים במניטובה ממשל אזרחי.[21] ללא קבלת החלטה על חנינה כללית ובשל העובדה שאנשי המיליציה הקנדים הכו והטילו אימה על תומכיו, נמלט ריאל למקום מבטחים במיסיון סנט ג'וזף שמעבר לגבול קנדה-ארצות הברית, בטריטוריית דקוטה. בכל אופן, תוצאות הבחירות הראשונות בפרובינציה, שנערכו בדצמבר אותה שנה היו מבטיחות מבחינתו של ריאל, שכן רבים מתומכיו עלו לכס השלטון. אף על פי כן, מתחים וקשיים כספיים, שזירזו אצלו התפתחות של מחלות קשות – וייתכן שבישרו מחלות נפש שהתגלו אצלו בהמשך – מנעו את שובו של ריאל למניטובה עד מאי 1871.

לפני המושבה ניצב כעת איום אפשרי, של פלישה מעבר לגבול של הפניאנים (אנ') שתואמו על ידי שותפו לשעבר של ריאל, ויליאם ברנרד או'דונהויו.[22] ב-4 באוקטובר הכריז ארצ'יבלד על גיוס כללי. פלוגות פרשים חמושים הוקמו, כולל אחת בפיקודו של ריאל. כאשר סקר ארצ'יבלד את הכוחות בסנט בוניפס, הוא הפגין מחווה משמעותית כאשר לעיני כול לחץ את ידו של ריאל, ובכך אותת על התפייסות. אך זה לא מה שקרה למעשה. כאשר הגיעו החדשות על כך לאוטווה, עוררו מאייר וחברי תנועת "קנדה תחילה" רגשות נגד ריאל (ונגד ארצ'יבלד). עם התקרב הבחירות הכלליות של 1872 לא יכול היה מקדונלד להרשות לעצמו קרע נוסף ביחסי קוויבק-אונטריו ולפיכך לא הציע כלל אפשרות של חנינה. תחת זאת הוא דאג שטאש יציע מהר לריאל שוחד של 1,000 דולר קנדי כדי שיישאר מרצונו בגלות. בנוסף שילם סמית' 600 ליש"ט לקיום משפחתו של ריאל.[23]

בכל אופן, בסוף יוני שב ריאל למניטובה ועד מהרה הוא שוכנע להציג את מועמדותו כחבר בית הנבחרים של קנדה מטעם מחוז פרובנשר. בעקבות תבוסתו בתחילת ספטמבר של ז'ורז'-אטיין קרטייה במחוז הבית שלו בקוויבק, הסיר ריאל את מועמדותו בפרובנשר כדי שקרטייה, שבעבר היה ידוע כתומך בהענקת חנינה לריאל, יוכל להתמודד במחוז בחירה זה במקומו. קרטייה נבחר פה אחד, אך תקוותיו של ריאל להחלטה מידית על חנינה התנפצו בעקבות מותו של קרטייה ב-20 במאי 1873. בבחירות הביניים שהתקיימו באוקטובר אותה שנה, התמודד ריאל ללא מתחרים כעצמאי, אף על פי שהוא שוב נמלט, עקב צו מעצר שהוצא נגדו בספטמבר. לפין לא היה כה בר מזל. הוא נלכד והועמד לדין.

ריאל עשה את דרכו למונטריאול ומתוך חשש שייעצר או ירצח, הוא היסס אם עליו לנסות ולתפוס את מושבו בבית הנבחרים. אדוארד בלייק, ראש ממשלת אונטריו, הכריז על פרס של 5,000 דולר קנדי למי שיביא למעצרו של ריאל.[24] ריאל היה חבר בית הנבחרים היחיד שלא נכח בעת הדיון על "השערורייה הפסיפית" (אנ') של 1873 שהובילה להתפטרותה של ממשלת מקדונלד הראשונה בנובמבר. מנהיג המפלגה הליברלית, אלכסנדר מקנזי היה לראש הממשלה בתקופת הביניים שבין שתי ממשלותיו של מקדונלד ובינואר 1874 נערכו בחירות כלליות. אף על פי שהליברלים בהנהגת מקנזי הרכיבו ממשלה חדשה, שמר ריאל על מושבו בפרלמנט. רשמית, היה על ריאל לחתום בספר הרישום של הפרלמנט לפחות פעם אחת לאחר היבחרו, והוא עשה זאת כשהוא מחופש בסוף ינואר. בשל היותו של ריאל מבוקש על רצח, החליט בית הנבחרים להדיחו מחברותו בבית.[25] ריאל, שלא נרתע, ניצח שוב בבחירות ביניים, ואף על פי שהוא הורחק שוב, מטרתו הסמלית הושגה ודעת הקהל בקוויבק נטתה בחוזקה לטובתו.

גלות ומחלת נפש

באותה תקופה שהה ריאל עם כמרים מפלטסבורג, ניו יורק, שערכו לו היכרות עם האב פביאן מרטין בכפר קיסוויל הסמוך. שם הוא קיבל את החדשות על גורלו של לפין: בעקבות המשפט שנערך ללפין בעוון רצח סקוט, שהחל ב-13 באוקטובר 1874, הוא הורשע ונדון למוות. גזר דין זה עורר זעם בקרב העיתונות הקוויבקית שרחשה אהדה כלפיהם והקריאות לחנינתם של לפין ושל ריאל חודשו. מצב זה הציב את מקנזי בפני קשיים פוליטיים לא מבוטלים והוא נלכד ללא תקווה בין הדרישות של קוויבק לאלו של אונטריו. בכל אופן, הסתמן פתרון למצב כאשר בינואר 1875, המושל הכללי, הלורד דפרין, המתיק על דעת עצמו את עונשו של לפין. מהלך זה פתח לפני מקנזי את האפשרות לקבלת חנינה מהפרלמנט עבור ריאל, בתנאי שהוא יישאר בגלות במשך חמש שנים.

במהלך תקופת גלותו, היה ריאל טרוד יותר בסוגיות דתיות יותר מאשר בסוגיות פוליטיות. הסימפתיה שהפגינו כלפיו הכמרים הקתולים בקוויבק עודדה אותו בהדרגה להאמין שהוא נבחר על ידי הא-ל להנהיג את המסטיסים. ביוגרפים מודרניים שיערו שהוא סבל ככל הנראה משיגעון גדלות.[26] מצבו הנפשי התדרדר ובעקבות התפרצות אלימה שלו הוא נלקח למונטריאול, שם הוא הושאר תחת השגחתו של דודו, ג'ון לי, לכמה חודשים. אך לאחר שריאל שיבש טקס דתי, סידר לי ב-8 במרץ 1876 שהוא יישאר בהשגחה בבית חולים בלונג פוונט שבקוויבק בשם "לואי ר. דייוויד".[5] מתוך חשש שייתגלה, העבירו אותו עד מהרה הרופאים לבית חולים בבופור שליד קוויבק סיטי בשם "לואי לה רושל".[27] תוך שהוא סובל מההתפרצויות האי-רצוניות שלו, המשיך ריאל בכתיבתו הדתית וחיבר חוברות דתיות שכללו מזיגה של רעיונות נוצריים ויהודיים. כתוצאה מכך הוא החל לקרוא לעצמו לואי "דייוויד" ריאל. על כל פנים, בהדרגה הוא החל להתאושש וב-23 בינואר 1878 הוא שוחרר מבית החולים,[28] ורופאיו הפצירו בו לחיות חיים שקטים.

