כלב כנעני

כלב כנעני
	כנעני אשר חי לצד הבדואים במדבר
קבוצה	שפיץ וטיפוסים פרימיטיביים
ארץ מקור	ישראל
משקל	18-25 ק"ג
גובה	50-60 ס"מ
תוחלת חיים	16-18 שנים
תיאור	הכנעני הוא כלב בינוני. שרירי, זריז וחזק ביחס לגודלו. כמו רוב כלבי השפיץ, אוזניו זקופות וזנבו נישא גבוה ומגולגל מעל הגב. פרוותו עבה וקשה והיא מגנה עליו מפגעי מזג האוויר. צבעה אדמדם, לבן, שחור, מנוקד או גוונים של חול. צבעי המדבר - חול, זהב, אדום וקרם - טיפוסיים לגזע.
אופי	כבן למשפחת כלבי השפיץ, הכנעני הוא כלב נאמן ביותר למשפחתו, אולם, הוא מעט מרוחק. הכנעני הוא טריטוריאלי ביותר, ושומר בקנאות על סביבתו, לכן הוא כלב שמירה מעולה. הכנעני הוא כלב חשדן, ולרוב לא ייתן לאף אדם לגעת בו למעט בעליו. אם פולש לשטחו כלב זר הוא עלול לתקוף כדי להרוג.
שימוש	לוויה ושמירה
אילוף	הסתגלות גבוהה

כֶּלֶב כְּנַעֲנִי, המוכר גם בשם "זאב כנעני", הוא הכלב הגזעי היחיד שמוצאו בארץ ישראל.

הגזע הכנעני משתייך לתת המשפחה כלבי שפיץ, כפי שמכונים כלבי פאריה. משפחה זו היא אחת ממשפחות הכלבים העתיקות ביותר, הכלבים השייכים למשפחה זו נשתמרו אלפי שנים, כשהם שומרים על תכונות בסיסיות ומשתנים במעט בהתאם לתנאי הסביבה, והם היסוד הבסיסי לקשר שבין האדם לכלב. הגזע הכנעני היה נפוץ מאד באזור ארץ ישראל, מסיני עד סוריה. הוא מוכר עוד מימי התנ"ך ומופיע בציורי קיר באתרים ארכאולוגיים בני אלפי שנים. בתקופה העתיקה חיו כלבים אלה ככלבי להקה פראיים. במהלך השנים התרחש חיבור בינם לבין נוודי האזור, הבדואים, הכלבים שימשו ככלבי עבודה וככלבי שמירה. מי שהביאה, בעת החדשה, להיכרות עם הגזע הייתה פרופ' רודולפינה מנצל, שהגיעה לארץ ישראל מאוסטריה בשנת 1934, והקימה ארגון של כלבי שירות לטובת "ההגנה". פרופ' מנצל מצאה כי הכלבים שמוצאם באזור זה הם המתאימים ביותר לשמש ככלבי עבודה משום יכולתם להסתגל לתנאי הסביבה הקשים ולתנאי אקלים קיצוניים, ומשום היותם קלים לאילוף ובעלי תכונות של נאמנות ונכונות לעבודה.

אופי והתנהגות

כבן למשפחת כלבי השפיץ, הכנעני עשוי להיות כלב נאמן ביותר למשפחתו, אולם, הוא מעט מרוחק. הכנעני הוא טריטוריאלי ביותר, ושומר בקנאות על סביבתו, לכן הוא כלב שמירה מעולה. הכנעני הוא כלב חשדן, ולרוב לא ייתן לאף אדם לגעת בו למעט בעליו. אם פולש לשטחו כלב זר הוא עלול לתקוף כדי להרוג.

בטבע הכנענים חיים בלהקות. בדומה לזאבים, הלהקות נשלטות על ידי זכר אחד ונקבה אחת ושאר חברי הלהקה מדורגים במדרג חברתי. הכנעני, רואה במשפחה של בני האדם את הלהקה שלו ולכן יכול לקרות מצב שבו הוא ינסה לתפוס את ה"מנהיגות" על להקה זו וינהג בתוקפנות. על-מנת למנוע מצב זה יש לאלף את הכנעני מגיל צעיר. הכנעני לא יתקוף אדם, אלא אם כן יראה צורך לעשות זאת על-מנת להגן על הטריטוריה שלו, על זכויותיו ועל מעמדו בלהקה. במקרים רבים, הוא נוטה לגונן באופן מוגזם על הילדים במשפחה.

הכנעני נוהג לחפור בורות. זוהי עדות לחיי הבר, בהם הוא נהג דרך קבע לחפור בורות ולהטמין בהם מזון לעת חירום.

קיימות להקות של כלבים כנעניים פראיים שחיות בטבע. בישראל ישנם כלבים פראיים בצפון בצבעי שחור ושחור לבן וככל שמדרימים הופכים הצבעים בהירים יותר ויותר.

עקב אופיו הפראי, הכנעני ניחן באינטליגנציה וביכולת הישרדות גבוהה מאוד.

תיאור

הכנעני הוא כלב בינוני. שרירי, זריז וחזק ביחס לגודלו. כמו רוב כלבי השפיץ, אוזניו זקופות וזנבו נישא גבוה ומגולגל מעל הגב. פרוותו עבה וקשה והיא מגנה עליו מפגעי מזג האוויר. צבעה אדמדם, לבן, שחור, מנוקד או גוונים של חול. צבעי המדבר - חול, זהב, אדום וקרם - טיפוסיים לגזע.

ידועים שני טיפוסים של כנענים: 'טיפוס הקולי', בעל המבנה הריבועי; ו'טיפוס הדינגו', שאינו כלול עוד בתקן הגזע, גופו מאורך יותר, צווארו קצר יותר, אוזניו נפולות או מקופלות למחצה, ראשו מסיבי וכבד יותר.

גובהו הממוצע של הכנעני נע בין 50 ל-60 ס"מ, ומשקלו הממוצע בין 18 ל-25 ק"ג.

תוחלת החיים הממוצעת של הכנעני ארוכה יחסית - בין 16 ל-18 שנה, והוא אף יכול להגיע לגיל 20.

הכרה

הגזע הוכר על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות בשנת 1963, על-פי המפרט הקביל הראשון אשר נכתב אודותיו על ידי פרופ' מנצל בשנת 1953‏^[1]. מאז נחשב הכלב הכנעני לגזע הלאומי של ישראל, ובשנת 1966 הוא הוכר גם על ידי הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות.