כלכלת שוק חברתי
כלכלת השוק החברתי (SOME; בגרמנית: Soziale Marktwirtschaft), הנקראת גם קפיטליזם הריין, קפיטליזם הריין-אלפיני, המודל הריני וקפיטליזם חברתי, היא מודל סוציו-אקונומי המשלב מערכת כלכלית קפיטליסטית של שוק חופשי לצד מדיניות חברתית ובתוספת רגולציה המיועדת לבסס תחרות הוגנת בתוך השוק ובאופן כללי לתמוך בחלק ממה שנקרא מדינת רווחה.[1] לפעמים היא מסווגת ככלכלת שוק מפוקחת. במקור, כלכלת השוק החברתי קודמה ויושמה במערב גרמניה על ידי האיחוד הנוצרי-דמוקרטי בהובלת הקנצלר קונראד אדנאואר ב-1949, וכיום היא משמשת אורדו-ליברלים (אנ'), תומכי ליברליזם חברתי ותומכי סוציאל-דמוקרטיה כאחד. ניתן לאתר את מקורותיה באסכולת המחשבה הכלכלית של פרייבורג בין שתי מלחמות העולם.
כלכלת השוק החברתי תוכננה להוות דרך ביניים בין צורות לסה פר של קפיטליזם ובין כלכלה סוציאליסטית. היא קיבלה השראה חזקה מאורדו-ליברליזם, שהושפע מהאידאולוגיה הפוליטית של דמוקרטיה נוצרית. כלכלת שוק חברתי נמנעת מניסיונות לתכנן ולהנחות את הייצור, את כוח העבודה או את המכירות, אך היא תומכת בכלי תכנון כלכליים באמצעים של מדיניות כלכלית מקיפה בתחומים כמו הון, אשראי, מסחר, מס, מכס, השקעות ומדיניות חברתית, כמו גם אמצעים אחרים. מדיניות כלכלית מסוג זה שמה לה למטרה ליצור כלכלה המשרתת את הרווחה ואת הצרכים של כלל האוכלוסייה, אך מבלי להיחשב כלכלה קומוניסטית ומבלי להתיימר לבצע חלוקה שוויונית של המשאבים.[2]
אזכור המילה 'חברתי' גורם לעיתים לביקורות שגויות שמזהות את כלכלת השוק החברתי עם סוציאליזם, אך למרות שיש בכלכלת השוק החברתי היבטים בהשראת הסוציאליזם, היא דוחה את הרעיונות של הקומוניזם בהחלפת רכוש פרטי בבעלות החברה ובביטול השווקים לטובת תכנון כלכלי מקיף. במקום זאת, האלמנט ה'חברתי' שם דגש על מתן הזדמנויות שוות ועל הגנה למי שאינם יכולים להשתלב בשוק, כגון בגלל זקנה, נכות או אבטלה.
השימוש בשם קפיטליזם הריין בא בדרך כלל להנגיד אותו למודל הקפיטליסטי של אנגליה, אם כי יש הרואים בו מודל שיצר סינתזה מוצלחת בין הקפיטליזם האנגלו-אמריקני ובין הסוציאל-דמוקרטיה האירופאית. אחרים מכנים אותו קפיטליזם חברתי, מתוך רצון להדגיש כי מדובר בגרסה מעודנת יותר של קפיטליזם. נעשו גם ניסיונות לחדד את הבידול של מודל כלכלת השוק החברתי ממודלים של מדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות, וכמו כן, בשנים האחרונות נוסף למודל גם הצורך לשמור על שימוש בר קיימא ולהגן על משאבי טבע, במה שמכונה כלכלת שוק אקולוגי-חברתי (אנ').
מדינות עם כלכלת שוק חברתי כוללות את אוסטריה, צ'כיה, קרואטיה, גרמניה, פולין ויפן.
