יחסי הממלכה המאוחדת – תאילנד
| יחסי הממלכה המאוחדת – תאילנד | |
|---|---|
|
|
| |
| הממלכה המאוחדת | תאילנד |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 243,610 | 513,120 |
| אוכלוסייה | |
| 67,905,770 | 71,864,921 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 3,070,668 | 495,341 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 45,220 | 6,893 |
| משטר | |
| מונרכיה חוקתית | מונרכיה |
היחסים הדו צדדיים בין תאילנד לבריטניה החלו במהלך המאה ה-17. תאילנד מחזיקה בבריטניה שגרירות בלונדון, ואילו בריטניה מחזיקה בתאילנד שגרירות בבנגקוק. לבריטניה הייתה השפעה מסיבית באופן ישיר ועקיף על המודרניזציה של סיאם בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ושתי המדינות נותרות שותפות סחר חשובות עד ימינו.[1]
היסטוריה
איוטאיה ואנגליה
ממלכת הסיאמים הייתה ידועה במערב מאז שנת 1430; כאשר ניקולו דה קונטי האיטלקי ביקר לראשונה בטנאסרים, אז חלק מממלכת סוקוטאי.[2] הבריטי הידוע הראשון שנרשם כי סייר באזור שנמצא כיום בתאילנד המודרנית היה ראלף פיץ' שהגיע לצ'יאנג מאי בשנת 1586.[3]
בשנת 1608 נפגש קפטן אנגלי ויליאם קילינג עם שגריר המלך יקטותסארוט מסיאם בבנטם (העיר). הקשר הרשמי הראשון בין ממלכת אנגליה לממלכת איואטאיה התרחש בשנת 1612, כאשר ספינת פלוגה מזרח הודית בשם "הגלובוס" הפליגה מפטאני (שם הייתה לחברה תחנת מסחר) לבירת סיאם, איוטהאיה.[4] את המשימה הוביל לוקאס אנתוניס שנשא עימו מכתב מהמלך ג'יימס הראשון, שהופנה למלך סונגהאם. את אנתוניס ליוו תומאס סמואל, תומאס דרייברים, תומאס אסינגטון, אדם דנטון ופיטר פלוריס (שתיעד את הפלגות הגלובוס). הם הגיעו לאיוטהאיה ב-15 באוגוסט, והפכו לאנגלים הראשונים שרגלם דרכה אי פעם בבירה תאילנדית.[5] אנתוניס ועמיתיו קיבלו קהל עם המלך ב-17 בספטמבר.[6] המלך סונגהאם היה מרוצה מאוד, וסיפק להם כמה חפצים יקרים ובית לבנים בן שלוש קומות באיוטהאיה.[7][8] בשנת 1615 הוחלף אנתוניס בבנג'מין פארי, המלך הפקיד אותו במכתב שכתב למלך ג'יימס הראשון.
בשנת 1617 הוקמה תחנת סחר האנגלית הראשונה, שלישית לאחר הפורטוגזים וההולנדים, למורת רוחם של האחרונים.[9][10] בשלב זה המלך היה ביחסים ידידותיים עם האנגלים והעניק להם שני בתים נוספים, האנגלים גמלו לו בכך שסייעו לסונגאם להילחם נגד הקמבודים במלחמותיו.[7] האנגלים מצאו עניין בעיקר במסחר וריכזו את מאמציהם סביב נמלי טנאסרים, מרגי ופאטאני. היו יריבויות וסכסוכים גדולים בין האנגלים להולנדים על השליטה באזורים אלה. בגלל העימותים הבלתי פוסקים, הרווחים הנמוכים הניבו וניהול לא נכון, נאלצה תחנת הסחר להיסגר בשנת 1623, למרות תחינותיו של המלך הסיאמי על החברה להמשיך בפעילותה.[11]
השיבה לאזור
