לואי אנטואן דה סן-ז'וסט
 |
לואי אנטואן לאון דה סן-ז'וסט (צרפתית: Louis Antoine Léon de Saint-Just; 25 באוגוסט 1767 - 28 ביולי 1794) היה מחבר, מצביא, ופוליטיקאי, ממנהיגי המהפכה הצרפתית ושותף פוליטי של מקסימיליאן רובספייר. ב-1792 סן-ז'וסט נבחר לועידה הלאומית, והיה בה לנציג הצעיר ביותר. סן-ז'וסט היה ממובילי הטענה בעד הזכות לשפוט ולהעניש את המלך – עמדה שהפכה למציאות כאשר המלך, לואי ה-16, נשפט והוצא להורג. סן-ז'וסט היה חבר בוועדה שניסחה את חוקת 1793 ומתוקף כך היה גם חבר בוועד לשלום הציבור, מוסד שהוביל וקידם את שלטון הטרור. בהמשך סן-ז'וסט היה לנשיא הוועידה הלאומית ומילא חלק פעיל בחיסולם של אבר ודנטון. לאחר מכן הוא נתפס, ביחד עם רובספייר ומספר מנהיגים אחרים, והוצא להורג ב-28 ביולי 1794 (בהפיכת ה-9 בתרמידור) באמצעות גיליוטינה.
ראשית חייו
סן-ז'וסט נולד בשנת 1767 בעיירה דסיז (Decize) במרכז צרפת. בגיל 6 הוא עבר עם משפחתו האמידה לבלרנקורט (Blérancourt) במחוז אן בצפון צרפת. בשנת 1777 אביו נפטר, ושנתיים מאוחר יותר הוא נשלח לקבל חינוך בבית ספר מכובד בסואסון. בשנת 1786 הוא סיים את לימודיו וחזר לבלרנקורט. בספטמבר של אותה השנה הוא עזב את ביתו לבירה פריז ולקח עמו, ללא רשות, כלי כסף, שני אקדחים מעוטרים בזהב, ומספר תכשיטים. על פי הסיפור המקובל סן-ז'וסט עזב באופן זה כיוון שאהובתו, בת הכפר, ת'רז, נישאה בהיעדרו לגבר אחר, אולם אין להסבר זה סימוכין. אמו של סן-ז'וסט התלוננה למשטרה בפריז ולאחר בדיקה הוא נעצר, נחקר, ונכלא למשך ששה חודשים. בתום תקופת המאסר סן-ז'וסט נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת ריימס, אך ככל הנראה הוא לא סיים את לימודיו. לאחר ניסיון זה הוא חזר לבית אמו בבלרנקורט, שם הוא גר במהלך חמש השנים הבאות.
בשנת 1789 סן-ז'וסט פרסם את יצירתו הספרותית הראשונה, אורגאן (Organt), פואמה בת כמאתיים עמודים המתארת פרק דמיוני במלחמתו של קרל הגדול נגד הסקסונים ומציגה את החברה האנושית באור אבסורדי ומגוחך. היצירה נכשלה מסחרית ולרוב היא אינה נחשבת ליצירה ספרותית חשובה. פרשנים חלוקים על המידה בה ניתן לקשור בין עמדותיו הפוליטיות המאוחרות יותר של סן-ז'וסט, לבין התוכן של הפואמה.
תחילת הקריירה המהפכנית והחוקה של 1793
מספר חודשים אחרי פרסום הפואמה, האירועים המהפכניים בצרפת החלו להשפיע על החברה כולה ובכללה על סן-ז'וסט. בבלרנקורט סן-ז'וסט היה חלק מחבורה של רפורמיסטים שהשתלטו על ניהול ענייני הממשל המקומי. לפני המהפכה, הנהגת הקהילה כללה בעיקר את האזרחים האמידים יותר שחיו בה ואשר היו בעלי מירב האדמות. הבולט בקבוצה זו היה לואי אנטואן ז'לה (Gellé), אביה של ת'רז, אהבת נעוריו של סן-ז'וסט. במהלך 1789 התגבשה בכפר קבוצה של צעירים רדיקליים שהתנגדה לז'לה ולבעלי האדמות. צעירים אלה היו חברים של סן-ז'וסט והם סייעו לו להשתלב בענייני ממשל למרות גילו הצעיר.