היווצרות המודל
כלכלות שוק חברתיות שואפות לשלב יוזמה חופשית ורווחה חברתית על בסיס של כלכלה תחרותית. כלכלת השוק החברתי מתנגדת גם למדיניות לסה פר וגם למערכות כלכליות סוציאליסטיות, והיא משלבת יזמות פרטית עם רגולציה והתערבות של המדינה כדי ליצור תחרות הוגנת, לסייע בשמירה על איזון בין שיעור צמיחה כלכלית גבוה, אינפלציה נמוכה, רמות אבטלה נמוכות, תנאי עבודה טובים, רווחה סוציאלית ומתן שירותים ציבוריים. המונח "חברתי" הודגש על ידי אדנאואר כדי למנוע עיסוק בנצרות סוציאליסטית.[3]
למרות שהמודל של כלכלת השוק החברתי התפתח מהאורדו-ליברליזם (אנ') (הגרסה הגרמנית לכלכלה ליברלית הדורשת מהממשלה מעורבות אקטיבית בשווקים),[4] תפיסה זו לא הייתה זהה לזו של אסכולת פרייבורג (המבוססת על תלמידי בית הספר למחשבה כלכלית של פרייבורג (אנ')), משום שהיא מוסיפה גם את הצורך לחתור לאיזון חברתי. בעוד אבי האורדו-ליברליזם, וולטר יוקן (אנ'), טען בעד כינון שוק תחרותי מתפקד במסגרת חוקתית, הרי שהכלכלן והפוליטיקאי הגרמני אלפרד מולר-ארמק (אנ') הגה את כלכלת השוק החברתי כרעיון של מדיניות רגולטורית, שמטרתה לשלב יזמות חופשית עם תוכנית חברתית שתישען על הביצועים הכלכליים של השוק. בהצבת המדיניות החברתית בשווה למדיניות הכלכלית, התפיסה של מולר-ארמק שמה יותר דגש על מטרות חברתיות-פוליטיות מאשר לפי התפיסה הכלכלית האורדו-ליברלית.[5]
העיקרון הכפול הזה - של כלכלת שוק ושל יעדים חברתיים - מופיע גם בשם המודל שהגה מולר-ארמק. אף על פי שתוספת המילה "חברתי" משכה לעיתים קרובות ביקורת משני צדדי המפה הפוליטית. בשמאל הכלכלי טענו שמדובר רק בעלה תאנה דקורטיבי ולא במדיניות חברתית ממשית, ובימין הכלכלי טענו להפך, שהתוספת החברתית פותחת שער לממשלה להתערבות אנטי-ליברלית בשוק. בהסתמך על הגישה האנתרופו-סוציולוגית של וילהלם רפקה לגבי הומניזם כלכלי ומה שהוא כינה 'התערבות נוחה' בשוק, מילר-ארמק המשיך ל"הומניזם חברתי" המיועד להתגבר על ההבדלים הקיימים בחברה. כלכלת השוק החברתי כהרחבה של המחשבה הנאו-ליברלית לא הביאה איתה סדר כלכלי מוגדר ומדויק, אלא תפיסה הוליסטית המחפשת סדר חברתי הומניסטי שלם כסינתזה של מטרות סותרות לכאורה, כלומר חופש כלכלי וביטחון סוציאלי. ציווי סוציו-אקונומי כזה, המנוהל באופן פעיל על ידי מדינה חזקה - בניגוד למדינה האורדו-ליברלית המסתפקת במינימום ושומרת אך ורק על הסדר הכלכלי - מסומן לעיתים קרובות על ידי המונח המעורפל אך ההיסטורי Der Dritte Weg (הדרך השלישית).
