כוח גברא (נטילת ידיים)
| משנה | משנה, מסכת ידים, פרק א', משנה ה' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ז עמוד א' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה י"ג |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיפים ז'–י"ג |
בהלכה, כח גברא הוא אחד התנאים הנדרשים לנטילת ידיים תקינה. משמעות הדרישה היא שמי הנטילה יישפכו על הידיים מכח נתינה של אדם (גברא, בארמית), ולא די בהרטבת הידיים במים הזורמים מאליהם.
מקור הדין והמושג
המשנה מתארת אופנים שונים של נתינת המים על הידיים וכשרותם ההלכתית. ממשנה זו עולה שיש צורך שמישהו יתן את המים על הידיים בנטילת ידיים, ולא מספיק שהמים יזרמו מאליהם. התנאים נחלקו בשני מקרי ביניים שבהם הנטילה נעשית על ידי בעל חיים (קוף) ולא אדם, או על ידי 'כוח גברא' קדום (הטיית חבית והרטבת הידיים במים הנשפכים ממנה לאחר מכן):
התלמוד במסכת חולין עוסק בדינו של אדם הנוטל ידיו מתוך זרם מים שזורם בצינור ששפכו אליו מים. התלמוד קובע שרק כשהאדם קרוב למקום בו שפכו את המים לצינור הנטילה כשרה, כיוון שהם באו מכח גברא.[1] על פי זה כתבו הראשונים שצריך שהמים יבואו מכח מישהו. וכך נפסק בשולחן ערוך.[2]
בהגהות מיימוניות הסביר שחכמים הצריכו כח גברא בנטילת ידיים מפני שלמדו זאת מהזאת מי חטאת, שנאמר לגביה ”וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ט).
דין כח גברא הוא דווקא בנטילת ידיים ממים שאובים, אך בטבילת ידיים במי מעיין או מקווה אין צורך בכח גברא.
פרטי הדין
פתיחת פקק וברז
כאמור במשנה, אדם יכול להניח כלי בין ברכיו ולהטותו כך שישפכו מים על ידיו, והנטילה באופן זה כשרה. אך כאשר החבית כבר מוטה על צדה ונשפכים ממנה מים - לא ניתן ליטול ממנה ידיים, כיוון שהמים לא באים מכח גברא. במקרה בו המים נשפכים מנקב בחבית שניתן לסותמו בפקק - כתבו בעל התרומה, סמ"ג, סמ"ק ועוד ראשונים שניתן לסתום את הפקק ולפותחו וכך ליטול ממנו, והמים שיוצאים לאחר פתיחת הפקק נחשבים שיצאו מכח גברא. וכך נפסק בשולחן ערוך.[3]
נטילת ידיים מכח קדום ומכח קוף
כאמור במשנה, נחלקו התנאים בשני מקרים: כאשר אדם היטה חבית וישב ורק לאחר זמן מה חזר ונטל מים מהקילוח שזורם ממנה; וכאשר מי שנתן את המים על הידיים הוא קוף. בשני מקרים אלו תנא קמא סובר שהנטילה כשרה ורבי יוסי סובר שהנטילה פסולה, והסביר הבית יוסף שלפי תנא קמא מספיק שיהיה כח מסוים שיתן את המים, ואילו לפי רבי יוסי צריך דווקא כח גברא (איש). בראשונים נחלקו גם כן כמי לפסוק: רבי יהודאי גאון, הרמב"ם והרשב"א פסקו כתנא קמא שניתן ליטול ידיים מכח קדום או מכח קוף, ואילו הראב"ד, התוספות, בעל התרומה ועוד ראשונים פסקו כרבי יוסי שאין ליטול אלא מכח גברא.[4] להלכה, רבי יוסף קארו בספריו בית יוסף ושולחן ערוך פסק כרבנו יהודאי והרמב"ם, כיוון שמדובר בדין מדרבנן, ואילו הרמ"א פסק כראב"ד כיוון שיש ללכת אחר הרוב והאחרונים.[5]
נטילה מכח חסרי דעת
המשנה מאפשרת נטילה גם על ידי חרש, שוטה וקטן, למרות שהם חסרי דעת.[6] עם זאת, חלק מהפוסקים כרבי יוסי סוברים שדווקא קטן מגיל 6 ומעלה יכול ליטול ידיים ולהיחש ככח גברא.[7]
