וילהלם רפקה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. וילהלם רפקה (בלועזית: Wilhelm Röpke, 10 באוקטובר 1899 - 12 בפברואר 1966) היה כלכלן והיסטוריון בעל דעות המקורבות לאסכולה האוסטרית ומאבות הנס הכלכלי של גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה.
חייו
רפקה נולד בכפר שווארמשטט ליד האנובר שבגרמניה, בן לרופא פרוטסטנטי. רפקה שרת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה והזעזוע שחווה בעקבות אכזריותה הותיר בו חותם עמוק לכל ימי חייו. ברוח התקופה, האשים רופקה תחילה את האימפריאליזם הקפיטליסטי במלחמה, ובעקבות זאת נמשך לסוציאליזם. הוא שינה את דעתו אחרי שקרא את "אומה, מדינה וכלכלה" של לודוויג פון מיזס שנכתב בשנת 1919, בו ראה "תשובה גואלת לשאלות הרבות שעינו צעיר שחזר זה עתה מהחפירות." מיזס, אמר "חיסן אותי מפני נגיף הסוציאליזם, עמו שבנו רובנו משדות הקטל".
רפקה פנה ללימודי כלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטת מרבורג וקיבל את תואר הדוקטור שלו בשנת 1922. שנה מאוחר יותר נישא לאוה פינקה ועמה גידל שלושה ילדים. משרתו האקדמית הראשונה הייתה ביינה בשנת 1924, שם הפך לפרופסור במשרה מלאה בשנת 1929.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עזב רפקה את המדינה ועבר לכהן כפרופסור לכלכלה באוניברסיטת איסטנבול ומשנת 1937 כיהן כפרופסור במכון ללימודים בינלאומיים בז'נבה שבשווייץ, שם כיהן לצידו של מיזס. רופקה דחה מספר הצעות בזמן המלחמה לעבור להרצות בארצות הברית והמשיך לכהן במכון עד מותו. בשנת 1947 היה רופקה ממכונני המפגש הבינלאומי של היסטוריונים, פילוסופים, כלכלנים ועיתונאים תומכי החירות, אגודת מונט פלרין.
מפגשי האגודה אפשרו לרופקה לפגוש ולהשפיע על חשיבתו של לודוויג ארהרד, שר הכלכלה והכספים של מערב גרמניה. השפעה זו מצאה ביטוי חשוב במדיניות שכונן ארהרד בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה ושכונתה "הנס הכלכלי הגרמני". רופקה גם שימש בשנות החמישים יועץ כלכלי לממשלת מערב-גרמניה והיה אחד הבולטים בקבוצה של כלכלנים גרמנים שצידדו בשילוב שוק חופשי עם מדיניות ממשלתית תומכת רווחה, שכונו אורדו-ליברלים ומטרתם הייתה לבנות כלכלת שוק חברתית(אנ').
הגותו
פשיזם
בשנת 1931 פרסם רפקה, בשם בדוי, ניתוח שמחה על השימוש שעשו אינטלקטואלים אנטי-קפיטליסטים בשפל העולמי כדי לפלס את הדרך לנציונל-סוציאליזם. לטענתו, מחאתם של האנטי-קפיטליסטים לא הייתה נגד קפיטליזם של השוק החופשי (אותו כינה "כלכלת שוק", כדי להימנע מבלבול במונחים) אלא נגד קורפורטיזם-מדינתי שבו יש התערבות מדינה וברית בין עסקים לממשלה. הפתרון שמציעים האנטי-קפיטליסטים, גרס, הוא אבסורד, מכיוון שכדי להתמודד עם בעיית התערבות המדינה הם מציעים להגבירה, דבר ש"יסרס" עוד יותר את הכלכלה. הדבר דומה, כתב רופקה "למי ששופך חול אל תוך מנוע ולאחר מכן מקווה להתניעו באמצעות שפיכת עוד חול."
