סמיכה לרבנות

תעודת סמיכה לרב מושב מאת הרבנות הראשית לישראל

סמיכה לרבנות (נקראת גם: היתר הוראה) היא אישור על כושרו של אדם לפסוק הלכה על פי תורת ישראל, ומתן סמכות להיקרא בתואר רב. הסמיכה נעשית על ידי רב מוסמך, ובאישור חתימתו הנקרא "כתב סמיכה".

רקע

הסמיכה המקורית המוזכרת בחז"ל הייתה רשות מיוחדת להיחשב כדיין ולדון דיני נפשות ודיני קנסות ולקדש חודשים ועוד דינים שצריך בהם דיין מוסמך. סמיכה זו נפסקה במהלך הדורות ולא קיימת כיום. בתחילת ימי חז"ל לא היה צורך בסמיכה כדי לפסוק הלכה בדיני איסור והיתר וטומאה וטהרה, וכל מי שידע את ההלכה יכול היה לפסוק. בזמנו של רבי יהודה הנשיא גזרו שתלמיד בחיי רבו אל יורה בכל דבר לאחרים אלא אם כן נטל רשות מרבו.

בסוף תקופת הראשונים התחילו לכנות את נטילת הרשות הזאת סמיכה. סמיכה זו לא נועדה ליפות כוחם של הנסמכים לדון בדיני קנסות כעין סמיכת זקנים, כי אם כ"זכר לסמיכה", כמו שנהגו בבבל שנים רבות לאחר שבטלה סמיכת זקנים בארץ ישראל. הריב"ש מפרט שאין כח הנסמכים יפה לדון בכפייה, שכן לכך דרושה הסכמת הקהל או בעלי הדין. כמו כן אין בכח הסמיכה להעניק את הכוח לדון ולהורות לתלמיד שאינו ראוי לכך, ומאידך תלמיד הראוי לכך - יכול באופן תיאורטי לדון ולהורות ללא הסמכה מפורשת. ההסמכה היתה מעין נתינת רשות לתלמידים לדון ולהורות בחיי רבם המובהק.

בתקופה זו כינו את הנסמכים בתואר מורינו, כשהסמכות הבלעדית לדון ולהורות ניתנה בסמיכה זו. עוד נקבע באשכנז שרק רבנים מסוימים רשאים לסמוך, ובמקומות אחרים רק בהסכמת רבנים אחרים או ראשי הקהל. אף חידשו אז שמי שאינו סמוך אינו רשאי להתעסק עם גיטין וחליצה. על סמיכה זו נמתחה ביקורת רבנית נרחבת, ומאוחר יותר אף עוררה התנגדות עקרונית בקרב יהדות ספרד, איטליה והבלקן. השימוש בתואר "מורינו" או "מוהר"ר" היה בכתב ובעל פה, או בעלייה לתורה. התואר איבד עם הזמן את משמעותו, כשהוא נמכר בכסף לאמידי הקהילות שפירנסו תלמידי חכמים.

היתר הוראה

למרות שסמיכה במשמעותה ההלכתית לא קיימת כיום, נהוגה במקומות רבים סמיכת רב את תלמידו כדי לתת לו רשות להורות הלכה ולכהן כרב או דיין בעצמו. במדינת ישראל, מלבד סמיכה שסומכים רבנים את תלמידיהם באופן פרטי, לרבנות הראשית בישראל סמכות להעניק סמיכות לרבנות והיא עורכת לשם כך מבחני הסמכה.

רבי יהודה ברצלוני מזכיר ברשימת השטרות "שטר מסמיך" שנהוג לתת לתלמיד חכם כשרוצים להכניסו לישיבת הרבנים, כ"זכר לסמיכה".

הסמכה ברבנות הראשית

קיימים ארבעה סוגי הסמכות הניתנות על ידי הרבנות הראשית לאנשים שעברו את מסלול המבחנים הנדרש לכל הסמכה:

• זכאות לתעודת "יורה יורה"/ רב שכונה - על המבקש לעבור 6 בחינות, מתוכן 3 בחינות חובה (שבת, איסור והיתר, נידה) ועוד שלוש בחינות בחירה מכלל נושאי הבחינות המנויים במתכונת שפרסמה הרבנות כמו: הלכות תפילה, ברכות ובית הכנסת, הלכות אבלות, הלכות חופה וקידושין, הלכות עירובין, הלכות מקוואות, הלכות מצוות התלויות בארץ וכו'.
• זכאות לכושר לרב מושב - על המבקש לעבור 6 בחינות חובה: 1. הלכות שבת. 2. איסור והיתר. 3. נידה. 4. אבלות 5. עירובין 6. חופה וקידושין.
• זכאות לכושר לרב אזורי - על המבקש לעבור 9 בחינות חובה.
• זכאות לכושר לרב עיר - על המבקש לעבור 11 בחינות חובה ובחינה בע"פ בפני ועדה. תעודת הכשירות לרב עיר ניתנת בכפוף לאישור מועצת הרבנות הראשית לישראל.
• ידין ידין - מבחנים על דיני ממונות ואישות, כאשר המוסמך נקרא דיין.

