כפר הדר

סמל כפר הדר

שלט המושבה של כפר הדר

פארק ארבע העונות שנמצא בכפר הדר, הוד השרון

הכניסה לכפר הדר 1932 כיום רחוב הגיבור

כפר הדר הוא אחת מארבע המושבות המרכיבות את הוד השרון.

בשנת 1927 רכשו חלוצים ובראשם מנשה בכור וצבי איזקסון אדמות שהיו שייכות לבני השבט הבדואי אבו כישכ. המתיישבים היו עירוניים בעברם, ורצונם היה להקים כפר יהודי חקלאי המתבסס על גידול פרי הדר. (פרדסים מסוג זה נחשבו לענף שיוכל לפרנס את המתיישבים והתאימו לסוג האדמה במקום). מתיישבים אחרים בנו לולים ומשק חי. מתחילת דרכם בקשו והתאמצו לקיים עבודה עברית בכל מעשיהם. בתחילת שנות ה-40 התיישבו בכפר עולים מתימן במה שנקרא "שיכון התימנים". כיום מהווה שיכון התימנים חלק משכונת גני צבי בעיר. הדר נשארה כפר עצמאי עד לאיחוד עם רמתיים בשנת 1951, שיצר את הדר רמתיים.

ראשוני כפר הדר

השנים 1927-1925 היו שנות משבר כלכלי וחברתי כבד ביישוב היהודי בארץ ישראל שפגעו בעיקר בעולים החדשים בני העלייה הרביעית, בעיר הייתה אבטלה, ענפי חקלאות שנראו מבטיחים במחצית הראשונה של שנות ה-20 כמו גידולי טבק ומטעי שקדים הכזיבו. הפרדסים נחשבו לענף שיוכל להבטיח פרנסה, הן לבעלים והן לפועלים. קרקעות שפלת החוף, השרון ומרגלות הרי יהודה התאימו לפרדסי הדר, אלא שהייתה בעיה של מימון ושל הזמן הרב המפריד בין נטיעת הפרדס ובין הקטיף הראשון. בשנת 1923 היו בידי היהודים 6,000 דונם פרדסים. בשנים 1926-1924 נטעו עוד 6,000 דונם, וב-1927 כשנסתיים המשבר הגדול - נוסף שטח דומה לזה.

המשקיעים הראשונים היו פרדסנים ותיקים, ואליהם נוספו יהודים בעלי אמצעים, תושבי הארץ וגם משקיעים מחוץ לארץ. התעוררות הפרדסנות הגבירה את ההתעניינות גם באדמות אבו כישכ, העלתה מאד את מחיר הקרקע ואפשרה ליהושע חנקין לנצל את התנופה וללחוץ על המתעניינים בקרקע להגיע להחלטה מהירה ולעמוד בתשלומים. במאי 1927 רכש חנקין עבור הכשרת היישוב כ-4,000 דונם מאדמות אבו כישכ במחיר של 5 לירות ארץ ישראליות לדונם. הוא מכר כ-1,200 דונם ל"קבוצת איזקסון"שכללה את צבי איזקסון, מוותיקי היישוב ומוותיקי ענף ההדרים, דניאל אוסטר, מנשה בכור, מנחם דונקלבלום, יצחק רוקח, שמחה קלריך ואחרים. אחריהם באו השותפים נחום שיפר, יהודי ציוני ואידיאליסט בעל הון מקנדה, ויעקב הלפרין, שרכשו יחד 1,000 דונם קרקע. חנקין העדיף את בעלי ההון הגדול מכיוון שהיה באפשרותם לרכוש שטחי קרקע גדולים במיוחד ומפני שהיה בידיהם כסף מזומן לרכישה. שאר הקרקע נמכר לרוכשים פרטיים תושבי הארץ - פקידים, מורים, מהנדסים, בעלי מלאכה ובוגרי בית הספר החקלאי מקווה ישראל, עירונים שביקשו לשנות את אורח חייהם בהתיישבות בכפר.