הפשיזם, גרס רפקה, אינו "דרך שלישית" בין כלכלת שוק לקומוניזם אלא אחיינו של הסוציאליזם, כי לשניהם משותף הפגם המוסרי העמוק של התעלמות מהפרט כיחידה חברתית חיונית והאלהת המדינה ככל יכולה.
לדאבונו, התגשם חששו מפני עליית הנאצים לשלטון שנתיים לאחר מכן. זמן קצר אחרי כן, הוציא מאמר בשם "קיצו של עידן?" בו התריע מפני סכנות המשטר החדש. לפי רפקה, היה הנאציזם התקפה כנגד "הגיון, חירות ואנושיות" שהם ליבת הרעיון הליברלי והציוויליזציה המערבית.
הנאציזם והפשיזם, טען, הם שקיעה ל"ברבריות אנטי-ליברלית" המבוססת על "עבדותיות" וגעגועים לעבדות למדינה-האל; אי-רציונליות המתבטאת באימוץ רעיונות דם ואדמה ב"סערה של רגשות הרסניים ופרועים"; ו"ברוטליזם" שבו משוחררת החיה שבאדם, כאשר כל אמצעי בלתי-מוסרי ואלים מוצדק בגלל קדושת המטרה הפוליטית." זמן קצר אחרי פרסום המאמר פוטר רפקה ממשרתו ונאלץ לעזוב את גרמניה.
מחזור העסקים
בשנת 1936 כתב רפקה את "משברים ומחזורים" שעסק בשפל הכלכלי, סיבותיו והארוכה לו. בעקבות כלכלני האסכולה האוסטרית כמו מיזס, בהם-באוורק, האייק ושטריגל טען רפקה כי השפל הראשוני נבע מהרחבת אשראי מצד הבנק הפדרלי שהביאה לשינוי בנפח ההשקעות לטווח ארוך.
בספרו "הכלכלה בחברה חופשית" משנת 1937 טען כי השקעת-יתר מביאה בסופו של דבר למשבר היא תוצר של שינוי בצריכה הנובע מהתערבות המדינה בשוקי האשראי המטה הכרעות השקעה. מצב כזה של השקעת יתר של הון יכול להתקיים גם בכלכלה מתוכננת ולכן הסוציאליזם לא יהיה חסין משפל כלכלי. למעשה, הוא יהיה פגיע יותר, משום שבמדינה סוציאליסטית הפעלת כוח מצד המדינה עוד תגדיל את העיוות הקיים בהשקעות ובנוסף, תעדר אפשרות לחסל השקעות כושלות.
רפקה סבר בתחילה כי ניתן בהחלט להשתמש בהרחבת אשראי כצעד הכרחי להוציא כלכלה משפל עמוק. רפקה טען כי במצב הייחודי של השפל הכלכלי בשנות השלושים היה צורך בהתערבות של המדינה ליצירת "רצפה" של הוצאה כללית שתמנע סבבים חוזרים ונשנים של "שפל שניוני" שבו יש שקיעה הולכת ומתגברת המזינה את עצמה.
גישה זו של רפקה דמתה במידה מסוימת למדיניות הקיינסיאנית ואף זכתה לשבחים מצד ג'ון מיינרד קיינס. מאוחר יותר הודה רפקה ביושר נדיר כי שגה כאן והפך לאחד ממבקריה החריפים של התורה הקיינסיאנית, בה ראה צעד מזיק של ייאוש. בביקורת שכתב בשנת 1952 על "דו"ח האומות המאוחדות על צעדים לאומיים ובינלאומיים לתעסוקה מלאה" הזהיר רפקה מכך ששימור שערי ריבית נמוכים (היינו, אשראי זול), כפי שממליצה הכלכלה הקיינסיאנית, יביא בסופו של דבר לאינפלציה כרונית והחתירה ל"תעסוקה מלאה" תוביל לסטגפלציה, תחזית שהתגשמה בארצות הברית בשנות השבעים.