האספה המכוננת הלאומית החליטה על ההקמה של המשמר הלאומי, מיליציה שמפקדיה האזוריים והלאומיים התמודדו לתפקיד בבחירות. סן-ז'וסט שעד להקמת המיליציה היה מובטל, הצטרף למשמר הלאומי בבלרנקורט. על אף גילו הצעיר ואף על פי שלא עמד בקריטריונים הפיננסיים הרשמיים, הוא הפך במהרה למפקד יחידה של המשמר הלאומי. זו הייתה המשרה הציבורית הראשונה של סן-ז'וסט.
בשנת 1790 סן-ז'וסט כתב לרובספייר מכתב הערצה בו הוא ביקש גם תמיכה בכלכלה של בלרנקורט. שנה לאחר מכן, ביוני 1791 (גיל 23), סן-ז'וסט פרסם את ספרו "רוח המהפכה והחוקה של צרפת" (L'Esprit de la révolution et de la constitution de France). בספר הוא הילל את האספה המכוננת, ובהשפעת כתביו של שארל מונטסקייה, טען בזכותה של חוקה מאוזנת אשר תעניק לפרטים בחברה יותר חופש ממה שניתן להם בעבר, אך תהיה מעין שילוב בין דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, ומונרכיה. סן-ז'וסט הביע בספר סלידה מהאלימות שהמהפכה זרעה עד כה. עמדות מתונות אלה עומדות בניגוד למהלכים בהם סן-ז'וסט עתיד היה להשתתף בהמשך הקריירה הפוליטית שלו. למעשה, קצב האירועים המהיר הפך את העמדות הפוליטיות שסן-ז'וסט הביע בספר לבלתי-רלוונטיות עוד לפני שהתפרסם. באותו חודש בו הספר פורסם המלך, לואי ה-16, נכשל בניסיון המנוסה לווארן. כשנה לאחר מכן הפיכת ה-10 באוגוסט 1792 המשיכה את התהליך שהוביל לבסוף לביטול המלוכה.
אותם אירועים שהפכו את ספרו של סן-ז'וסט לבלתי-רלוונטי סייעו גם בקידומו למרכז הבמה הפוליטית הצרפתית. בעקבות הפיכת ה-10 באוגוסט הוכרזו בחירות לאספה המכוננת בפריז. עד 1792 סן-ז'וסט לא יכול היה להיבחר לאספה כיוון שלא מלאו לו 25. בבחירות, שהתקיימו בספטמבר של אותה שנה, פחות מחודש לאחר יום הולדתו, סן-ז'וסט נבחר כנציג של מחוז אן, וכציר הצעיר ביותר באספה. ב-13 בנובמבר הוא נשא את נאומו הראשון בפני האספה. הנושא הבוער היה מעמדו המשפטי של המלך וגורלו לאחר שהוחלט על ביטול המלוכה. החוקה של 1791 שחררה את המלך מאחריות על מעשיו, והשאלה הייתה כיצד והאם ניתן לשפוט אותו. סן-ז'וסט הביע בנאומו עמדה נחרצת: "האיש הזה יכול רק לשלוט או למות".[1] על פי סן-ז'וסט לא קיים כל יחס טבעי בין העם לבין המלך, והמלך מעצם תפקידו הוא פושע שבגזילת החירות מעמו ביצע את המעשה הנואל ביותר. במצב זה משפט הטבע מאפשר לכל אזרח צרפתי להרוג את המלך, והאסיפה, כנציגות של הרצון הכללי, אינה מוסמכת לפעול באופן שסותר את משפט הטבע. טיעונים אלה הביאו את סן-ז'וסט למסקנה שיש לשפוט ולגזור את דינו של המלך כשבוי מלחמה. הנאום של סן-ז'וסט יצר רושם חיובי בקרב חברי האספה, שהגיבו אליו בתשואות. בדצמבר, כשרובספייר הצטרף לדיון, רבים מטיעוניו הושפעו מאלה של סן-ז'וסט. מעט יותר מחודש לאחר מכן, ב-21 בינואר 1793, המלך הוצא להורג באמצעות גיליוטינה לאחר שנשפט.
