פדיון (קדשים)

פדיון (קדשים)
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים י"א-י"ב
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"א עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ל"ג
משנה תורה	הלכות ערכים וחרמין, פרק ה' הלכה יב'
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך מצווה תמ"א, ספר המצות להרמב"ם מצווה פ"ו.
מקורות נוספים	מנחת חינוך, שנג'

פדיון בהמה מקדושתה הוא דין מהתורה הקובע כי יש לפדות קרבנות שנפל בהם מום קבוע (שאינו מתרפא).

המצווה וטעמה

לפי דעת הרמב"ם וספר החינוך. פדיית הקרבן היא מצווה. אך רבי סעדיה גאון ובה"ג לא מנו דין זה כמצוות עשה, מכיון שאין לכך מקור ברור במקורות חז"ל.

במצווה מעבירה התורה מסר, שלמרות שהקרבן היה קדוש בקדושת קרבן והסברה אומרת כי היה מן הראוי לשומרו בקדושה גם לאחר שנפדה, הקב"ה בחסדיו קבע שאין להחמיר ולומר ”אל תגעו בקדש, מאחר שהיה לי [להקב"ה] אפילו רגע אחד”, ויותר מכך: התורה מעבירה מסר שאין אפילו מקום להחמיר ולהמנע ממכירת הקרבן ואכילת בשרו במידת חסידות, דבר הבא לידי ביטוי במצווה לפדותו כדי שיהיה מותר לאכילה, דבר המורה כי אין שום חשש וחומרה באכילתו. המסר גם מועבר בלשון התורה ”הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל”, כלומר, אכלוהו מבלי פקפוק כלל..

פדיון בעלי חיים

מצוות פדיית בעלי חיים שאינם ראויים להקרבה, מפורש במקרא:

וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַ-ה' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:
וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה:

— ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים י"א-י"ב

פדיון בעלי מומים

התורה קובעת יש לפדות קרבן שהינו בעל מום, בין אם אדם הקדישו למזבח כשהוא בעל מום, דבר הכרוך באיסור לאו, ובין אם קיבל מום כשכבר היה קדוש, על ידי העמדה והערכה. הכהן קובע את ערכו של הקרבן, ובעליו נדרש לרכוש מדמיו קרבן אחר תחתיו.

בגמרא מובאת ברייתא המפרשת את הפסוקים:

בבעלי מומין שנפדין הכתוב מדבר...יכול יפדו על מום עובר? תלמוד לומר אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' מי שאינה קריבה לה' כל עיקר יצתה זו שאינה קריבה היום וקריבה למחר.

הגמרא מסבירה לא ניתן לומר שבבהמה טמאה ממש מדבר הכתוב, מכיון שכבר כתוב "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" הרי בהמה טמאה אמורה.

פדיון זכר שהקדש לאשם

נחלקו התנאים בדין אדם שמקדיש בעל חי לקרבן שאינו ראוי להקרבה: ”הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם... רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְמוּם”. בגמרא מוסבר כי "מיגו" שחל על הקרבן קדושת דמים, חל עליה גם קדושת הגוף למרות שאינה ראויה להקרבה. אך רבי שמעון סובר שכל קרבן שלא אינו ראוי למטרה שלשמה הוקדש, אינו קדוש בקדושת הגוף, ולכן ניתן לפדותו גם ללא מום.

לאחר הפדיון

לאחר הפדיון יוצאים בעלי חיים מקדושתם באופן מוחלט, וכלשון הרמב"ם: ”כל פסולי המוקדשין כשיפדו, מותר לשוחטן בשוק של טבחים ולמוכרן שם ולשקול בשרם בליטרא כשאר החולין”. מותר אפילו לשקול את בשרם במשקל כשר בשרים הנמכרים בחנות, דבר המעלה את שויו של הבשר (מכיון שהוא נמכר לפי משקלו המדוייק) וממילא את ערכו.

פדיון מנחות ונסכים

במשנה כתוב:

הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַכֶּלִי, יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים והַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בַבְּהֵמָה

— משנה, מסכת מנחות, פרק י"ב, משנה א'.

.

בגמרא מוסבר כי לפני קידוש הקומץ בכלי חלה עליהם רק קדושת דמים ולכן ניתן לפדותם, אך לאחר שנתקדש הקומץ או הנסכים בכלי חלה עליהם קדושת הגוף שאין לה פדיון.

קדשים שאין לפדותם

בדין עצים ולבונה וכלי שרת דנו האמוראים אם ניתן לפדותם לפני שנתקדשו, ולמסקנה אין לפדותם מכיון שקשה למצוא אחרים תחתיהם, כי הלבונה קשה להשגה וכן הכלי שרת אינם זמינים תמיד לייצור מחודש. אף העצים קשים להשגה מכיון שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול לשמש לעצי המערכה. הוא הדין לגבי אדם שהקדיש קרבנות תמימים ללא מום לבדק הבית, מכיון שקשה למצוא קרבנות שאין בהם כל מום, כי אפילו מום קטן בדוקין שבעין פוסל גם כן את הקרבן.

בענין קרבנות שנטמאו, נחלקו האמוראים:

• דעה אחת אומרת כי רק טהורים בעלי מומין נפדים אבל טמאין לא.
• לפי רב כהנא רק טמאים נפרדים אבל טהורים לא.
• בדעתו של רבי אושעיא קיימות שני גרסאות, לפי גרסה אחת הוא סובר כרב כהנא, ולפי גרסה שניה הוא סובר שבין טמאין ובין טהורים נפדים.

• לפי רבי אלעזר בן פדת רק קדשים טמאים נפדים, ואילו טהורים לא, להוציא עשירית האיפה של מנחת חוטא.

העמדה והערכה

ערך מורחב – העמדה והערכה

כדי לפדות בהמה יש להעמידה על רגליה ולהעריך את שוויה. ולגבי ההעמדה נחלקו הדעות האם יש להעמידה בפועל או שהכתוב בא למעט רק בהמה שמתה, אולם, לדעת כולם, בהמה שנשברו או נחתכו רגליה, אף על פי שאינה יכולה לעמוד, נחשבת ראויה להעמדה והערכה.