חייו במונטנה והקמת משפחה

ז'אן לואי ומארי אנג'ליק, ילדיו של לואי ריאל

בסתיו 1878 שב ריאל לסיינט פול וביקר לזמן קצר את משפחתו ואת ידידיו. הייתה זו תקופה רבת תמורת מבחינתם של המסטיסים באזור הנהר האדום. ממדיהם של עדרי הביזון האמריקאי הצטמצמו בהדרגה, שטף המתיישבים התגבר יותר מתמיד וקרקעות רבות נמכרו לספסרי קרקעות חסרי מצפון. כמו מסטיסים רבים מהנהר האדום שעזבו את מניטובה, שם ריאל פעמיו מערבה כדי להתחיל חיים חדשים. במסעו לטריטוריית מונטנה הוא היה לסוחר ומתורגמן באזור שסביב לפורט בנטון. כשראה את ההשפעה הרעה של האלכוהוליזם על האינדיאנים ועל בני עמו, הוא היה מעורב בניסיון בלתי מוצלח להגביל את הסחר בוויסקי. ב-28 באפריל 1881 נשא ריאל לאישה את מרגריט מונה, אישה מסטיסית צעירה. השניים הביאו לעולם שלושה ילדים: ז'אן לואי (1908-1882), מארי אנג'ליק (1897-1883) וילד נוסף שמת בלידתו ב-21 באוקטובר 1885, פחות מחודש לפני שריאל נתלה.

עד מהרה היה ריאל מעורב בחיים הפוליטיים של מונטנה וב-1882 הוא השתתף באופן פעיל במסע הבחירות של המפלגה הרפובליקנית. הוא הגיש תביעה כנגד מועמד של המפלגה הדמוקרטית על זיוף קולות, אך אז מצא עצמו מואשם במעשה מרמה, כולל שיתופם של נתינים בריטים בבחירות. בתגובה, הגיש ריאל בקשה לקבלת אזרחות של ארצות הברית וב-16 במרץ 1883 הוא התאזרח.[29] כשהוא אב לשני ילדים צעירים, ב-1884 הוא כבר התמסד ולימד בבית ספר במיסיון של הישועים במחוז סן ריוור שבמונטנה.

המרד הצפון-מערבי

ההתמרמרות בטריטוריית ססקצ'ואן

בעקבות מרד הנהר האדום נדדו המסטיסים מערבה כדי להתיישב בעמק ססקצ'ואן (אנ'), בעיקר לאורך הפלג הדרומי של הנהר באזור הסובב את מיסיון סן לורן. אך בשנות השמונים של המאה ה-19 היה ברור שתנועת ההגירה מערבה לא תהווה פתרון לבעיותיהם של המסטיסים ושל שבטי האינדיאנים במישורים. קריסתם המהירה של עדרי הביזון האמריקאי הביאה את שבטי הקרי שבמישורים ואת שבטי הבלאקפוט לסף רעב. מצב זה הוחמר בעקבות צמצום הסיוע הממשלתי ב-1883 ובעקבות כישלון כללי של ממשלת אוטווה לעמוד בהתחייבויותיה. באופן דומה נאלצו המסטיסים לעבור מפרנסה המבוססת על ציד לפרנסה המבוססת על חקלאות, אך מעבר זה לווה בסוגיות מורכבות שהיו קשורות לזכויות על הקרקע באופן דומה למה שאירע קודם לכן במניטובה. יתר על כן, מתיישבים מאירופה ומהפרובינציות המזרחיות של קנדה נדדו גם הם לשטחי ססקצ'ואן וגם להם היו טענות בנוגע לניהול השטחים. למעשה כל הצדדים המעורבים לא היו מרוצים וב-1884 קיימו קהילות המתיישבים האנגלים, האנגלו-מסטיסים והמסטיסים אסיפות מחאה על חוסר התגובה מצידה של הממשלה. במחוז הבחירה של לורן התקיימה ב-24 במרץ פגישה של המסטיסים הדרומיים בכפר בטוש (Batoche) ושלושים נציגים הצביעו בעד קריאה לריאל לשוב ולייצג אותם. ב-6 במאי התקיימה פגישה משותפת של "איחוד המתיישבים" (Settler's Union) בה נכחו מסטיסים ונציגים דוברי אנגלית מפרינס אלברט (אנ'), כולל ויליאם הנרי ג'קסון,[30] מתיישב מאונטריו אוהד המסטיסים שבפיהם נקרא אונורה ג'קסון (אנ') וג'יימס איסביסטר (אנ') האנגלו-מסטיסי.[31] בפגישה זו הוחלט לשלוח משלחת שתבקש את עזרתו של ריאל בהצגת תלונותיהם בפני ממשלת קנדה.

שובו של ריאל

בראש המשלחת שיצאה לריאל עמד גבריאל דומונט,[32] צייד ביזונים אמריקאים מכובד ומנהיג של המסטיסים בסן לורן שהכיר היטב את ריאל בעת שהותו במניטובה. ג'יימס איסביסטר היה הנציג האנגלו-מסטיסי היחידי.[33] ריאל שוכנע בקלות לתמוך במטרתם, צעד בלתי מפתיע ככל הנראה לאור העובדה שהוא המשיך לראות את עצמו כמנהיג שנבחר עבור המסטיסים בידי הא-ל וכנביא של זרם חדש בנצרות. ריאל גם התכוון לעשות שימוש במעמדו החדש כדי לממש את תביעותיו האישיות על האדמות במניטובה. ב-4 ביוני יצאה החבורה בדרכה חזרה וב-5 ביולי הגיעה לבטוש. עם שובו של ריאל, הן מנהיגי המסטיסים והן מנהיגי המתיישבים האנגלים התרשמו ממנו לטובה בעקבות סדרה של נאומים שבהם הוא הטיף למען מתינות וגישה הגיונית. במהלך חודש יוני 1884 שטחו מנהיגי שבטי הקרי, "דוב גדול" (אנ')[34] ו"פונדמייקר" (אנ')[35] באופן עצמאי את טענותיהם ולאחר מכן קיימו פגישות עם ריאל. בכל אופן, טענותיהם של הילידים היו די שונות מאלו של המתיישבים ושום בעיה לא הגיעה לידי פתרון. בזכות ההשראה שספגו מריאל, ניסחו אונורה ג'קסון ונציגי הקהילות האחרים עצומה וב-28 ביולי פרסם ג'קסון גילוי דעת שפירט את מצוקותיהם ואת התנגדויות המתיישבים. ועד מרכזי של האנגלים והמסטיסים שכמזכירו שימש ג'קסון פעל לגשר בין ההצעות של הקהילות השונות. בינתיים החלה התמיכה בריאל להתרופף. משעה שהצהרותיו הדתיות של ריאל החלו בהדרגה להיות בעלות גוון כפירתי, החלו הכמרים להתרחק ממנו והאב אלכסיס אנדרה הזהיר את ריאל לבל יערבב בין דת ופוליטיקה. כמו כן, בשל תשלומי שוחד של המשנה למושל הטריטוריה והנציג לענייני האינדיאנים, אדגר דיודני,[36] אימצו עיתונים מקומיים באנגלית עמדה ביקורתית כלפי ריאל.[14] בכל אופן, ב-16 בדצמבר העביר ריאל את העצומה של הוועד לממשלה, יחד עם המלצה שיישלחו לאוטווה נציגים לניהול משא ומתן ישיר. קבלת העצומה אושרה על ידי ז'וזף-אדולף שאפלו, מזכיר המדינה של מקדונלד, אף על פי שמקדונלד עצמו הכחיש מאוחר יותר שהוא בכלל ראה אותה.[14] באותה עת נטשו רבים מתומכיו המקוריים של ריאל ורק 250 מתוכם נותרו בבטוש כאשר זאת נפלה במאי 1885.[37]