עם נפילת המלוכה, החוקה של 1791 הפכה לחסרת משמעות וכינונה של חוקה חדשה היה בראש מעיניהם של חברי הוועידה הלאומית. המרקיז דה קונדורסה ניסח הצעה לחוקה שנדחתה והצירים התבקשו להציע אלטרנטיבות להצעה של קונדורסה. בין ההצעות שהוגשו ופורסמו הייתה גם הצעה של סן-ז'וסט שפורסמה ב-24 באפריל 1793. סן-ז'וסט הציע שבמרכז הממשל של הרפובליקה תעמוד אספה לאומית הכוללת 341 צירים שהם נציגי העם כולו ולא נציגים של אזורים. רעיון זה נסמך על העיקרון לפיו האספה הלאומית צריכה לייצג את הרצון הכללי של העם ולא את הרצון של טריטוריות שונות. טיוטת החוקה של סן-ז'וסט הבטיחה זכות בחירה לכל הגברים אזרחי הרפובליקה והבטיחה זכויות וחירויות שונות, בהן הזכות לשוויון הזדמנויות בתעסוקה. בנוסף לאספה הכללית, שנועדה להיות אחראית גם על מינויים של גנרלים ושרים, סן-ז'וסט הציע שתכונן גם "מועצה מבצעת" שנציגיה ייבחרו מ-85 מחוזות ברחבי הרפובליקה.
סן-ז'וסט ניסה להגן על הצעתו בדיונים שהתקיימו בוועידה, אך כמו כל המציעים האחרים, לא הצליח לגייס תמיכה מאחוריה. אולם, המעורבות של סן-ז'וסט בדיונים הפכה אותו לדובר בולט בענייני החוקה, ובעקבות כך הוא נבחר ב-30 במאי להיות אחד מחמישה נציגים שתפקידם יהיה לנסח טיוטת חוקה חדשה ואשר, מתוקף תפקידם, הפכו גם לחברים בוועד לשלום הציבור. מינוי זה קירב את סן-ז'וסט למרכז הכוח הפוליטי בצרפת.
ברקע למינוי הוועידה בת חמישה החברים היו היריבות בין המונטניארדים לז'ירונדינים, עלייתם של חוגים קיצוניים כגון האברטיסטים, החזית מול מעצמות אירופה המלוכניות, והמתיחות הפוליטית בתוך צרפת עצמה. אי שקט זה הגיע לנקודת רתיחה עם ההתקוממות של ה-31 במאי 1793 והמרי שהחל בעקבותיה בחלקים שונים של צרפת. מאז אוגוסט 1792 הקומונה של פריז הייתה מרכז הכובד של הכוחות הרדיקליים יותר בזירה הפוליטית הצרפתית, ובכללם המונטניארדים. כשהאירועים החלו לצאת מכלל שליטה לקראת סוף מאי 1793, הקומונה שאפה להשיג שליטה מחודשת. ב-26 במאי רובספייר ומארה, הצטרפו לקריאות להתקוממות מול הוועידה הלאומית ולמעצרם של הז'ירונדינים. בין ה-31 במאי וה-2 ביוני הקומונה השתלטה על הוועידה הלאומית באמצעות כוחו של המשמר הלאומי והכריחה את חבריה להצביע על מעצרם של 29 צירים ז'ירונדינים. לאחר אירועים אלה הז'ירונדינים למעשה הובסו והמונטניארדים קיבלו את השליטה על הוועידה הלאומית ועל הוועד לשלום הציבור.