כמו כן באותה השנה, פרסם יהושע חנקין כרוז בשם חברת הכשרת היישוב, הקורא להירשם לקניית אדמה מאדמות אבו כישכ. חנקין היה גיסו של קראוזה, מנהל מקווה ישראל, ודרכו נודע לאפרים כהן על הכרוז. אפרים, שעבד במקווה ישראל וחסך מעט כסף, הלך אל חנקין וביקש לקנות 25 דונם. הוא ראה בכך הגשמת חלום: להקים משק בארץ-ישראל, שיהיו בו מלבד הפרדס גם רפת, לול, ירקות ועצי פרי. באחד הימים סיפר יצחק רוקח לשמחה קלריך כי שייח' אבו כישכ מוכר אדמה טובה מאד ולא יקרה. אמר שמחה: "כדי לגאול אדמה בארץ-ישראל, מותר לנסוע בשבת". ואכן באחת השבתות בשנת תרפ"ז (1927) יצאו לדרך שבעה אנשים, בהם רוקח, אבטיחי וקלריך. כשהגיעו למקום, ראו השבעה "שטח דל אוכלוסין ובו אוהלים מספר ורועים מעטים עם עדרי פרות ערביות כחושות", כדברי מרדכי רסיס, לימים מזכיר הוועד. "רוב השטח היה מכוסה באביב מרבד עצום של כוכביות. בחלק ממנו זרעו אבטיחים. לעיתים נראו גם תעלות וגדרות תיל, שרידים ממלחמת העולם הראשונה, וכן היו מפוזרים שם שיירים רבים של פגזי תותחים. "הבדואים לא גילו עוינות כלפי היהודים, אולם ביקשו: "אם תקנו את האדמה, הודיעונו מראש, כדי שנקצור את התבואה שלנו". אזכורה של עבודת השדה הניע את קלריך להעיר באוזני חבריו שאצלם תהיה עבודה עברית בלבד. בו-במקום נפלה ההחלטה כי העבודה החשובה הראשונה תהיה חפירת באר מים.

המשותף לראשוני כפר הדר הייתה העובדה כי למרביתם הספיק ההון לרכישת הקרקע אך לא לבניית הבית, לא לביסוס המשקי ולא למחיה עד שבפרדסים ישאו פרי. על כן נאלצו רבים להישאר לגור במקומות אחרים עד שיוכלו כלכלית להתקיים בכפר הדר. מולם עמדו בעלי ההון שביססו את משקם על הפרדסנות ובכך יכלו לאפשר התיישבות ועבודה לחלק מהפועלים.

נחום שיפר ויעקב הלפרין היו מהגדולים בבעלי הקרקעות ביישוב החדש. מ-1,200 הדונמים שרכשו במשותף העמידו השניים 129 דונם לרשות האגודה השיתופית.

רשימת מייסדים

רשימת המייסדים בשנת 1928 לפי סדר א"ב הייתה: אבטיחי אריה (תל אביב), אורבוך יחיאל (מגדיאל), וילובסקי זאב (מרחביה), כהן אפרים (מקוה ישראל), לב יצחק (בני ברק), משניבסקי אריה (תל אביב), נדזי ויקטור (מקוה ישראל), קרליך שמחה (תל אביב), קרייתי מרדכי (תל אביב), קיט רחל (עקרון), ריזברג זאב (מגדיאל), שיפר נחום (קנדה) ושלום שלמה (תל אביב). הם הקימו אגודה שיתופית, קנו מחנקין 325 דונמים וקבלו משיפר עוד 129 דונם.

התארגנות מוניציפלית בכפר הדר

למעשה לא הייתה לראשוני כפר הדר תוכנית יישובית מגובשת. הארגון המוניציפלי של כפר הדר נקבע על יסוד האגודות השיתופיות. בכך נקבע במידה רבה אופיו של היישוב. הראשונה ביניהן הייתה הוקמה כבר בשנת 1927 על ידי בעלי המלאכה העירוניים שחברו עם נחום שיפר. צורת ההתארגנות הזאת נבחרה כדי להקל על רישום הקרקע ולאפשר למתיישבים הראשונים לגבור בכוחות משותפים על המשימות המיידיות והדחופות ביותר: הכשרת הקרקע לקראת נטיעת הפרדסים, הכנת משתלת ההדרים והקמת מפעל מים משותף. האגודה השיתופית נרשמה כחוק באביב 1929. גוש הקרקעות המשותף - 325 הדונמים של ה"עירונים" ו-129 דונמים מתוך הגוש הגדול שרכשו שיפר ושותפו - חולק לחלקות קטנות יותר, שלא היו אחידות בגודלן. כל מתיישב רכש קרקע בהתאם ליכולתו: מ-4 דונם ועד 24 דונם ויותר. מלכתחילה הופרשו שטחים לרחובות ולשטחים ציבוריים. ברושים ניטעו בכניסה ליישוב, ושדרות עצי נוי - לאורך הרחובות שהיו עתידים להיסלל.

האבות המייסדים התכנסו ובחרו ועד של חמישה חברים: נחום שיפר - יו"ר, אריה אבטיחי, שמחה קלריך, מרדכי קרייתי ואפרים כהן, שהיה הראשון שנטע פרדס בכפר הדר עוד ב-1929. גובשה תוכנית פעולה כדי לאפשר לחברים לעלות למקום בהקדם האפשרי. קרייתי (מסטיצ'קין), שהיה מודד במקצועו (ותכנן את מגדיאל ואת רמת השרון), מדד את השטח וחילק אותו לחלקות של חמישה דונמים עד 25 דונם. מקצת האדמה הוקצתה למטרות ציבוריות, כגון דרכים וגנים ציבוריים.