למעשה, תפיסות שונות של הדרך השלישית הכינו את הקרקע לתפיסה כלכלית-חברתית. כבר בסוף המאה ה-19 עסקו ה-Kathedersozialisten ("קתדר סוציאליסטים") ברפורמות חברתיות וחיפשו מסלול ביניים בין אינדיבידואליזם אנרכי, תאגידים מסורתיים ומדינתנות. בתחילת המאה ה-20, הסוציולוג והכלכלן פרנץ אופנהיימר הניח את היסודות למה שנקרא ליברליזם חברתי (כלומר סוציאליזם שהושג באמצעות ליברליזם) כחתירה לסדר חברתי שבו האינטרס העצמי הכלכלי שומר על כוחו ומתקיימת תחרות חופשית. ידידו של אופנהיימר, לודוויג ארהארד, קידם את רעיונותיו, אף שהוא דחה את הביטוי 'הדרך השלישית', שנתפס אצלו כביטוי בעייתי של כלכלה מעורבת. ארהרד האמין שכלכלת השוק עצמה מספקת גם את האלמנט החברתי.[6] הוא הצהיר כי "ככל שהכלכלה חופשית יותר, כך היא חברתית יותר", ונטה לגישה האורדו-ליברלית. עם זאת, ארהרד וגם מולר-ארמק ראו ברעיון של כלכלת השוק החברתי מודל של שווקים חופשיים, כשהמישור החברתי נתמך על ידי הציבור ומצביע בעיקר על מעורבות חברתית ולא מגיע במודל של כפייה.[5]
רוב הדמויות שתרמו לפיתוח כלכלת השוק החברתי נמנו על האופוזיציה לנאציזם, מלבד ארהרד, אופנהיימר, מולר-ארמק, רפקה ויוקן שכבר הוזכרו כאן, תרמו לפיתוח הגישה גם אלכסנדר רוסטוב (אנ'), פרנץ בהם וקונסטנטין פון דיצה (אנ'). חלקם גם הצביעו על שורשי הרעיונות שלהם וטענו שהם תוצרים של אתיקה חברתית קתולית ופרוטסטנטית.
כינויים דומים
קפיטליזם הריין
מישל אלברט (אנ') בספרו 'קפיטליזם נגד קפיטליזם' תיאר מושג דומה בשם "קפיטליזם הריין". הוא השווה את מה שמכונה "המודל הנאו-אמריקאי" של כלכלת שוק קפיטליסטית שהציגו ממשליהם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר עם מה שהוא כינה קפיטליזם הריין, הקיים בגרמניה, בצרפת ובכמה מהכלכלות בצפון אירופה.[7]
לפי אלברט, בעוד שהמודל הנאו-אמריקאי מתבסס בעיקר על רעיונותיהם של פרידריך פון האייק ומילטון פרידמן, הקפיטליזם של הריין מבוסס על ביטחון סוציאלי מאורגן. אלברט מנתח את המודל הרייני כיותר שוויוני, יותר יעיל ופחות אלים. עם זאת, לטענת אלברט, בגלל סיבות פסיכולוגיות ומעורבות התקשורת, המודל האמריקאי נתפס בעיני הקהל הרחב כאטרקטיבי ודינמי יותר.
קפיטליזם חברתי
קפיטליזם חברתי כתיאוריה או עמדה פוליטית או פילוסופית מאתגר את הרעיון שהשיטה הקפיטליסטית היא מטבעה אנטגוניסטית למטרות חברתיות או לכלכלה פוליטית המאופיינת בשוויון כלכלי גדול יותר. המהות של כלכלת השוק החברתי היא ההשקפה כי השווקים הפרטיים הם אמנם מנגנון ההקצאה היעיל ביותר, אך התפוקה ממוקסמת באמצעות ניהול מאקרו-כלכלי ממלכתי תקין של הכלכלה. כלכלות שוק חברתיות טוענות שעל ידי הפחתת העוני והרחבת השגשוג למעמד ביניים גדול, גם ההשתתפות בשוק ההון גדלה.[8] כלכלות שוק חברתיות גם טוענות שרגולציה ממשלתית ואפילו חסות על שווקים יכולה להוביל לתוצאות כלכליות טובות, והן מביאות דוגמאות מהחסות הממשלתית שהייתה לפיתוח האינטרנט או מהצורך ברגולציה בסיסית של ניירות ערך.
אלמנטים עיקריים
המרכיבים העיקריים של כלכלת השוק החברתי בגרמניה הם:[9]
- מרכיבים מרכזיים של כלכלת שוק חופשי: רכוש פרטי, סחר חוץ חופשי, חילופי סחורות וקביעת מחירים חופשית מהתערבות.