הקרע עם הכנסייה

ההיסטוריון דונלד קרייטון טען שריאל הפך לאדם שונה:

ב-15 השנים מאז שעזב את טריטוריית הנהר האדום, שיגעון הגדלות שלו התגבר יותר מתמיד. מקרי הזעם הבלתי נשלט שלו, שיגעון הגדלות שלו, טענותיו המשיחיות ודחפיו הרודניים הפכו יותר ויותר קיצוניים. אך מעשים אלימים אלו לא היו התסמינים היחידים של שקיעתו הנפשית והמוסרית המוזרה. הוא איבד את הערכת המציאות המחוכמת שלו. מטרותיו היו מבולבלות. הוא הפגין לעיתים אנוכיות צינית וחמדנות אכזרית... אף על פי שהוא הכריז כבל עם ועדה שמטרתו היחידה היא לתקן את העוולות שמהן סבלו המסטיסים. בשיחות פרטיות הוא היה מוכן להבטיח שאם הממשלה תשלם לו באופן אישי סכום של כמה אלפי דולרים הוא ישפיע על תומכיו הפתיים לקבל כמעט כל הסדר שבו יחפצו הרשויות הפדרליות ויעזוב את קנדה לנצח.[38]

בעוד ריאל ממתין לחדשות שיגיעו מאוטווה הוא שקל לשוב למונטנה, אך בפברואר גמלה בליבו ההחלטה להישאר. ללא כיוון פעולה יעיל, החל ריאל לעסוק בתפילות ללא הפסקה והוא חווה הרעה משמעותית במצבו הנפשי. מצב זה הוביל להתדרדרות ביחסיו עם ההיררכיה הקתולית, שכן הוא אימץ בפומבי בהדרגה דעות כפירה. ב-11 בפברואר 1885 הגיעה התגובה על העצומה. הממשלה הציעה לערוך מפקד אוכלוסין בטריטוריות הצפון מערביות ולהקים ועדה שתחקור את כל התלונות. הצעה זו עוררה את זעמם של חלק מהמסטיסים שראו בה לא יותר מטקטיקת השהייה. הם העדיפו לנקוט מיד בצעדים אלימים. ריאל היה למנהיגה של קבוצה זו, אך הוא איבד את תמיכתם של כמעט כל המתיישבים האנגלים, האנגלו-מסטיסים, הכנסייה הקתולית ורוב רובם של האינדיאנים. הוא גם איבד את תמיכתם של המסטיסים שתמכו במנהיג המקומי צ'ארלס נולין.[39] אך ריאל, שללא ספק הושפע מהזיותיו המשיחיות,[40] תמך בהדרגה יותר ויותר בדרך פעולה זו. ב-15 במרץ הפריע ריאל באמצע דרשה שנישאה בכנסייה בסן לורן כדי לטעון את טענותיו ובעקבות כך נאסר עליו לקבל את הסקרמנטים. הוא דיבר יותר ויותר על "ההתגלות האלוקית" שלו. עקב אכזבתם מהמצב וכשהם מושפעים מהכריזמה של ריאל ומהרטוריקה המדהימה שלו, נשארו מאות מסטיסים נאמנים לו, על אף הכרזותיו שהבישוף איגנס בורגט צריך להיבחר כאפיפיור וש"רומא נפלה".[27]

במשפטו הכחיש ריאל את ההאשמות שאמונותיו הדתיות היו חסרות הגיון כפי שהתייחסו אליהן. הסברו היה:

אני מקווה להשאיר את רומא בצד, כשם שזו הסיבה לפירוד בין הקתולים לבין הפרוטסטנטים. אין אני רוצה לכפות את דעותי... אם הייתה לי השפעה בעולם החדש, הייתי עוזר בדרך זו, גם אם היה לוקח לזה מאתיים שנה להיות מעשי... כל כך הרבה ילדים יכולים ללחוץ יד לפרוטסטנטים של העולם החדש באופן ידידותי. אין אני רוצה שהעוולות הללו שקיימות באירופה ימשיכו, ככל שאוכל להשפיע, בקרב המסטיסים. אני לא רוצה שזה יחזור באמריקה.[41]

מרד גלוי

ב-18 במרץ נודע שחיל המצב של משטרת הרוכבים של צפון-המערב בבטלפורד תוגבר. אף על פי שרק מאה איש נשלחו בתגובה להתראות של האב אלכסיס אנדרה ושל המפקח של משטרת הרוכבים ל. נ. פ. קרוזייר, עד מהרה החלו להתרוצץ שמועות שכוח של 500 איש חמושים בכבדות מתקדמים אל שטחי הטריטוריה. סבלנותם של המסטיסים פקעה ותומכיו של ריאל תפסו בנשק, לכדו בני ערובה וחתכו את קווי הטלגרף בין בטוש לבין בטלפורד. ב-19 במרץ הוכרז על הקמתה של הממשלה הזמנית של ססקצ'ואן, כשריאל היה למנהיג הפוליטי והרוחני ודומונט לקח על עצמו את האחריות על העניינים הצבאיים. ריאל הקים מועצה שנקראה Exovedate (תחדיש שמשמעותו "אלו שנטשו את העדר") ושלח נציגים שיחזרו אחר "הדוב הגדול" ו"פונדמייקר". ב-21 במרץ דרשו שליחיו של ריאל שקרוזייר ייכנע בפורט קרלטון, אך נענו בסירוב. המצב הפך לקריטי וב-23 במרץ שלח דיודני למקדונלד מברק שציין שייתכן שתהייה נחוצה מעורבות צבאית. ב-26 במרץ נתקל כוח בפיקודו של גבריאל דומונט שסייר ליד אגם דיוק בכוח שיצא מפורט קרלטון. בקרב אגם דיוק שהתנהל לאחר מכן, הונס כוח המשטרה והילידים התקוממו אף הם ברגע שהגיעו הידיעות על כך. התוצאה הייתה רוויית אלימות והמרד הצפון-מערבי נכנס לשלב הרציני שלו.