לצד האגודה השיתופית קמו עוד כמה אגודות בכפר הדר שכל אחת הייתה מיועדת לטפל בנושא מסוים. כך קמה 'אגודת הלוואה וחסכון חקלאי הדר' שנועדה לספק אשראי והלוואות לחקלאים, 'אגודת פרי הדר' שנועדה לענות על הצורך בשיווק מאורגן ומסודר של פרי ההדר, 'אגודה צרכנית יצרנית הדר' לאספקת צורכי האוכלוסייה והמשקים. 'מזון לעופות ושיווק תוצרת חקלאית'. אגודה זו תפסה מקום חשוב בחיי הכפר והייתה לה גם עמדה כלכלית על כן לא נראו בהדר בתי קפה או מסעדות אלא רק בתי אוכל של משפחות פועלים, ענף עזר לאשת הפועל שם אכלו הפועלים הרווקים. למעשה האגודות הכתיבו את אורח החיים בכפר הדר כמו גם את ההשתייכות הפוליטית או החברתית של התושבים. הכפר נוהל על ידי ציבור הפועלים עד איחודו עם רמתיים.

לצד האגודות השיתופיות התכנסה בבית העם של הדר גם האספה הכללית. זו הייתה מתכנסת אחת לשנה כדי למסור דין וחשבון על פעולותיה ולבחור הנהלה חדשה. לאירוע הוזמנו אורחים ממוסדות ההתיישבות ומוסדות חיצוניים. לא אחת הסתיימה האספה בתוכנית אמנותית שכללה ממיטב האמנים בארץ באותה תקופה עם כיבוד לחברים.

חקלאות

בכפר הדר התבסס המשק החקלאי בעיקר על ההדרים. בשנת 1928 התחילו לנטוע את הפרדסים הראשונים ואלה נשאו פרי בתחילת שנות השלושים. פרדסני כפר הדר השכילו ליצור גם תעשיות לוואי לתוצרת הפרדסים, כך שבראשית מלחמת העולם השנייה, כשאי אפשר היה לשווק את התוצרת לחו"ל, יכלו להציע מגוון מוצרים תעשייתיים חקלאים כמו ריבות, שימורים ואף שמנים אתריים. לצד הפרדסים התפתחו בתי אריזה. תשעה בתי אריזה משפחתיים נוסדו בהדר. את ההוויי המיוחד של בתי האריזה תיאר אפרים הרץ בזיכרונותיו: "עומד לו צריף בפינת הפרדס, ולא הרחק ממנו שורות עצי לימון המשמשות לפרדס מעין גדר חיה, בנוסף לגדר התיל. מאחורי הצריף נמצאת בריכת בטון מוארכת לשם השריית חישורי העץ הסוגרים את תיבות הפרי. ללמדך כי מדובר כאן בבית אריזה לתפוזים. לאורך הצריף - מרפסת ושולחן ארוך, הבנוי מלוחות עץ עבים וחזקים. זהו שולחן הנגרים, בית היוצר לתיבות האריזה ולסגירתן. רצפת הצריף עשויה מאדמה רגילה. בפינה אחת שלו מונחות מחצלות מגולגלות כמו שטיח. בפינה השנייה - תיבות השדה מסודרות בשלשות, זו על גבי זו, מאה או מאתיים בסך הכל. בפינה שלישית עומדים סולמות הקטיף המחכים לתורם, עת יצטרכו להם כדי להגיע לצמרות העצים ולהוריד משם את הפרי.
ענף אחר שתפס את מקומו בכלכלת המושבה היו לולי העופות. מלולים ביתיים קטנים התפתח הענף למדגרות ולולים גדולים שבראשית שנות החמישים סיפקו למעשה את מרבית הצריכה באזור המרכז. הדר נודעה גם בגידול התרד בכמויות מסחריות. את התרד הביאה להדר משפחת ברנצברג, ירקנים בעלי ידע. יתרונו הגדול של התרד היה בכך שההשקעה בו הייתה קטנה אך הוא סיפק שפע תעסוקה ופרנסה למי שהתמסרו לו. את השתילים היו שותלים בתחילת החורף וככל שקטפו את עליו יותר כן התחדשה העלווה. באותה מידה ניסו תושבי הדר את כוחם גם בגידול תות שדה ואפילו תפוחי אדמה בזמן מלחמת העולם השנייה.

בסופו של דבר אוחדו כפר הדר, רמתיים, מגדיאל ורמת הדר ליצירת היישוב ולימים העיר הוד השרון.

קישורים חיצוניים

• עירית עמית, ‏מקנדה לארץ הקודש, הציונות כ"ג, 2001, עמ' 122-125