באווירה זו חברי הוועדה של חמשת הנציגים נדרשו לפעול במהירות ולספק חוקה שתייצב את השלטון ותקנה לו לגיטימציה. בתוך מספר ימים, החמישה הציעו טיוטת חוקה חדשה שנסמכה בחלקה על הצעתו של סן-ז'וסט. הטיוטה אושרה על ידי הוועד לשלום הציבור כולו, וב-10 ביוני ההצעה הוצגה לאישור הוועידה הלאומית. ב-26 ביוני הוועידה הלאומית הצביעה להעברת הטיוטה לאישור במשאל עם שלאחריו, אם תתקבל החוקה החדשה, הוועידה הלאומית תתפזר. ההצעה אושרה במשאל העם ברוב של 1,801,918 מצביעים בעד מול 11,610 מצביעים נגד.[2] החוקה החדשה אומצה רשמית ב-10 באוגוסט, אך יום לאחר מכן רובספייר הודיע שהמצב הביטחוני אינו מאפשר את קיומן של הבחירות הכלליות הנדרשות על פי החוקה והשעה אותה למעשה.
קריירה צבאית ושלטון הטרור
אם סן-ז'וסט הצטער על כך שהחוקה שהוא סייע לנסח הושעתה מייד עם כניסתה לתוקף, הוא לא נתן לצער הזה ביטוי פומבי. האירועים שהובילו לניסוח החפוז של החוקה הציבו אותו בסופו של דבר במוסדות שהיוו את מרכז הכוח הרדיקלי, המהפכני. תשומת הלב של סן-ז'וסט וחבריו הופנתה, מצד אחד, למלחמה נגד המעצמות המלוכניות, שבחודשי הקיץ של 1793 הגיעו להצלחות בלתי מבוטלות מול הצבא הצרפתי. באוגוסט של אותה שנה הכריז לזאר קרנו, שר ההגנה וחבר בוועד לשלום הציבור, על גיוס של כלל האוכלוסייה והמשאבים בצרפת לטובת המלחמה. מצד שני, תשומת הלב של חברי הוועד הופנתה גם כלפי פנים בניסיון לדכא ביטויי מרי נגד הכוחות המהפכניים. מרידות מעין אלה החלו ב-6 וב-7 ביוני במספר ערים מרכזיות בצרפת (למשל בבורדו, מרסיי, נים, סומיר, מחוז ונדה וטולוז). העיר השנייה בגודלה, ליון, הייתה תחת שליטתם של מורדים, ועד אמצע אוקטובר של אותה שנה הממשל המהפכני ניהל מולה מלחמה שכללה מצור, הפצצות והרס. על רקע ההתפתחויות האלה הוועד לשלום הציבור הפך, מצד אחד, למעין קבינט בעל סמכות בענייני מלחמה, ומצד שני למרכז ההחלטות הקשורות בטרור או במצוד אחר מתנגדים ובוגדים. עיסוקיו של סן-ז'וסט נגעו גם הם בעיקר בשני תחומים אלה.