ריאל סמך על כך שממשלת קנדה לא תהיה מסוגלת להגיב ביעילות על מרד נוסף שיתעורר בטריטוריות הצפון מערביות המרוחקות, ולפיכך תאלץ לקבל את תנאי המשא ומתן. הייתה זו למעשה אותה אסטרטגיה שהשפיעה כה רבות במהלך המרד של 1870. באותה עת, הכוחות הראשונים לא הגיעו לאזור אלא רק שלושה חודשים לאחר שריאל תפס את השליטה. בכל אופן, ריאל התעלם מהמשמעות של מסילת קו הרכבת הקנדית הפסיפית (אנ'). על אף כמה קטעים שלא הושלמו במסילה, יחידות הצבא הסדיר ויחידות המיליציה הראשונות, בפיקודו של מייג'ור גנרל פרדריק דובסון מידלטון, הגיעו לאגם דיוק פחות משבועיים לאחר שריאל הציג את דרישותיו.

ביודעו שלא יעלה בידו להביס את הקנדים בעימות ישיר, קיווה דומונט לאלץ אותם להתיישב למשא ומתן באמצעות מערכה מתמשכת של לוחמת גרילה. דומונט נחל הצלחה צנועה בקרב פיש קריק ב-24 באפריל 1885.[42] מאידך, עמד ריאל על כך שהכוחות ירוכזו בבטוש כדי להגן על "עיר האלוקים" שלו. התוצאה של קרב בטוש שהתנהל מיד לאחר מכן בין ה-9 וה-12 במאי, הייתה ברורה וב-15 במאי נכנע ריאל לכוחות הקנדיים.[43] אף על פי שכוחותיו של "הדוב הגדול" הצליחו להחזיק מעמד עד קרב אגם לון ב-3 ביוני,[44] הפך המרד לכישלון מחפיר עבור המסטיסים ועבור הילידים כאחד, שכן הם נכנעו או נמלטו.

משפטו

משפטו של ריאל

מספר אנשים מקורבים לממשלה ביקשו שמשפטו של ריאל יערך בויניפג ביולי 1885. ישנם היסטוריונים שטוענים שהמשפט הועבר לרג'יינה עקב חשש מאפשרות של חבר מושבעים מעורב מבחינה אתנית שיאהוד את ריאל. איש מדע המדינה, תום פלננגן ציין שהתיקון ל"חוק הטריטוריות הצפון מערביות", שביטל את הסעיף שמשפטים על עבירות שבוצעו בתחומי הטריטוריות ושעונשם מוות יתקיימו במניטובה, כוון כך שמשפטו של ריאל יתקיים בטריטוריות ולא בוויניפג.

ראש ממשלת קנדה, ג'ון אלכסנדר מקדונלד הורה שהמשפט יתקיים ברג'יינה, שם נשפט ריאל בפני חבר מושבעים של שישה אנגלים וסקוטים פרוטסטנטים, כולם תושבי האזור שמסביב לעיר. המשפט החל ב-28 ביולי 1885 וארך חמישה ימים. במהלך המשפט נשא ריאל שני נאומים ארוכים, בהם הוא הגן על מעשיו ועל זכויותיהם של בני העם המסטיסי. הוא דחה את ניסיונם של עורכי דינו לטעון לאי-שפיותו, בהכריזו:

חייו של יצור אינטליגנטי ללא הכבוד הראוי לו, אינם חיים.[45]

חבר המושבעים מצא את ריאל אשם, אך המליץ לנהוג בו במידת הרחמים. אף על פי כן דן אותו השופט יו ריצ'רדסון למוות ותאריך ההוצאה להורג נקבע בתחילה ל-18 בספטמבר 1885. "שפטנו את ריאל על בגידה", אמר מאוחר יותר אחד המושבעים, "והוא נתלה על רצח סקוט".[45]

הוצאתו להורג

בולטון כתב בזיכרונותיו שעם התקרב מועד הוצאתו להורג, התחרט ריאל על התנגדותו לנקיטת קו הגנה של אי-שפיות והוא ניסה לשווא לספק עדויות שהוא לא אחראי למעשיו. בקשות למשפט חוזר ופניות לוועדת השיפוטית של המועצה המלכותית בבריטניה הושבו ריקם. מקדונלד, שהיה נחוש בדעתו שגזר דינו של ריאל יבוצע, צוטט במשפט מפורסם:

הוא ימות גם אם כל הכלבים בקוויבק ינבחו לטובתו.[46]

לפני הוצאתו להורג, התפייס ריאל עם הכנסייה הקתולית ומינה את האב אנדרה כיועצו הרוחני. כמו כן סופקו לו צורכי כתיבה כדי שהוא יוכל לנצל את זמנו בכלא כדי לכתוב ספר. ב-16 בנובמבר 1885 נתלה לואי ריאל במחנה של משטרת הרוכבים של צפון-המערב ברג'יינה.[47]

קברו של ריאל בחצר קתדרלת סנט בוניפס, ויניפג.

על רגעיו האחרונים של ריאל כתב בולטון:

...האב אנדרה, לאחר שהסביר לריאל שהסוף קרב, שאל אותו אם הוא חי בשלום עם בני האדם. ריאל השיב: "כן". השאלה הבאה הייתה: "האם אתה מוחל לכל אויבך?" וגם על כך השיב ריאל בחיוב. לאחר מכן נשאל ריאל אם הוא רוצה לומר דבר מה. האב אנדרה ייעץ לו לא לעשות זאת. לאחר מכן הוא קיבל את נשיקת האחווה משני הכמרים והאב אנדרי קרא בצרפתית, Alors, allez au ciel (אם כך, לגן העדן).

...מילותיו האחרונות של ריאל היו מילות פרידה מדר' גנקס והוא הודה לו על טוב ליבו, ורגע לפני שהברדס הלבן הונח על פניו הוא אמר "תודה גברת פורגט" (בצרפתית: Remerciez Madame Forget).

הברדס נחבש על ראשו ובעוד הוא נושא תפילה, נפתחה הדלת שעליה הוא עמד. המוות לא היה מידי. הדופק של ריאל פסק ארבע דקות לאחר שהדלת הופלה ובמשך הזמן הזה התהדק באיטיות החבל שנכרך על צווארו וחנק אותו למוות. גופתו נטמנה בתוך חצר התליה והקבר נחפר, אך הגיעה פקודה מהמשנה למושל להעביר את הגופה לשריף שאפלו וכך נעשה הדבר באותו לילה.[48]

לאחר הוצאתו להורג של ריאל הועברה גופתו לביתה של אמו בסנט ויטל שבוויניפג. ב-12 בדצמבר 1886 הוא נטמן בחצר קתדרלת סנט בוניפס לאחר שהתקיים טקס אשכבה.