בשנת 1661 נפתחה תחנת הסחר מחדש, אולם בדומה לתקופה הקודמת הסחר של החברה באיוטאיה לא היה משביע רצון. מר פוטס שהיה ממונה על המפעל תואר כ"בן בליעל שיכור ובלתי מכובד השרוי בחובות", בסופו של דבר הצית פוטס את אחד מבתי החברה בכדי לכסות את מעילותיו, כאשר אנשים באו לעזור לו כיבה את האש ומיד הרחיק אותם משם. בשנת 1683 שלחה החברה שני אנשים; סטראנג ותומאס ייל כדי לבדוק ולהעריך את תנאי התחנה.[12] הם הגיעו כשהם נושאים מכתב לקיסר יפן מהמלך צ'ארלס השני אך לא נשאו דבר למלך נאראי, וציפו שהסיאמים יעבירו מכתב זה ליפן עבורם.[13] לאחר שהעליב את המארח והמועדף המלכותי; קונסטנטין פאולקון (נער לשעבר בספינת החברה, וכעת השר הראשון של סיאם), הם נדחו על ידי המלך וחצרו. לאחר מכן השניים סגרו את תחנת הסחר וחזרו להודו.[14] לאחר שהבין בטעותם החליט סר ג'ון צ'ילד, נשיא החברה בסוראט, לפתוח מחדש את תחנת הסחר. אנשים חדשים של החברה הגיעו בשנת 1685, באותה תקופה שהגיע השגריר הצרפתי שבלייה דה שומון בשם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ובכך החלה תקופת ההשפעה הצרפתית באיוטתאיה.[15]
סכסוכים
בשנת 1677 נכנס אנגלי בשם סמואל וייט לשירותו של המלך נאראי. וייט היה אחיו הצעיר של ג'ורג' וייט, חברו של קונסטנטין פאולקון, כולם עבדו בעבר בחברה האנגלית. עד שנת 1684 מונה וייט על ידי המלך להחליף את בן ארצו ריצ'רד ברנבי כמושל מרגואי (המכונה גם שאהבנדר). בתפקיד זה וייט הפך לאחראי לטיפול בסחר והגנה סיאמית באוקיינוס ההודי, כמו גם לבעל הסמכות על הערים מרגואי וטנאסרים. יותר ויותר החל וייט לנהל סחר בכוחות עצמו, כל הפעולות הללו נעשו תחת חסות דגל סיאם, גם אם ללא ידיעתו המלאה של בית המלוכה הסיאמי. עד מהרה נתקל וייט בסכסוך עם סוחרים מממלכת גולקונדה (באנדרה פרדש של ימינו). בתפקידו כשאהבנדר הכריז וייט מלחמה נגד גולקונדה בשנת 1685 והחל לתפוס ספינות סוחר במפרץ בנגל לרווח פרטי. וייט ופקודיו (שרובם היו אנגלים) החלו לבצע מעשי פירטיות חסרי הבחנה, ותקפו לעיתים ספינות הנמצאות בתחום שיפוטה של החברה. כתוצאה ממעשיו, גולקונדה האשים את החברה האנגלית באשמת הפסדים אלה, בשל העובדה שהאוניות הובלו על ידי האנגלים. כאשר הגיעו תלונות אלה לאיוטאיה, הורה המלך על בדיקה מלאה של פעילותו של וייט, אולם בגלל הקשר שלו לפאולקון כל האישומים נגדו נמחקו במהרה.
בשנת 1686 נתפסה ספינה בשם 'טיגה רג'ה', השייכת למספר סוחרים הודים שהתגוררו במדרס, על ידי וייט והוחזרה למרגואי. וייט כלא את הצוות זמן קצר לפני שלכאורה גנב חפצים בשווי 2,000 ליש"ט מהספינה, ואז שחרר את הספינה. כשחזר הצוות למדרס הם השמיעו תלונות לאליהו ייל, נשיא פורט סנט ג'ורג'. בהמשך, כאשר וייט תפס ספינה אחרת השייכת לסוחר ארמני המתגורר במדרס, הכריז ייל מלחמה על סיאם. החברה בלונדון שכנעה את המלך ג'יימס השני לפרסם הכרזה מלכותית, האוסרת על אנגלים לשרת באוניות זרות. כדי לאכוף תקנה זו, שתי ספינות מלחמה הקורטנה וג'יימס נשלחו לחוף טנאסרים. מטרת החברה הייתה לגבש נקמה ופיצוי על הפסדי החברה. יתר על כן, האנגלים גם רצו לתפוס את מרגואי לעצמו ולהביע את כוחה הצבאי על סיאם לפני בוא הצרפתים.