- בניגוד למצב בכלכלת שוק חופשי, המדינה אינה פסיבית והיא מפעילה אמצעים רגולטוריים באופן אקטיבי. חלק מהמרכיבים כמו ביטוח פנסיוני, שירותי בריאות אוניברסליים ודמי אבטלה הם חלק ממערכת של ביטוח לאומי. ביטוחים אלו ממומנים על ידי שילוב של הפרשות משכרם של העובדים, דמי מעסיק וסבסוד ממשלתי.
- יעדי המדיניות החברתית כוללים מדיניות תעסוקה, דיור וחינוך וכן איזון ממניעים חברתיים-פוליטיים של חלוקת הגידול בהכנסה. בנוסף, ישנם צווים ותקנות לריסון השוק החופשי (למשל חוק הגבלים עסקיים, חוקים נגד ניצול לרעה של כוח השוק וכן הלאה). האלמנטים האלה עוזרים לצמצם רבות מהבעיות הקיימות בכלכלת שוק חופשי.
היסטוריה
גרמניה
הארכיטקטורה הרעיונית של כלכלת השוק החברתי נוצרה בעקבות התנסויות היסטוריות ותנאים מוקדמים פוליטיים ייחודיים: העיסוק של גרמניה בשאלה החברתית מאז סוף המאה ה-19, הביקורת על הקפיטליזם הליברלי שהתעוררה בעקבות השפל הגדול, יחד עם אנטי-טוטליטריות ואנטי-קולקטיביזם שהתחזקו בעקבות התוצאות האיומות של הרייך השלישי. כל אלה הובילו בסופו של דבר להתפתחות כלכלת השוק החברתי כאלטרנטיבה פוליטית-חברתית וכלכלית בת-קיימא בין הקצוות של קפיטליזם לסה פר ושל כלכלה מתוכננת קולקטיביסטית, לא כפשרה, אלא כשילוב של יעדים סותרים לכאורה, דהיינו הגדלת ההגשה של המדינה לביטחון סוציאלי - תוך שמירה על חירות הפרט.
המודל הגרמני של הקפיטליזם התפתח בעקבות הצורך להדוף את האיום הסוציאליסטי בגרמניה, הקנצלר אוטו פון ביסמרק היה הראשון ליישם מדיניות של רווחה ובריאות הציבור, הוא פיתח תוכנית שבה התעשייה והמדינה פועלות בשיתוף פעולה הדוק כדי לעורר צמיחה כלכלית על ידי מתן ביטחון רב יותר לעובדים. התוכנית של ביסמרק התרכזה באופן ישיר במתן תוכניות ביטוח סוציאלי שנועדו להגביר את הפרודוקטיביות ולמקד את תשומת הלב הפוליטית של העובדים הגרמנים בתמיכה בקייזר וילהלם הראשון. התוכנית כללה שירותי בריאות אוניברסליים, חינוך חובה, ביטוח מחלה, ביטוח תאונות, ביטוח אובדן כושר עבודה וקצבת פרישה, שאף אחד מהם לא היה קיים אז במידה רבה בשום מקום אחר בעולם.