משפטו והוצאתו להורג של ריאל גרמו לתגובות מרירות ארוכות טווח שהרעידו את הפוליטיקה הקנדית למשך עשורים רבים. בקרב הפרובינציות היו גילויי תמיכה והתנגדות להוצאה להורג. לדוגמה, אונטריו (השמרנית) תמכה בהוצאתו להורג של ריאל, אך קוויבק התנגדה לו בתקיפות. דוברי הצרפתית זעמו על התליה שכן הם סברו שההוצאה להורג הייתה סמל לדומיננטיות האנגלית. האלמנטים האירים-פרוטסטנטים חברי "מסדר האורנג'" (Orange Order) באונטריו דרשו שריאל ייתלה כעונש על בגידתו ועל הוצאתו להורג של סקוט ב-1870.

מורשתו

האנגלים-הפרוטסטנטים רוצים במותו של לואי ריאל, הצרפתים-הקתולים רוצים שיחיה. ההחלטה על הוצאתו להורג של ריאל הייתה נושא לוויכוח קשה בקנדה והיא הרחיקה לזמן מה את הצרפתים קנדים מהמפלגה השמרנית.

דמותו של ריאל נותרה שנויה במחלוקת. ב-2000 כתב ג'. מ. במסטד שמבחינתו של ההיסטוריון של מניטובה, ג'יימס ג'קסון, הרצח של סקוט – "אולי התוצאה של תחילת השיגעון של ריאל – היה מה שהאפיל ביותר על הישגו של ריאל ושלל ממנו את תפקידו הראוי כאבי מניטובה".[49]

עד סוף שנת 1887 נענו על ידי הממשלה כל דרישות המסטיסים בססקצ'ואן לקבלת שטחי קרקע והממשלה חילקה את משבצות הקרקע על פי בקשותיהם. אף על פי כן, המסטיסים לא הבינו את ערך הקרקעות החדשות שלהם לטווח ארוך ועד מהרה הן נרכשו על ידי ספקולנטים שבהמשך הפיקו מהם רווחים גדולים. חששו הגדול ביותר של ריאל התממש – בעקבות כישלון המרד נדחקו השפה הצרפתית והנצרות הקתולית לשוליים הן בססקצ'ואן והן במניטובה, כפי שניתן לראות במחלוקת שהתגלעה בנוגע לשאלת בתי הספר במניטובה. המסטיסים עצמם נאלצו בהדרגה לחיות בקרקעות שהם לא חפצו בהן או בצל שמורות האומות הראשונות. ססקצ'ואן זכתה למעמד של פרובינציה רק ב-1905.

הוצאתו להורג של ריאל וסירובו של מקדונלד להמתיק את עונשו גרמו למחלוקת מתמשכת בקוויבק והובילו לשינוי בסיסי בסדר הפוליטי בקנדה. בקוויבק, ניצל אונורה מרסייה[50] את אי שביעות הרצון כדי להקים מחדש את "המפלגה הלאומית" (Parti National). מפלגה זו, שקידמה את הלאומיות הקוויבקית, זכתה ברוב בבחירות שנערכו בפרובינציה ב-1886 לאחר שגרפה לזכותה מושבים שקודם לכן אוישו על ידי חברי המפלגה השמרנית. גם בבחירות הפדרליות של 1887 הסתמן הישג משמעותי למפלגה הליברלית במישור הארצי, שוב על חשבון השמרנים. מהפך זה הוביל לניצחון המפלגה הליברלית בהנהגתו של סר וילפריד לורייה בבחירות הכלליות של 1896 שבהן נסללה הדרך להגמוניה של המפלגה הליברלית בפוליטיקה הקנדית של המאה ה-20.

ביטול הרשעתו

לשמו של ריאל הייתה עדיין תהודה בפוליטיקה הקנדית כאשר ב-16 בנובמבר 1994 הגישה חברת הפרלמנט הקנדי סוזן טרמבלה ממפלגת "הקואליציה הקוויבקית" (Bloc Québécois) הצעת חוק פרטית לביטול הרשעתו של ריאל.[51] הצעת החוק, שלא עברה, התקבלה בקנדה האנגלית כניסיון לעורר תמיכה בלאומיות הקוויבקית ערב משאל העם שנערך ב-1995 בנוגע לריבונות קוויבק. הצעת החוק ליום לואי ריאל והצעת חוק לואי ריאל היו הצעות חוק שנדונו באופן בולט יותר בפרלמנט.[52] ב-21 באוקטובר וב-22 בנובמבר 1996 הוגשה לבית הנבחרים הצעת חוק לביטול הרשעתו של ריאל שגם היא לא התקבלה.[53] ב-1997 הוגשה הצעת חוק לקביעת 16 בנובמבר כ"יום לואי ריאל" ולביטול הרשעתו בעוון בגידה.[54] "חוק לואי ריאל" שעלה בקריאה ראשונה ביטל את הרשעתו של ריאל וקבע את ה-15 ביולי כ"יום לואי ריאל".[55]

ב-18 בפברואר 2008 הכירה מניטובה רשמית ב"יום לואי ריאל" כחג כללי בפרובינציה. יום זה מצוין במניטובה ביום שני השלישי בחודש פברואר מדי שנה.[56]

היסטוריוגרפיה

ההיסטוריונים ניהלו ויכוחים על פרשת חייו של ריאל לעיתים כה תכופות ובלהט כה רב עד כי נכתב עליו יותר מכל אדם בהיסטוריה של קנדה. במשך השנים פורסמו פרשנויות מגוונות עליו. החיבורים ההיסטוריים החובבניים בשפה האנגלית על ריאל היללו את ניצחון הציוויליזציה, שיוצגה לשיטתם על ידי הפרוטסטנטים דוברי האנגלית, על הברבריות שיוצגה על ידי המסטיסים בני התערובת הקתולים דוברי הצרפתית. ריאל תואר בהם כבוגד הבלתי שפוי וכמכשול להתקדמותה של קנדה מערבה.[57][58] באמצע המאה ה-20 השמיטו ההיסטוריונים האקדמאים את המושג של ברבריות כנגד הציוויליזציה, הסירו את הדגש מעל המסטיסים והתמקדו בריאל, כשהם מציגים את הוצאתו להורג כגורם העיקרי לפילוג המר בקנדה שהתחולל על בסיס חלוקות של שפה ודת. ההיסטוריון הקנדי ויליאם לואיס מורטון אמר שהוצאתו להורג של ריאל:

עוררה תגובה מרירה ומתמשכת שזעזעה את הפוליטיקה הלאומית בעשר השנים הבאות שאחריה. באונטריו דרשו חברי האורנג' את הענשתו של ריאל בעוון בגידה. בקוויבק זכה ריאל להגנה, על אף דעותיו הכופרות ושגעון הגדלות שלו והוא היה לגיבור ולסמל של בני עמו.