באוקטובר של אותה שנה סן-ז'וסט נשא נאום תחת הכותרת "דוח על ההכרח להכריז על ממשלה מהפכנית עד שיתכונן שלום".[3] בנאום הוא קבע כי:
- "אין טעם לקוות לשגשוג כל עוד אויבה האחרון של החירות עודנו נושם. עליכם להעניש לא רק את הבוגדים, אלא גם את כל מי שאדיש; עליכם להעניש את כל מי שפסיבי בתוך הרפובליקה ולא עושה דבר עבורה. כיוון שהעם הצרפתי הביע את רצונו, כל המתנגד לו הוא מחוץ לריבון, וכל מי שנמצא מחוץ לריבון הוא אויב".[4]
הטענה הכללית אותה סן-ז'וסט ביקש להסביר ב"דוח" היא שעל הממשלה להישאר "מהפכנית" - כלומר, ממשלת חירום שאינה נבחרת ופועלת על פי החוקה - כל עוד השלום לא הושג. במילים אחרות, הוא ביקש לקבע את המצב הנוכחי בו החוקה מושעית. בנוסף, הוא ביקש להעביר לוועד לשלום הציבור סמכויות נוספות בניהול המלחמה הפנימית והחיצונית. דבריו של סן-ז'וסט על הצורך ברדיפת בוגדים והאופן בו הרחיב את ההגדרה של התנגדות לריבון ולרפובליקה, שיקפו את השינויים בגישה של חברי הוועד לשלום הציבור ואת התהליך של התגברות שלטון הטרור. למעשה, בנאומו הוא נתן לגיטימציה ל"חוק החשודים" שעבר ב-17 בספטמבר והרחיב באופן משמעותי את ההגדרה של החשודים כ"אויבי החירות".[5]
מפקד בחזית באלזס
מספר ימים אחרי הנאום ויום לאחר שראשה של המלכה לשעבר מרי אנטואנט נערף, הוחלט לשלוח את סן-ז'וסט יחד עם פיליפ לה-באס לחזית באלזס כמפקד בעל סמכות "מיוחדת". השם שיצא לסן-ז'וסט בקרב החיילים והמפקדים הוא של מפקד ללא חת, קפדן ונחוש. מטרתו העיקרית הייתה לא רק לחזק את המאמצים המלחמתיים והלוגיסטיים, אלא ליצור אווירה של משמעת שתבטיח צייתנות הן של הכוחות הלוחמים והן של הנוכחות האזרחית. באשר לכוחות הצבאיים, זמן קצר אחרי הגעתו לאלזס, סן-ז'וסט הגיע למסקנה שחוסר במשמעת בקרב המפקדים באזור מהווה דוגמה רעה לחיילים ויוצר חוסר סדר ומשמעת כללי. הוא החליט על טיהור בקרב מפקדי הצבא. רבים מהמפקדים נעצרו באשמת בגידה או תחת האישום שהם אריסטוקרטים. מספר מפקדים נשפטו והוצאו להורג והצאו פקודות שחייבו את המפקדים הנותרים להישאר כל הזמן יחד עם פקודיהם. סן-ז'וסט דאג גם לצרכים הלוגיסטיים והחומריים של הכוחות בסביבה ולצורך סיפוקם קבע הוראות שחייבו את אזרחי האזור - במיוחד אזרחי העיר שטרסבורג - לספק מזון, סוסים, מוצרי ביגוד, ואמצעים אחרים לכוחות הצבא. לצורך הפיקוח על ההוצאה לפועל של שטף הפקודות סן-ז'וסט ולה-באס הקימו בית משפט צבאי בעל סמכויות נרחבות.[6]
באשר לאוכלוסייה האזרחית באלזס, מבחינת הממשל המהפכני בצרפת היא היוותה מקרה מיוחד כיוון שמרבית התושבים היו דוברי גרמנית והנאמנות שלהם לא הייתה ברורה. האלזסים היו חלק מצרפת במשך זמן רב לפני המהפכה, אבל המשטר הישן לא שאף להחיל עליהם אחידות תרבותית ואיפשר את המשך קיומם של קשרים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים עם אזורים דוברי גרמנית מחוץ למדינה. בתחילת המהפכה רבים מתושבי אלזס, שרצו להיפטר מעולם של בעלי אדמות, מילאו תפקיד פעיל בקידומה. אולם ההתלהבות היחסית בתחילת המהפכה הפכה לרגשות מעורבים בהמשכה, ובדומה לאזורים אחרים בצרפת, במקביל להמשך שיתוף הפעולה עם הממשל המהפכני היו באזור גם כוחות אנטי-מהפכניים. על רקע זה, ובהינתן שצרפת הייתה במלחמה עם פרוסיה ואוסטריה, סן-ז'וסט היה חשדן כלפי האוכלוסייה דוברת הגרמנית.