אשת יפת תואר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יפת תואר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אשת יפת תואר
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"א, י'-י"ד
תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף כ"א עמוד ב'-דף כ"ב עמוד א'
משנה תורה הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רכ"א, לאו רס"ג, לאו רס"ד
ספר החינוך, מצווה תקל"ב, מצווה תקל"ג, מצווה תקל"ד

אשת יפת תואר הוא מונח הלכתי לאישה מאויבי ישראל שנלקחה בשבי בעת מלחמה וחייל מישראל חפץ לקחתה לאישה, כפי שהיה נהוג בעבר, התורה מצווה על שורה של תנאים ומגבלות לפני שיוכל הלוחם לממש את רצונו.

מקור המצוות

מקור הלכות אשת יפת תואר בספר דברים, פרק כ"א, פרשת כי תצא, המפרטת הלכות שונות בזמן מלחמה. במקרה בו לוחם מישראל נתקל באישה בשבייה במהלך המלחמה ומעוניין בה, דבר שהיה מקובל במלחמות רשות בתקופת התנ"ך. בתגובה מציבה התורה תנאים ברורים:

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.
וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

לפי משנה תורה של הרמב"ם ישנה מצוות עשה אחת בהקשר של אשת יפת תואר והיא להתנהג איתה על פי הכללים שכתובים בפסוקים.

  • מצווה רכ"א - לעשות ליפת תואר ככתוב, שנאמר "וראית בשביה" (דברים, כ"א, י"א). עיקר המצווה היא המתנת חודש במהלכו הייתה האישה מתאבלת על הוריה.

ושתי מצוות לא תעשה:

  • מצווה רס"ג - שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "ומכור לא תמכרנה בכסף" (דברים, כ"א, י"ד)
  • מצווה רס"ד - שלא לכבוש (כלומר לשעבד) אשת יפת תואר שפחה, שנאמר "לא תתעמר בה" (דברים, כ"א, י"ד)

טעמי המצוות

הלכות אשת יפת תואר חריגות ביותר מכיוון שהן מתירות אפילו לכהן לישא גויה, חז"ל מסבירים בהקשר זה: ”לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע – מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א עמוד ב'). כלומר, מדובר בתופעה מגונה שיש להסדירה בדרך של היתר, וכך יהיה ניתן לפקח עליה ולמנוע תקלות שעלולות להתרחש אם לא תוסדר.

ספר החינוך מוסיף כי מכיוון ויסוד ההיתר הוא מחמת תאוות האדם, לכן ציוותה התורה על הלוחם לגרום שתהיה מאוסה בעיניו, ”ועל כן סָתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וציווה לגלח ראשה, כדי לאבד תואר שערותיה הנאוות, ולגדל ציפורניה כדי לנוול תואר ידיה, ושֶירשה אותה לבכות חודש ראשון לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה... והכל - כדי להמאיסה בעיניו. שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בניוולה” (ספר החינוך, פרשת כי תצא, מצווה תקל"ב) אם הלוחם מאס בה, אסור לו להפוך אותה לשפחה, והוא נדרש לשחררה. אסור לו לסחור בה ולמכור אותה לאחר.

פירוש נוסף למעשיה של יפת התואר מביא רבי אברהם בן עזרא בפירושו על התורה. לפי פירושו מעשיה של אשת יפת תואר בביתו של השובה אינם כדי להתגנות עליו אלא להכין את עצמה לחתונה עם בעלה לעתיד כבת ישראל. האבן עזרא מציין שהמילה "ועשתה" בפסוק י"ב "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" משמעו תיקון - "ותיקונה לכרות העודף" מעין מניקור. וכן הסרת שמלת השביה נועדה על מנת ללבוש בגדים נקיים ולא כאלו שהתלכלכו בשדה בקרב.

גדרי המצוות

במסכת קידושין בגמרא נקבעו הלכות שונות: שאשת יפת תואר איננה חייבת להיות נאה באמת; אסור לקחת יותר מאישה אחת; אסור ללחוץ אותה במלחמה ולהפחיד אותה, או לבועלה במקום שאינו פנוי.

ישנה מחלוקת בין רש"י לתוספות האם מותר לבועלה פעם אחת בלבד עוד בשעת המלחמה, או שההיתר הוא רק לאחר הבאתה לביתו והמתנת החודש.[1] לפי הרמב"ם ההיתר הוא לבעילה יחידה בשעת המלחמה.

בגמר החודש, מותר ללוחם לשאת את השבויה לאישה רק אם תסכים להתגייר; כל עוד לא התגיירה היא נשארת במעמדה במשך שנים עשר חודש, ובהם אין לפגוע בה אף שהיא עודנה דבקה בעבודה זרה. לאחר מכן, היא נדרשת לקבל את שבע מצוות בני נח ויש לשחררה.

הסוגיה המוסרית

חז"ל מסתייגים מאשת יפת תואר ודורשים את הקשר הפרשיות, לכך שמי שלוקח אשת יפת תואר, היא לבסוף הופכת עליו שנואה, ונולד לו בן סורר ומורה.[2] על פי מדרש תנחומא, אבשלום שמרד באביו והיה למעשה בן סורר ומורה, היה בנה של מעכה בת תלמי מלך גשור, שהייתה אשת יפת תואר. חז"ל גם סוברים שתמר הייתה בת של אשת יפת תואר ולכן הייתה יכולה להינשא לאחיה אמנון, כפי שהיא מבטיחה לו, מכיוון שהייתה בתו של דוד עוד בשלב שאמה הייתה גויה, ולכן לא התייחסה אליו. רב יהודה בשם רב אומר שהיו לדוד לא פחות מארבע מאות בני יפות תואר (קידושין ע"ו ע"ב), אחד ההסברים לדברי רב הוא שהיו לו תשעה בני יפת תואר והכותב כתב ת' ולא חשב שיבואו לטעות שזה ארבע מאות.[3]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25010781אשת יפת תואר