מורטון טען שדרישותיו של ריאל היו בלתי מציאותיות:

הם לא התייחסו לכמה מהמצוקות האמתיות, כמו הצורך לייצוג מוגדל של העם במועצה של הטריטוריות, אך הם לא הציגו תכנית ממשית שהממשלה הייתה עשויה להגשים מבלי לבגוד באחריותה... כמעט ולא ניתן להאשים את ממשלת קנדה בסירוב להמשיך במשא ומתן החשאי אתו, או על שיגור הכוחות לדיכוי המרד.

הבישופים הקתולים תמכו בתחילה בריאל, אך שינו את דעתם כאשר הם הבינו שריאל מוביל אחריו תנועה כופרת. הם דאגו לכך שהוא לא יוכר כמרטיר. אף על פי כן, הבישופים איבדו את השפעתם במהלך מה שכונה "המהפכה השקטה" של שנות השבעים של המאה ה-20 והפעילים בקוויבק אימצו את ריאל כגיבור מושלם מבחינתם, בעל דמות של לוחם חופש שעמד עבור עמו מול הממשלה המדכאת ולנוכח גישה קנאית גזענית. הפעילים שנקטו בגישה האלימה אימצו את דמותו. בשנות השישים של המאה ה-20 אימצו חברי ארגון הטרור, החזית לשחרור קוויבק את השם "לואי ריאל" כשמו של אחד מתאי הטרור שלהם.

ברחבי קנדה צצו פירושים חדשים למה שעמד מאחורי המרידות שהוא הנהיג, שעל פיהן חוו המסטיסים מצוקות קשות שלא באו לידי פתרון, שהממשלה לא הגיבה למצוקות, שריאל בחר בפתרונות אלימים רק כמוצא אחרון ושהוא זכה למשפט שנוי במחלוקת והוצא להורג על ידי ממשלה נקמנית. ב-1985 אמר ג'ון פוסטר:

הסחיפה בפרשנויות של חצי המאה האחרונה... הייתה עדה יותר ויותר לגינויים קולניים, אם כי לעיתים שוליים, של אשמת ממשלת קנדה ושל הזדהות עם "הפיכתם לקורבן" של המסטיסים "החפים מפשע".[59]

מנגד, אחד ממובילי החוקרים, תומאס פלננגן, שינה את דעתו מקצה לקצה לאחר שערך את כתביו של ריאל:

ככל שהמשכתי לערוך את העדויות, נעשה לי ברור פחות ופחות עד אשר הגעתי למסקנה שההפך קרוב יותר לאמת: שמצוקותיהם של המסטיסים היו לפחות באופן חלקי באשמתם, שהממשלה הייתה על סף מתן פתרון למצוקות כאשר המרד פרץ, שהצורך של ריאל לנקוט בצעדים אלימים לא יכול היה להיות מוסבר בכישלון התסיסה החוקתית ולבסוף, באופן מפתיע הוא זכה למשפט הוגן.[60]

בנוגע לשפיותו של ריאל, ההיסטוריונים ציינו שמנהיגים דתיים רבים בעבר התנהגו התנהגות שנראתה בדיוק כמו אי שפיות. פלננגן הדגיש שריאל הדגים את המסורת של המיסטיקנים הדתיים בפוליטיקה, במיוחד אלו שחשו שהעולם עומד להשתנות על פי חזונם הדתי. במקרה של ריאל הכוונה הייתה שהוא ישחרר את המסטיסים מהשלטון הקולוניאלי. במובן רחב יותר, פלננגן טען שריאל היה דתי אדוק ודחה את השוויוניות (שאותה הוא הקביל לחילוניות), והגיע לידי מסקנה שהוא היה "תאוקרט משיחי, אוהד את 'המשטר הישן' ומתנגד למהפכה הצרפתית, לדמוקרטיה, לאינדיבידואליזם ולחברה החילונית".

חוקרי תולדות המסטיסים הבחינו שריאל היה דמות חשובה יותר ללא-מסטיסים מאשר למסטיסים עצמם. הוא הדמות המסטיסית היחידה שרוב אלה שמחוץ לחברה המסטיסית היו מודעים לקיומה. אנשי מדע המדינה כמו תומאס פלננגן ציינו שקיימות כמה מקבילות בין חסידיו של ריאל במהלך המרד הצפון-מערבי לבין הפולחן המילנארי.

הנצחתו

פסלו של ריאל, פרי יצירתו של מיגואל ג'ויאל, ויניפג.

ב-10 במרץ 1992 קיבל הפרלמנט הקנדי החלטה על פיה לואי ריאל היה מייסד מניטובה.[61] שני פסלים בדמותו של ריאל ניצבים בויניפג.[62] אחד מהם, פרי עבודתם של האדריכל אטיין גבורי והפסל מרסיאן למיי, מתארים את ריאל כדמות מעונה. הפסל נחנך ב-1970 וניצב בשטח האספה המחוקקת של מניטובה במשך 23 שנים. לאחר מחאות רבות, במיוחד מצדם של בני הקהילה המסטיסית, שהפסל הוא בעל מראה בלתי מכובד, הוא הועבר לשטחי הקולג' האוניברסיטאי של בוניפס. ב-1994 הוא הוחלף בפסל שעוצב על ידי מיגואל ג'ויאל שמתאר את ריאל בדמות של מדינאי מכובד. טקס הסרת הלוט מעל הפסל נערך בוויניפג ב-16 במאי 1996.[61]

פסל של ריאל שהוצב בשטחי המועצה המחוקקת של ססקצ'ואן ברג'יינה הועבר גם הוא משם מסיבות דומות.

ביישובים רבים ברחבי קנדה הונצח ריאל בשמות של רחובות, בתי ספר, שכונות ובניינים אחרים. בוויניפג ניתן למצוא דוגמאות לכך ב"טיילת ריאל", שהוא גשר להולכי רגל המחבר בין סנט בוניפס העתיקה לבין ויניפג; "מקבץ בתי הספר על שם לואי ריאל"; "שדרות לואי ריאל" בשכונת מינטונקה. מרכז הסטודנטים ופאב הקמפוס של אוניברסיטת ססקצ'ואן בססקטון נקראו שניהם על שמו.[63] הכביש המהיר מספר 11, המחבר בין רג'יינה לבין פרינס אלברט, נקרא "נתיב לואי ריאל" והוא עובר ליד מיקומים הקשורים לאירועי המרד הצפון-מערבי.[64] אחד ממעונות הסטודנטים שבאוניברסיטת סיימון פרייזר שבבורנבי, קולומביה הבריטית נקרא "בית לואי ריאל". בתי ספר בקלגרי ובבירה אוטווה נקראו על שם ריאל.

באביב 2008 הכריזה שרת התיירות, הפארקים, התרבות והספורט של ממשלת ססקצ'ואן, כריסטין טל, ש"יום השנה ה-125 למרד הצפון-מערבי, שחל ב-2010, יהיה הזדמנות נהדרת לספר את סיפורם של המסטיסים של הפרריה ואת מאבקם של האומות הראשונות עם כוחות הממשלה וכיצד אלו עיצבו את קנדה של ימינו".[65] באחד משלושת בניני ממשלת הפרובינציה שבשדרות דיודני שברג'יינה, בירת ססקצ'ואן, שהיה המקום בו התקיים משפטו של ריאל, קיים מיצג אודות המשפט.