רפקה גם הצביע על כך שהאינפלציה הכרונית עתידה לדחוק ממשלות לנסות לדכאה באמצעות אכיפת בקרות על מחירים ושירותים, דבר שיביא לכך שהמחירים לא ישקפו ערכים כלכליים ממשיים ובשוק יוצרו צווארי בקבוק רבים ואבטלה כרונית -- שני מאפיינים טיפוסיים של כלכלות מדינות באירופה של אחרי המלחמה.
רפקה ראה בכלכלה הקיינסיאנית סוג של "גנבה בחסות החוק". הבנק המרכזי מנפח את אספקת הכסף בשוק, כאשר כסף זה חודר לכלכלה תמיד דרך אותן ידיים. אנשים אלו הם הנהנים מרכישות במחירים המקוריים ועושרם, כביכול, גדל. אך ככל שהכסף ממשיך וזורם בתוך המערכת, אלו המקבלים אותו מאוחר יותר או כלל לא חייבים לשלם את מחיר גבוה יותר עבור אותה רכישה וסובלים מירידה בעושרם.
ביקורת חריפה יותר הטיח רפקה בקיינס בגלל התפישה המתמטית-מכנית שלו של הכלכלה. התעלמותו של קיינס מהפרט והתייחסותו אליו כיחידה חברתית המגיבה באופן אוטומטית, כמו גם התמקדותו בניהול הצברים כלכליים, הזינה את ההיבריס של כלכלנים מודרניים, המנסים להצדיק את תפקידם כשומרי הסף של הממלכה הכלכלית. לתפישתו של רופקה, גישה כזו גובלת ב"מדענות" (סיינטיזם) ומובילה לסוג של קולקטיביזם, שבו הממשלה משתמשת בכפייה כדי לגבות מפרטים מיסים למטרת "צמיחה כלכלית".
שקיעת הציוויליזציה
במהלך שנות המלחמה ואחריה עסק רפקה בעיקר בשינויים שחלו בחברה המערבית וסיבותיהם. רפקה טען כי במהלך המאה ה-19 השתנתה החברה המערבית וזנחה את גישתו הרציונלית של הליברליזם הקלאסי של המאה ה-18 לטובת "היפר-רציונליזם" שהתיימר לחשוף את סודות ההנדסה החברתית ו"פולחן הקולוסאלי" - הערצת העולם החומרי ותשוקה ליצור דברים הגדולים מחיי אנוש.
בעיני רפקה, השוק החופשי שחרר את האדם מהכבלים החברתיים הקודמים, אך גם החליש את הקשרים החברתיים למשפחה וקהילה, מה שהפך את האדם העירוני לפרט אנונימי בעיר. אובדן הקשרים המסורתיים הללו והדהומניזציה של החיים בהמון בעיר, יצר את הרקע הפסיכולוגי והחברתי להופעת הרעיון הקולקטיביסטי וההבטחה שנשא עמו לקהילה חדשה שבה ישתנה מצב האדם מיסודו. הייתה זו הבטחה כוזבת, כי הקולקטיביזם, בין אם מהזן הפשיסטי ובין אם מהזן הקומוניסטי, המית גם את הסדר הכלכלי הרציונלי, החירות והכבוד האנושי והפיכתו של האדם לחרק. רפקה כינה את המדינה הסוציאליסטית "מדינת טרמיטים".
רפקה סבר כי רק כלכלת השוק עולה בקנה אחד גם עם החירות וגם עם השגשוג ורק תחת שיטה כזו, תוך שמירה על זכויות הקניין, ניתן לספק מסגרת שתרתום את היצירתיות האנושית לתועלת החברה. אך בעיני רופקה לא היה די בשוק לבדו. ישנו צורך החורג מעבר ל"ביקוש והיצע" ודורש הקמת סדר מוסדי שימקם את השוק בהקשר חברתי רחב יותר. לצורך זה, טען רופקה כי יש צורך בהבחנה בין התערבות "נוחה" והתערבות "בלתי נוחה" בשוק, כשההתערבות הבלתי נוחה פועלת נגד המנגנון הטבעי של השוק באמצעות בקרות על מחירים ותוצר, ואילו התערבות נוחה משפיעה על תנאי הביקוש וההיצע התשתיתיים וההסדרים המוסדיים שעליהם הם מבוססים. במסגרת זו, האמין רפקה כי יש צורך בחוקים שימנעו ריכוז התעשייה בידיים מעטות מדי ובהגבלות על הפיתוח העירוני כדי למנוע ממנה להתפשט ולהחריב את חיי הכפר.