[7] בסוף אוקטובר נתפס באזור מכתב, כנראה מזויף, בו נכתבו פרטים על קשר של מתנגדי המהפכה לקחת שליטה על שטרסבורג. בין אם סן-ז'וסט האמין שהמכתב אמיתי או סבר שהוא מזויף, התגובה שלו ל"קשר" הייתה נחרצת. הוא הורה על חיפוש של זרים בכל בית בעיר ופיזר את מנהלת המחוז ואת העירייה של שטרסבורג.[6] למרות הפעולות האלה, סן-ז'וסט שאף להישאר ביחסים של שיתוף פעולה עם אזרחי שטרסבורג. מי שהוביל את הקנאות המהפכנית בשטרסבורג היה ראש העיר המהפכן, יולוגיוס שניידר, שניצל היעדרות קצרה של סן-ז'וסט ולה-באס באמצע נובמבר כדי לארגן מפגן מהפכני נגד מוסדות דתיים בעיר. עם שובו, סן-ז'וסט יצא כנגד שניידר ודרש ממנו הסבר פומבי למעשיו. מאוחר יותר, סן-ז'וסט ולה-באס החליטו לשפוט ולשלוח את שניידר לפריז על מנת לקבל עונש מוות באשמה שהוא אריסטוקרט.[8]
נשיא הועידה הלאומית
ב-19 בפברואר 1794 סן-ז'וסט נבחר לנשיא של הוועידה הלאומית. הבחירה של סן-ז'וסט התאפשרה אחרי שהאויבים של המונטניארדים, הז'ירונדיסטים, הובסו והוצאו מכל מוקדי הכוח, אך החשש מפני "אויבים מבפנים" המשיך להטריד את מנוחתם של אנשי הוועד לשלום הציבור. מצד אחד, הם חששו מפלג "מתון" שעשוי היה להתגבש סביב הנהגתו של ז'ורז' דנטון. דנטון עמד בראש הוועד לשלום הציבור מהקמתו ועד לאביב 1793, אך ביולי של אותה השנה, התקיימו בחירות מחודשות לוועד ודנטון מצא את עצמו מחוץ לארגון שבראשו הוא עמד עד אז.[9] אחרי היעדרות קצרה באוקטובר 1793, דנטון חזר לפריז והחל להוביל, יחד עם קאמי דמולן, התנגדות מתונה לטרור הפוליטי ולרפורמות האנטי-נוצריות ברפובליקה (הטרור הדתי, או "כת ההיגיון"). מצד שני, העיתונאי ז'אק רנה אֶבֵּר הוביל קו שמאלי קיצוני שתבע את המשך הטרור נגד החשודים בהתנגדות למהפכה ונגד גילויים פומביים של הדת הנוצרית. לאחר תבוסת הז'ירונדיסטים, האברטיסטים החלו לתקוף גם את רובספייר וחבריו המונטניארדים, שלדידם לא היו קיצונים מספיק.
כנשיא הוועידה סן-ז'וסט הוביל קו של התנגדות אלימה כלפי שני הפלגים האלה. ההתנגדות לאברטיסטים לא נבעה מהתנגדות עקרונית לרעיון הטרור, שהפך בינתיים לעיקרון רשמי של רובספייר ותומכיו,[10] אלא מחשש לאובדן שליטה. ב-13 במרץ סן-ז'וסט טען בפני הוועידה שאבר ותומכיו זוממים כנגד הרפובליקה. באותו היום אבר ורבים אחרים נעצרו. ב-21 במרץ משפטם החל, וב-24 במרץ הם נמצאו אשמים והוצאו להורג בגיליוטינה. ב-30 במרץ דנטון ודמולן נעצרו יחד עם רבים מתומכיהם. הם נמצאו אשמים בפשעים כנגד הרפובליקה והוצאו להורג ב-5 באפריל. ב-15 באפריל סן-ז'וסט נשא נאום נוסף מול הוועידה, בו הוא קרא לריכוז הכוח המשטרתי תחת פיקוד הוועד לשלום הציבור.