בתרבות הפופולרית

החל מסוף שנות השישים ועד ראשית שנות התשעים של המאה ה-20 אירחה העיר ססקטון את "יום לואי ריאל", חגיגת קיץ שכללה מרוץ שליחים ששילב ריצה, סחיבת תיקי גב, שיט קאנו, טיפוס על גבעות ורכיבה לאורך הקטע של נהר ססקצ'ואן הדרומי העובר במרכז העיר. באופן מסורתי כלל האירוע גם תחרות אכילת כרוב ממולא ותחרות משיכת חבל וכן הופעות מוזיקה חיות. אף על פי שלא היה לחגיגה זו קשר ל"תערוכת ססקטון", נקבע יום לואי ריאל במשך שנים ליום שלפני פתיחת התערוכה, וככזה הוא נחשב כאירוע הפתיחה הבלתי רשמי שלה. בשנים שלאחר מכן נקבעו האירועים לשני תאריכים נפרדים, אך בהמשך הוא לא התקיים עקב פרישתם של נותני החסות המסחרית העיקריים שלו.

המוזיקאי האנגלי בילי צ'יילדיש כתב את השיר "לואי ריאל" שבוצע על ידי להקת Thee Headcoats. המוזיקאי הטקסני דאג סהם כתב שיר בשם זהה. בשיר זה השווה סהם את סיפורו של ריאל לאגדה על דייוויד קרוקט במדינתו וטווה את סיפור חייו של ריאל כמהפכן: "...אך אתה חייב לכבד אותו על מה שהוא חשב לנכון... וכולם סביב לרג'יינה עדיין מדברים עליו – למה הם היו צריכים להרוג את לואי ריאל?".[66]

ב-22 באוקטובר 2003 הקרינו ערוץ החדשות של רשת CBC הקנדית והמקבילה הצרפתית שלה Réseau de l'information, משפט חוזר מבוים לריאל. צופי התוכנית התבקשו למסור את גזר הדין שלהם באמצעות האינטרנט ו-87% מתוך יותר מ-10,000 צופים הצביעו "לא אשם".[67] תוצאות משאל זה הובילו לחידוש הקריאות לחנינתו של ריאל לאחר המוות. על בסיס משאל ציבורי נוסף דירג מיזם "הקנדים הגדולים" של רשת CBC את ריאל במקום ה-11 ברשימה.[68]

לקריאה נוספת

  • George R. D. Goulet, The Trial of Louis Riel, Justice and Mercy Denied, Calgary: FabJob, 2005, מסת"ב 1-894638-70-0
  • Chester Brown, Louis Riel: A Comic-strip Biography, Montreal: Drawn and Quarterly, 2003, מסת"ב 1-896597-63-7
  • J.M.S. Careless, Canada: A story of challenge, Stoddart, 1991, מסת"ב 0-7736-7354-7
  • Thomas Eugene Flanagan, Riel and the Rebellion, Saskatoon: Western Producer Prairie Books, 1983, מסת"ב 0-88833-108-8
  • Thomas Flanagan, Louis Riel, Ottawa: Canadian Historical Association, 1992, מסת"ב 0-88798-180-1