נטילה מכח טמאים
התוספתא אומרת שניתן ליטול ידיים מטמאים, אלא אם כן הם מטמאים במשא.[8] לפי זה היה אסור ליטול ידיים מגוי או מנדה, שכן חכמים גזרו עליהם שיטמאו במשא. למרות זאת, התוספות, בעל התרומה, הרשב"א ועוד ראשונים מתירים ליטול ידיים מגוי ומנדה, כיוון שממילא כל המים בימינו טמאים.[4] וכך נפסק בשולחן ערוך.[9]
כוונה בנטילה
מהתלמוד במסכת חולין ובמסכת חגיגה משמע בפשטות שאין צורך בשום כוונה בנטילת ידיים לחולין (בשונה מנטילה לתרומה ולמעשר).[10] עם זאת, מהתוספתא עולה שיש צורך שאחד הצדדים בנטילה יכוון: ”הַנּוֹטֵל לַיָּדַיִם: הַנּוֹטֵל מִתְכַּוֵּן וְהַנּוֹתֵן אֵין מִתְכַּוֵּן, הַנּוֹתֵן מִתְכַּוֵּן וְהַנּוֹטֵל אֵין מִתְכַּוֵּן - יָדָיו טְהוֹרוֹת. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָדָיו טְמֵאוֹת” (תוספתא ידים פרק א משנה יג). לפי זה כתב הרשב"א שיש צורך בכוונה של הנותן את המים או של הנוטל את ידיו, כדעת תנא קמא. וכך פסקו השולחן ערוך והרמ"א.[11]
טבילת ידיים בכלי
התלמוד במסכת זבחים מסתפק מה דינה של נטילת ידיים של כהן בתוך הכיור, כאשר הספק הוא אם נטילת הידיים צריכה להיות מהכיור או שגם בתוכו הנטילה יכולה להיות כשרה.[12] הראשונים נחלקו לגבי ההשלכה של הסתפקות זו על טבילת ידיים בכלי שלא במסגרת עבודת המקדש: התוספות, הרמב"ם, בעל התרומה ועוד ראשונים סוברים שלא ניתן לצאת ידי חובת נטילת ידיים כאשר טובלים את הידיים בכלי. לעומתם, בה"ג ורשב"א סוברים שניתן לטבול ידיים בכלי ולצאת ידי חובת נטילת ידיים. התוספות הסבירו שבה"ג סובר שאין הלכה כתלמוד בחולין שמצריך כח גברא, או לחלופין שלדעתו פעולת הטבילה של הידיים בכלי נחשבת בעצמה לכח גברא.[4] להלכה, השולחן ערוך הביא את דעת בה"ג בלשון 'יש אומרים' ולאחריה את דעת התוספות בלשון 'יש אומרים', ולבסוף כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על בה"ג ולטבול ידיו בכלי, ואם אחר כך מזדמן לו ליטול כדעת כולם - יטול שוב בלי ברכה.[13]
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ז עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיף ז'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיף ט'
- ^ 4.0 4.1 4.2 ארבעה טורים, אורח חיים, סימן קנ"ט
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיפים י'–י"ב
- ^ משנה, מסכת ידים, פרק א', משנה ה'
- ^ דעת הגהות אשירי שהובאה ברמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיף י"א
- ^ תוספתא מסכת ידיים פרק א משנה יב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיף י"ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ל"א עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ח עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיף י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"א עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיף ח'
34534105כוח גברא (נטילת ידיים)