ימיו האחרונים ומותו
בחצי השנה הראשונה של 1794, במקביל לפעולותיו בוועידה, סן-ז'וסט המשיך לצאת למשימות פיקוד בחזית הצפונית. הבולטת מבין המשימות האלה היא זו שמילא בקרב פלורוס, ב-26 ביוני, שם סן-ז'וסט מילא תפקיד בהדיפת הכוחות האוסטרים ויצירת מומנטום מחודש לצבא הצרפתי. תפקידו כמפקד העלה את קרנו כאישיות בכירה בפוליטיקה המהפכנית, אך כשסן-ז'וסט חזר מהחזית, האווירה הפוליטית בפריז הייתה כבר שונה והתנגדות חדשה לשלטון של רובספייר החלה להתגבש.[11]
ב-10 ביוני ז'ורז' קוטון, בתמיכת רובספייר, הציע בוועידה את "חוק ה-22 בפרריאל". סן-ז'וסט לא היה שותף פעיל ביצירת החוק ולא התבטא בעניינו, אך סביר שהוא תמך בו. החוק פישט את התהליך המשפטי נגד מי שנתפסו כמתנגדים למהפכה. הוא הרחיב את הסמכות של הטריבונל המהפכני בפריז, הגביל את התהליך המשפטי בכל מקרה ספציפי ל-3 ימים לכל היותר, וקבע כי בכל מקרה שנידון בפני הטריבונל ניתן יהיה להגיע אך ורק לאחת משתי הכרעות: זיכוי או מוות. התוצאה של החוק הייתה זירוז משמעותי של פעולות הטרור וההוצאות להורג, שכבר היו במגמת עליה עוד לפני כן (לכן תקופה זו נקראה "הטרור הגדול"). בחודש "מסידור" שהחל ב-19 ביוני והסתיים ב-19 ביולי, הוצאו להורג 796 אנשים בפריז, לעומת 509 מוצאים להורג בחודש פרריאל, 354 בפלוראל, ו-155 בז'רמינל.[12] באווירה זו, תחושה של פאניקה אחזה ברבים, ומחלוקות החלו להתגלע בקרב האליטה היעקובינית. רובספייר הסתכסך עם חלק מאנשי הוועד לשלום הציבור והתפרקות אפשרית של השלטון נראתה באופק, אך הפעם כולם הבינו שאחרי התפרקות כזו רבים לא יצאו חיים. אחד הבכירים שהבינו את הסכנה הקרבה היה ברטראנד בארר (Barère) שניסה לגשר בין הפלגים ושכנע את סן-ז'וסט לכתוב דוח ולשאתו בנאום בפני הוועדה בדבר החשיבות של האחדות בממשלה. בכך, סן-ז'וסט הצטרף למאמצי הגישור ולראשונה נקט בעמדה שאינה אחידה עם רובספייר.[11][13]
ב-26 ביולי, יום לפני הנאום המיועד של סן-ז'וסט והריאקציה התרמידוריינית, רובספייר נשא נאום משל עצמו. בניגוד לרוח הפיוס שבארר וסן-ז'וסט הסכימו לקדם, הנאום של רובספייר התמקד באזהרות מפני קשר שמתגבש כנגדו וכנגד הרפובליקה. רובספייר סירב לנקוט בשמות ספציפיים של הקושרים כנגד השלטון המהפכני, ובאווירה בה כל אחד יכול היה לדמיין את עצמו מואשם ומוצא להורג כבוגד, הנאום הצית ויכוח עז. היות שניסיונות הפיוס סוכלו על ידי רובספייר עצמו, בפני סן-ז'וסט עמדה בחירה קשה באשר לאופן בו יישא את נאומו ביום שאחרי. הוא היה יכול לשאת את נאום הפיוס המתוכנן, על אף שהסיכוי לפיוס כבר אבד, אך בחירתו הגורלית הייתה לצאת בנאום החלטי להגנת רובספייר.