סמיכת נשים לרבנות

אף על פי שברוב פלגי היהדות האורתודוקסית מקובל כיום לעודד נשים ללמוד מעט תורה (בעיקר תנ"ך ומעט הלכות שרלוונטיות לגביהן), מעטות הנשים המקדישות את מרבית זמנן ללימוד תורה, ובאופן מסורתי רק גברים לומדים בצורה עיונית את החומר הנדרש כדי להיות מוסמכים לרבנות. בתנועות היהדות הפרוגרסיביות שכיחה סמיכת נשים לרבנות באופן שוויני לגברים. נשים שהוסמכו לרבנות מעדיפות לרוב את התואר "רב" או "רבה" (ברבים, "רבות"), משום שהתואר "רבנית" ניתן מסורתית לאשתו של רב. עם זאת, במקרים בודדים הוסמכו נשים לרבנות גם בשולי הזרם האורתודוקסי של היהדות. כך הוסמכה למשל אוולין גודמן-טאו על ידי הרב הירושלמי יהונתן צ'יפמן, על מנת לכהן כרבה של הקהילה הרפורמית בווינה.

הרבה הראשונה הייתה רגינה יונאס שהוסמכה בגרמניה בשנת 1935. מאז 1972, כאשר סאלי פריסנד הוסמכה מטעם התנועה הרפורמית, היברו יוניון קולג' הסמיך 520 רבות (נכון ל-2007). איימי איילברג הייתה לרבה הקונסרבטיבית הראשונה בשנת 1985 (מתוך 177 נכון ל-2006). באירופה, מכון ליאו בק הסמיך לראשונה את ג'קי טאביק ב-1975 ומאז עוד 30 רבות.

על אף שכמעט ולא מתקיים דיון לגבי סמיכת נשים כרבנים רשמיים ביהדות האורתודוקסית, בשנים האחרונות מוקמות מסגרות שונות להכשרת נשים לתפקידים הלכתיים מקצועיים שונים:

• בארצות הברית, הרבנים אבי וייס ושאול ברמן הקימו מכון חינוכי לנשים בשם 'תורת מרים'. הם אינם טוענים כי בוגרות המכון הן רבניות, אך מצפים כי ישתלבו בתפקידים מקצועיים בהנהגת הקהילה ותפקוד בית הכנסת.
• הרב אריה סטריקובסקי עבד בשנות ה-90 עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (אז הרב הראשי לישראל) להקמת תוכנית להכשרת טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים. מאז הוכשרו למעלה מ-70 נשים כטוענות. סטריקובסקי טוען כי "הידע הנדרש להפוך לטוענת רבנית גדול מזה של סמיכה רגילה". הטוענות עובדות בישראל עם כל מגזרי היהדות השונים, כולל חרדים.
• בישראל, קיימות מספר תוכניות להכשרת נשים כיועצות הלכה, בפרט בענייני נשים וטהרת המשפחה (באוניברסיטת בר-אילן, מדרשת נשמת, מוסדות אור תורה סטון ועוד).

עם זאת, כל הרבנים החרדים וכן כמעט כל הרבנים האורתודוקסים, אינם מתירים סמיכת נשים לרבנות.

לקריאה נוספת

• מרדכי ברויאר, "הסמיכה האשכנזית", ציון לג [א–ב] (תשרי–טבת תשכ"ח), עמ' 15–46.
• אפרים אלימלך אורבך, ‏תולדות ההסמכה לרבנות, מעריב ג בסיון תשמ"א, באתר Academia.edu

קישורים חיצוניים

• מיכאל ויגודה, הגבלת גיל ההסמכה לרבנות, חוות דעת, י"א בכסלו תשע"א.
• מתכונת חדשה במבחני הרבנות הראשית לישראל - קבצים להורדה
• שאלוני מבחני הרבנות, וספרי שו"ת היכל שלמה, באתר הרב שמואל קדר
• זאב פלק, ‏סמיכה וסמכות, באתר "דעת"
• פורטל סמיכה לרבנות

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35949006סמיכה לרבנות