לאחר קריסת הרייך השלישי הטוטליטרי עם המדיניות הכלכלית הנוטה למדינתנות והקורפורטיבית שלו, כלכלנים ואקדמאים בפרייבורג פיתחו את המסלול שהוביל לגישה הכלכלית החדשה. האסכולה הראשונה יצרה את האורדו-ליברליזם, שדגל בוויסות עצמי של כוחות השוק והתערבות עקיפה בלבד של המדינה. ואילו האסכולה השנייה דגלה בכלכלה המוסדרת על ידי מדינה חזקה באופן יחסי. מולר-ארמק לקח את המודל הזה לכדי גיבוש של הגישה החדשה, כשהוא לא מסתפק במודל בו המדינה קובעת אך ורק את המסגרת המוסדית ונמנעת בדרך כלל מהתערבות בשוק, אלא מדגיש את אחריותה של המדינה לשפר את מצב השוק באופן אקטיבי ובו זמנית לשאוף לאיזון חברתי. עם זאת, כדי שהגישה הזו תצליח, היא הייתה זקוקה גם לגב פוליטי.[10]
כאן נכנס לתמונה לודוויג ארהארד, הוא מונה ב-2 במרץ 1948 לתפקיד מנהל המינהל לכלכלה והביא אתו את כלכלת השוק החברתי לפוליטיקה. ב-21 באפריל, הודיע ארהארד לפרלמנט על מדיניותו הכלכלית והציג את הרעיון של כלכלת שוק חברתי. קונראד אדנאואר, יו"ר ה-CDU באזור הכיבוש הבריטי, הזמין את ארהארד ליידע גם את חברי המפלגה על תפיסתו החברתית-כלכלית בוועידת המפלגה. לאחר מכן, פרסם צו כלכלי חדש הממזג את קידום התחרות החופשית באחריות החברתית של הממשל. ב-20 ביוני 1948, הפכו עקרונות כלכלת השוק החברתי בהם דגלה מפלגת ה-CDU לבסיס של המדיניות הכלכלית הגרמנית המודרנית.[10]
לאחר שהמפלגה הנוצרית-סוציאלית בבוואריה (CSU) גם הביעה מחויבות לכלכלת שוק עם איזון חברתי, ושר הכלכלה הבווארי האנס זיידל (אנ'), תמך במודל הכלכלי הליברלי והחברתי של ארהארד בוועידת המפלגה של ה-CSU במאי 1949. אימצה ה-CDU את עקרונות הגישה כחלק מהמצע המפלגתי לקראת הבחירות הבאות,[2] מה שסייע לאיחוד בין שתי המפלגות הגדולות, שהציגו תוכנית כלכלית סדורה, בניגוד למפלגה הוותיקה יותר, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), בראשות הדוגל בתכנון כלכלי ובסוציאליזציה נרחבת קורט שומאכר, שלא הציגה תפיסה כלכלית משלה. בסופו של דבר, ב-14 באוגוסט 1949 נקראו כ-31 מיליון גרמנים להצביע לבונדסטאג הגרמני הראשון ולהכריע בין כלכלת השוק החברתי לבין כלכלה מבוקרת בסגנון ה-SPD. מבין בעלי זכות ההצבעה, 25 מיליון השתתפו בבחירות.
למרות שה-SPD הביאה 29.12% מהקולות וקיבלה 131 חברי פרלמנט, האיחוד הנוצרי הגיע ל-31% וקיבל 139 חברים בפרלמנט. הגידול המשמעותי ביותר היה של המפלגה הדמוקרטית החופשית שהפתיעה עם 11.9%, מאחר שדגלה בשוק חופשי. עם זאת, משקלה הרחב יותר של מפלגת האיחוד הנוצרי אפשר לה להכתיב את הקו הכלכלי החדש.[11] בנוסף, יישום כלכלת השוק החברתי נהנה גם מגורמים מכריעים אחרים, לרבות אקלים פוליטי וחברתי נוח בגרמניה ומחוצה לה, המאבק הבין גושי שהתחולל באותה תקופה, הברית המייצבת בתוך גרמניה בין המפלגות השמרניות והליברליות, ואפילו ה-Grundgesetz (חוק היסוד) של הרפובליקה הפדרלית עצמה, שהדגיש את חירות הפרט וכבוד האדם.