הנאום שסן-ז'וסט עלה לשאת הופרע בקריאות ביניים כמעט מרגע שהתחיל. המולה החלה להתפשט בוועידה, ומתנגדיו של רובספייר (ה"תרמירדורינים") החליטו לעצור את רובספייר יחד עם סן-ז'וסט, לה-באס, קוטון, אוגוסט רובספייר (אחיו הצעיר של מקסימיליאן) ופרנסואה הנריוט (מפקד המשמר הלאומי). הקומונה בפריז והמשמר הלאומי פעלו בהתחלה נגד ההפיכה. הם ניסו לכתר את מקום מושב הוועידה ולשחרר את העצורים, אבל המהפכנים הצליחו לגייס כוח צבאי משלהם וההגנה של חוגו של רובספייר פוזרה. כשמצב זה התברר, אוגוסט רובספייר וקוטון זרקו את עצמם מחלונות בית הוועידה בשני ניסיונות התאבדות כושלים. לה-באס ירה לעצמו בראש והיה היחיד שהצליח להרוג את עצמו מייד. רובספייר נורה בלסתו, ככל הנראה גם בניסיון התאבדות, אבל הצליח רק לרסק את לסתו. סן-ז'וסט בחר לא לנקוט באותם האמצעים והוא "קם, עמד בשקט ובאופן כמעט נונשלנטי כדי לקבל את פני שוביו".[14] הוא הוצא להורג בגיליוטינה יחד עם השבויים האחרים ב-28 ביולי כחודש לפני שמלאו לו 27 שנים ובתום קריירה פוליטית שנמשכה פחות משנתיים, אך הייתה מלאה בדם, הישגים צבאיים, ומעורבות באירועים ששינו את פני המהפכה.
לקריאה נוספת
- Norman Hampson, Saint-Just, Cambridge, MA: Basil Blackwell, 1991
קישורים חיצוניים
- מריסה לינטון, סן-ז'וסט: מלאך המוות של הרפובליקה הצרפתית (באנגלית)
- מרסל ריינהרד, לואי דה סן-ז'וסט, באנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כל כתביו של סן-ז'וסט (בצרפתית), כרך א', כרך ב'.
הערות שוליים
- ^ Saint–Just, speech of 13 November 1792.
- ^ Norman Hampson, Saint-Just, Cambridge, MA: Basil Blackwell, 1991, pp. 114.
- ^ Rapport sur la nécessité de déclarer le gouvernement revolutionnaire jusqu'a la paix.
- ^ Saint-Just, Oeuvres complètes Rapport sur la nécessité de déclarer le gouvernement revolutionnaire, Volume 2, pp. 76
- ^ The Law of Suspects
- ^ 6.0 6.1 Isser Woloch, Twelve Who Ruled: The Year of the Terror in the French Revolution', chapter 8: "The Mission to Alsace", pp. 177-194.
- ^ Norman Hampson, Saint-Just, Cambridge, MA: Basil Blackwell, 1991, pp. 152ff.
- ^ שניידר נישא לאשה, בת למשפחה אמידה שחיה מחוץ לשטרסבורג. לפי הדיווחים מאותה התקופה, אחרי נישואיו הוא הגיע עם רכוש רב וכבד לתוך העיר כשעגלתו נמשכת על ידי ששה סוסים. סן-ז'וסט ניצל את ההזדמנות להאשים את שניידר במפגן של עושר ואריסטוקרטיה שאינו הולם את ערכי המהפכה. שניידר הוצא להורג ב-1 באפריל 1794 בפריז.
- ^ Albert M. Soubul, "Georges Danton", Encyclopedia Britanica.
- ^ ב-5 בפברואר רובספייר נשא נאום, בו הוא קבע כי "יסודותיו של ממשל עממי במהלך מהפכה הן המידה הטובה והטרור. הממשלה והמהפכה הן עריצות החירות על הטיראניות.
- ^ 11.0 11.1 Marissa Linton, "Saint-Just: the French Revolution’s ‘Angel of Death’", History Today 65(1): pp.35
- ^ Simon Schama, Citizens: A Chronicle of the French Revolution, New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 836.
- ^ Simon Schama, Citizens: A Chronicle of the French Revolution, New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 840.
- ^ Simon Schama, Citizens: A Chronicle of the French Revolution, New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 844.