עם זאת, החל משנות החמישים התעוררו אצל רפקה ספקות קשים בנוגע למדינת הרווחה המתרמזת מעמדותיו הקודמות ונטייתה לצמוח מעבר לגבולות הצרים שהקצה לה. רפקה הסכים עם עמיתו הגרמני אלכסנדר רוסטוב שטען בפני "אגודת מונט פלרין" בשנות החמישים כי מדינת הרווחה היא "הדרך האחרת לשעבוד" (בפרפרזה על שם ספרו של האייק "הדרך לשעבוד"). לדעתו של רפקה, מדינת הרווחה בחברה דמוקרטית, בה קיימים לחצים מצד קבוצות אינטרסים, גורמת לסכנה של צמיחתה לממדים מפלצתיים ותלות גוברת והולכת של הפרט במדינה הפטרנליסטית. "למרות שמה המפתה", טען רפקה, "מדינת הרווחה נשענת על כפייה. זוהי כפייה המבוססת על כוחה של המדינה להעניש את מי שלא יציית לה. ברגע שמבינים זאת, ברור גם כי מדינת הרווחה היא דבר רע כמו כל הגבלה של החירות".
השפעה
רפקה שירת בשנים 1930–1931 בוועדה ממשלתית שבחנה את האבטלה הגואה בגרמניה, ובשנים 1947–1948 כיהן במועצת הרפורמה של גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. יתר על כן, רפקה ייעץ אישית לקנצלר של מערב גרמניה, קונראד אדנאואר, ולשר הכלכלה, לודוויג ארהרד עד סוף שנות החמישים, ולפיכך הוא אחד מעמודי השדרה האינטלקטואליים של ה"נס הכלכלי" של גרמניה.
לאחר כיבוש מערב גרמניה, המשיכו בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, בריטניה וצרפת) ליישם מדיניות כלכלית של קיצוב ופיקוח על השכר והמחירים, יחד עם המשך הדפסת כסף אל תוך הכלכלה המקומית. התוצר צנח, ואנשי עסקים בולטים שוב לא רצו לקבל את המטבע הגרמני חסר הערך, ובכך גרמו למחסור נרחב במדינה ולכניסתה של כלכלת שוק אפור.
ספרו של רפקה "הפתרון לבעיה הגרמנית" בשנת 1947 הטיל אור על ההשלכות השליליות של המשך מדיניותו הכלכלית של היטלר על ידי בעלות הברית. במקום זאת, הציע רפקה לבטל את הפיקוח על המחירים ולהחליף את הרייכסמארק במטבע אמין ויציב יותר.
בהתאם לכך, הפיקוח על המחירים והשכר בוטל בהדרגתיות, וב-21 ביוני 1948 נכנס המטבע החדש, מארק גרמני. אולם, יוזמות אלו הולידו תסיסה אזרחית מיד לאחר יישומן, עקב העלייה בשיעור האבטלה. על אף טרדות אלו, שר הכלכלה לודוויג ארהרד אמר על רפקה ועל חבריו שהם גרמו למערב גרמניה להיות חסינה מפני הקומוניזם.
רפקה היה נשיא "אגודת מון פלרין" בשנים 1961–1962. בעקבות מריבה ארוכה עם פרידריך האייק החליט להתפטר מתפקידו ולעזוב את האגודה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה של וילהלם רפקה מאת ג'ון ז'מירק
- ביוגרפיה נוספת של רפקה
- איוון פונגרצ'יץ', עד כמה היו רופקה ומיזס שונים, במכון מיזס
28730403וילהלם רפקה