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לואי ריאל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "Louis Riel". A database of materials held by the University of Saskatchewan Libraries and the University Archives.
  2. ^ Ricketts, Bruce (1998–2007). "Louis Riel – Martyr, hero or traitor?". Archived from the original on 8 July 2007.
  3. ^ The Heritage Centre. "Louis Riel The Provisional Government". Archived from the original on 10 August 2007.
  4. ^ Father of Manitoba - Louis Riel
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Stanley, George F. G. (22 April 2013). "Louis Riel". The Canadian Encyclopedia (online ed.). Historica Canada.
  6. ^ Bumsted, J. M.; Smyth, Julie (6 August 2013). "Red River Colony". The Canadian Encyclopedia (online ed.). Historica Canada.
  7. ^ "University of Manitoba : Archives & Special Collections. Canadian Wartime Experiences. Riel's Parents and Childhood". University of Manitoba. Archives & Special Collections. 1998–2004.
  8. ^ "Parks Canada – Riel House National Historic Site of Canada ..." Parks Canada. Archived from the original on 14 April 2005
  9. ^ Dorge, Lionel. "Manitoba History: Bishop Taché and the Confederation of Manitoba, 1969–1970". Manitoba Historical society.
  10. ^ Read, Colin. "Manitoba History: The Red River Rebellion and J. S. Dennis ..." Manitoba Historical society.
  11. ^ "Reading #9: National Committee of the Métis". Dumont Technical Institute (DTI) Métis Studies Adult 10 course > Module 5: Métis Resistance > Metis Studies 10. 2003. Archived from the original on 31 August 2007.
  12. ^ Reford, Alexander (1998). "Smith, Donald Alexander, 1st Baron Strathcona and Mount Royal". In Cook, Ramsay; Hamelin, Jean. Dictionary of Canadian Biography. XIV (1911–1920) (online ed.). University of Toronto Press.
  13. ^ Bumsted, J.M.; Foot, Richard (4 March 2015). "Red River Rebellion". The Canadian Encyclopedia (online ed.). Historica Canada.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Thomas, Lewis H. (1982). "Riel, Louis (1844-85)". In Halpenny, Francess G. Dictionary of Canadian Biography. XI (1881–1890) (online ed.). University of Toronto Press.
  15. ^ Bélanger, Claude (2007). "The Murder of Thomas Scott". Marianopolis College.
  16. ^ Boulton, Charles Arkoll & Robertson, Heather (1985). I Fought Riel. James Lorimer & Company. p. 51.
  17. ^ Dimitry Anastakis (2015). Death in the Peaceable Kingdom: Canadian History since 1867 through Murder, Execution, Assassination, and Suicide. U of Toronto Press. p. 27.
  18. ^ Maton, William F (8 February 2006). "Appendix 5C: Métis Nation Land and Resource Rights*". Indian and Northern Affairs Canada. Archived from the original on 1 October 2006.
  19. ^ Maton, William F. "Manitoba Act, 1870". The Solon Law Archive.
  20. ^ "PL-1553 Wolseley Expedition—Province of Manitoba - General Page". Government of Manitoba.
  21. ^ Bowles, Richard S (2002–2007). "MHS Transactions: Adams George Archibald, First Lieutenant-Governor of Manitoba". MHS Transactions Series 3, Number 25, 1968–69 season. Manitoba Historical Society.
  22. ^ Ruth Swan, "and Edward A. Jerome. "'Unequal justice:' The Metis in O’Donoghue’s Raid of 1871," Manitoba History (2000) #39
  23. ^ Richard J. Gwyn, Nation Maker: Sir John A. Macdonald: His Life, Our Times. 1867-1891 (2011) 2:150-51
  24. ^ Louis Riel (1844–1885): Biography Louis Riel, Métis leader". Archived from the original on 25 October 2007.
  25. ^ Marleau, Robert; Montpetit, Camille (2000). "House of Commons Procedure and Practice The House of Commons and Its Members – Notes 351–373". Parliament of Canada.
  26. ^ "A Biography of Louis Riel". The Trial of Louis Riel Homepage. University of Missouri Kansas City School of Law. Archived from the original on 5 August 2007.
  27. ^ 27.0 27.1 "Was Riel mentally ill? – Rethinking Riel – CBC Archives". CBC. 2006.
  28. ^ Hird, The Reverend Ed. "The Passion of Louis Riel". March 2004 Deep Cove Crier. St. Simon's Anglican Church.
  29. ^ "Louis Riel – Canadian Confederation". Library and Archives Canada. 14 December 2001. Archived from the original on 4 May 2007.
  30. ^ ^ Messamore, Barbara J. (Autumn 2011). "Review of Honoré Jaxon: Prairie Visionary, by Donald B. Smith". Journal of Historical Biography. 10: 134–137.
  31. ^ Flanagan, Thomas (2002–2007). "Manitoba History: Louis Riel's Land Claims". Louis Riel's Land Claims. Manitoba Historical Society.
  32. ^ Gaudry, Adam (2007). "Gabriel Dumont". The Canadian Encyclopedia (online ed.). Historica Canada.
  33. ^ Smyth, David (1998). "Isbister, James". In Cook, Ramsay; Hamelin, Jean. Dictionary of Canadian Biography. XIV (1911–1920) (online ed.). University of Toronto Press.
  34. ^ Welker, Glenn; The Indigenous Peoples' Literature pages. "Big Bear".
  35. ^ "Virtual Saskatchewan – Cree Chief Poundmaker". Virtual Saskatchewan. 1997–2007.
  36. ^ "The Dewdney Trail – Biography". Biography of Edgar Dewdney. Nelson & District Museum, Archives, Art Gallery & Historical Society. All Rights Reserved. 2006. Archived from the original on 19 October 2007.
  37. ^ James Rodger Miller (2004). Reflections on Native-newcomer Relations: Selected Essays. University of Toronto Press. p. 44.
  38. ^ Donald Creighton, Canada's First Century: 1867-1967 (1970) p 54
  39. ^ Payment, Diane P. (1994). "Nolin, Charles". In Cook, Ramsay; Hamelin, Jean. Dictionary of Canadian Biography. XIII (1901–1910) (online ed.). University of Toronto Press.
  40. ^ Dumontet, Monique. "Essay 16 Controversy in the Commemoration of Louis Riel". University of Western Ontario.
  41. ^ "Final Statement of Louis Riel at his trial in Regina, 1885". Law.umkc.edu. Archived from the original on 22 July 2010.
  42. ^ "The Battle of Fish Creek (April 23, 1885) The Battle at Fish Creek ...". Virtual Museum. Archived from the original on 25 October 2007.
  43. ^ Beal, Bob; MacLeod, Rod; Foot, Richard (4 March 2015). "North-West Rebellion". The Canadian Encyclopedia. Historica Canada.
  44. ^ "The Encyclopedia of Saskatchewan – North-West Resistance". Canadian Plains Research Center. University of Regina. 2006. Archived from the original on 21 December 2007.
  45. ^ 45.0 45.1 ExecutedToday.com » 1885: Louis Riel, Metis leader
  46. ^ ^ Bélanger, Claude (2007). "North-West Rebellion – Canadian History". Marianopolis College. L'Encyclopédie de l'histoire du Québec / The Quebec History Encyclopedia.
  47. ^ "Louis Riel – Canadian Confederation". Library and Archives Canada. Government of Canada. 2 May 2005. Archived from the original on 4 May 2007.
  48. ^ Boulton, Charles A. (1886) Reminiscences of the North-West Rebellions. Toronto. Chapter 19
  49. ^ J. M. Bumsted (2000). Thomas Scott's Body: And Other Essays on Early Manitoba History. Univ. of Manitoba Press. p. 17.
  50. ^ Lindsay, Lionel (1911). "Louis-Honore Mercier". The Catholic Encyclopedia, Volume X. New York: Robert Appleton Company.
  51. ^ Act to Revoke the Conviction of Louis Riel BILL C-288 (First Reading)". Debates of the House of Commons of Canada 35th Parliament – 1st and 2nd Sessions. University of Missouri Kansas City School of Law Famous Trials. 1994. Archived from the original on 30 November 2007.
  52. ^ "Bill Re-Introduced". LEGISINFO – The Library of Parliament's research tool for finding information on legislation. The House of Commons of Canada. Archived from the original on 29 December 2007.
  53. ^ "Act to revoke the conviction of Louis Riel". Archived from the original on 30 November 2007.
  54. ^ "BILL C-213 first reading". Parliament Canada. The House of Commons of Canada.
  55. ^ "BILL C-417 first reading". Parliament Canada. The House of Commons of Canada.
  56. ^ "Employment Standards (Louis Riel Day)". Manitoba Labor Board – Employee Standards – Louis Riel Day Factsheet. The Government of Manitoba.
  57. ^ R. Douglas Francis; Richard Jones; Donald B. Smith (2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. pp. 306–7.
  58. ^ D. N. Sprague, Canada and the Métis, 1869-1885 (1988) p 1
  59. ^ John E. Foster, "Review of Riel and the Rebellion 1885 Reconsidered By Thomas Flanagan." Great Plains Quarterly (1985) 5#4 pp. 259-60
  60. ^ Thomas Flanagan, Riel and the Rebellion: 1885 Reconsidered (2nd ed. U of Toronto Press, 2000). p. x
  61. ^ 61.0 61.1 "Friday, November 22, 1996 (105)". PRIVATE MEMBERS' BUSINESS AN ACT TO REVOKE THE CONVICTION OF LOUIS DAVID RIEL. House Publications Parliament of Canada.
  62. ^ Bower, Shannon (2002–2007). "Manitoba History: "Practical Results": The Riel Statue Controversy at the Manitoba Legislative Building". Manitoba History, Number 42, Autumn / Winter 2001–2002. Manitoba Historical Society.
  63. ^ "Deo et Patriae: Events in the History of the University of Saskatchewan 1980: Place Riel opens". University of Saskatchewan.
  64. ^ "Scenic Routes – The Louis Riel Trail". Tourism Saskatchewan. Government of Saskatchewan. Archived from the original on 24 August 2005.
  65. ^ "Tourism agencies to celebrate the 125th anniversary of the Northwest Resistance/Rebellion". Home/About Government/News Releases/June 2008. Government of Saskatchewan. 7 June 2008. Archived from the original on 21 October 2009.
  66. ^ קליפ של השיר, סרטון באתר יוטיוב
  67. ^ Muise, Del (2002). "CSHC: Celebratory Opening FOOTNOTES 2". Media and Public History: Canada: A People's History. Centre for the Study of Historical Consciousness. Archived from the original on 25 May 2005.
  68. ^ And the Greatest Canadian of all time is…, CBC Digital Archives


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29664918לואי ריאל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=לואי_ריאל&oldid=1484842"