המאה ה-19
מאוחר יותר, במאה ה-19, בריטניה הפכה, יחד עם צרפת, לאחת משתי המעצמות הקולוניאליות הגדולות שהפעילו לחץ על סיאם, כשהיא שולטת בבורמה ומלאיה במערב ודרום סיאם. במהלך תקופה זו, בריטניה השיגה ויתורים משמעותיים מסיאם באמצעות אמנות שונות, כולל אמנת בורני בשנת 1826 ואמנת באולינג בשנת 1855, שנשארו בתוקף עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בתקופת המלך מוֹנגקוּט (ראמא הרביעי, 1851–1868) ובנו צ'וּלָאלוֹנגקוֹן (ראמה החמישי, 1868–1910) הצליחה תאילנד להתקרב באופן משמעותי למעצמות המערב. התאים מאמינים כי הכישורים הדיפלומטיים של המלכים האלה, יחד עם רפורמות המודרניזציה של הממשלה התאית, הם שהביאו לכך כי סַיָאם הייתה המדינה היחידה בדרום אסיה ובדרום-מזרח אסיה שהצליחה לחמוק מקולוניאליזציה אירופית.
המאה ה-20
האמנה האנגלו-סַיָאמית של 1909 יצרה את הגבול המודרני בין סַיָאם לבין מאלאיה הבריטית בכך שהעבירה את המחוזות פאטאני, יאלה, נאראתיווט וסאטון, שקודם לכן היו חלק מהסולטאנויות המאלאיות העצמאיות למחצה פאטאני וקדה, לידי תאילנד.
בשנת 1939 שונה שמה של סיאם לתאילנד. בשנת 1940 חתמו בריטניה ותאילנד על חוזה אי-תוקפנות משותף, אולם תאילנד הצטרפה למדינות הציר בשנת 1941 והכריזה מלחמה על בריטניה. במהלך מלחמת העולם השנייה, תאילנד כבשה שטחים בריטיים בבורמה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה חתמו בריטניה ותאילנד על חוזה השלום הבריטי-תאילנדי, תאילנד החזירה את פרליס, קדה, קלנטן, טרנגנו ומדינת שאן לממלכה המאוחדת, ומסרה אורז למלאיה ללא עלות. האמנה אף אסרה על תאילנד לבנות תעלות בחצי האי המלאי. במקור, בריטניה רצתה שתאילנד תתפרק מנשקה באמנה, אך ביטלה את דרישתה בגלל התנגדות ארצות הברית.
המאה ה-21
בשנת 2012 ביקר ראש ממשלת תאילנד, אינוק סינווה, בבריטניה, ונפגש עם ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, ועם המלכה אליזבת השנייה. קמרון אמר כי בריטניה ותאילנד הן משקיעות חשובות זו בזו, וכי לתאילנד ובריטניה יש חילופי דעות בסוגיות שונות. שני הצדדים החליפו גם דעות בסוגיית מיאנמר ובנושאים אזוריים אחרים. ב-15 בספטמבר 2014 נהרגו שני תיירים בריטים בפרשת רצח בקו טאו, תאילנד. ראש הממשלה התאילנדי פריות צ'אן-אוצ'ה שלח לראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון הודעת תנחומים, שבה הביע צער על המקרה, והבטיח לעצור את העבריינים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Wyatt, David K. (2003). Thailand : a short history (2. ed.). New Haven [u.a.]: Yale Univ. Pr. ISBN 9780300084757.
- ^ Jumsai p. 2
- ^ CPAmedia.com: The Asia Experts, Ralph Fitch: An Elizabethan Merchant in 16th Century Chiang Mai (אורכב 22.08.2007 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Jumsai p. 3
- ^ Floris p. 46
- ^ Jumsai p. 12
- ^ 7.0 7.1 Jumsai p. 9
- ^ Floris p. 46
- ^ Jumsai p. 8
- ^ Lach, Van Kley p. 1172
- ^ Jumsai p. 10
- ^ Jumsai p. 17
- ^ Jumsai p. 18
- ^ Jumsai p. 20
- ^ Jumsai p. 21