בריטניה
בבריטניה, הרעיון של כלכלת השוק החברתי הוצג לראשונה על ידי הפוליטיקאי השמרני קית' ג'וזף (אנ'). לאחר מלחמת העולם השנייה הסכימו המפלגות הפוליטיות העיקריות על הלאמת התעשייה ועל רגולציה כלכלית הדוקה. בשנות ה-70, ג'וזף הציג את הרעיון כחלופה לקונצנזוס שלאחר המלחמה המאפשרת לשווקים חופשיים תחרות וחדשנות, בעוד שתפקיד הממשלה הוא לעזור לתחזק את השוק, לספק תשתיות, לשמור על מטבע יציב, מסגרת חוקית, יישום החוק והסדר, אספקת רשת ביטחון כלכלית (מדינת רווחה), הגנה על זכויות קניין וכל שאר הזכויות הכרוכות בתהליך הכלכלי.[12]
לאורך הקריירה הפוליטית שלו, ג'וזף ניצל את מעמדו כדי לנסח מחדש את עקרונות כלכלת השוק החברתי ולכוון מחדש את המדיניות השמרנית בבריטניה. בסופו של דבר, ג'וזף הקים צוות חשיבה ב-1974 כדי ללמוד את המודל, ובתחילה קרא לו קרן לודוויג ארהארד והמכון לכלכלת שוק חברתי, לפני שהחליט על השם המרכז לחקר מדיניות (אנ').[10][13]
האיחוד האירופי
המודל שהיה בתחילה שנוי במחלוקת, הפך יותר ויותר פופולרי במערב גרמניה ובאוסטריה, מאחר שבשתי המדינות הוא הפך מזוהה עם הנס הכלכלי.[14] משנות ה-60, כלכלת השוק החברתי הייתה המודל הכלכלי העיקרי במערב אירופה ובעיקר בגרמניה, שם הובילו אותה ממשלות הן של המרכז-ימין (בהנהגת ה-CDU/CSU) והן של המרכז-שמאל (בהנהגת ה-SPD). הרעיון של כלכלת השוק החברתי הוא עדיין הבסיס הכלכלי המשותף של מפלגות פוליטיות גדולות בגרמניה, ומחויבות לכלכלת שוק חברתי קיימת בסעיף 3 של האמנה על האיחוד האירופי.[15]
תפיסות מוטעות
למרות שאחד הגורמים העיקריים להופעתו של המודל האירופי של הקפיטליזם היה הניסיון לשפר את תנאי העובדים תחת הקפיטליזם ובכך למנוע את הופעתם של סוציאליזם או של מהפכה סוציאליסטית, מבקרים מזהים את מודל השוק החברתי עם מושגי מדינת הרווחה ולעיתים מזהים אותו בטעות כסוציאליסטי.
הערות שוליים
- ↑ Ralph M. Wrobel, Social Market Economy
- ^ 2.0 2.1 GHDI - Document - Page, germanhistorydocs.ghi-dc.org
- ↑ Germany – The Social Market Economy, countrystudies.us
- ↑ אריה קרמפף, פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "המקורות הלאומיים של כלכלת השוק" מאת אריה קרמפף, באתר דְּיוֹמָא, 2025-03-12-il
- ^ 5.0 5.1 Prof Dr Andreas Suchanek, Definition: Soziale Marktwirtschaft, Gabler Wirtschaftslexikon
- ↑ חנן שטיינהרט, מה אפשר ללמוד מהניסוי הגרמני המוצלח ב-80 מיליון בני אדם, באתר גלובס, 28 באפריל 2018
- ↑ Michel Albert, Capitalism Against Capitalism, Wiley, 1993, מסת"ב 978-1-870332-54-5. (באנגלית)
- ↑ Tristan Claridge, Social Capitalism and Social Capital - Definitions and Discussion, Institute for Social Capital, 2017-05-09 (ב־Australian English)
- ↑ Dominik H. Enste, SOZIALE MARKTWIRTSCHAFT, roman herzog institut
- ^ 10.0 10.1 10.2 Why is Labour still so obsessed with the German model?, web.archive.org, 2018-07-31
- ↑ Konrad Adenauer - Konrad-Adenauer-Stiftung, www.kas.de
- ↑ Biffen, John (1994-12-12). "Keith Joseph obituary". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-03-12.
- ↑ Why Britain Needs A Social Market Economy, The Centre for Policy Studies (באנגלית)
- ↑ Wirtschaftspolitik - Politische Themen der CDU, web.archive.org, 2013-03-14
- ↑ EUR-Lex - 12008M003 - EN, Official Journal 115 , 09/05/2008 P. 0017 - 0017; (באנגלית)
כלכלת שוק חברתי40702215Q518886