יהושע בן-ציון

יהושע בן-ציון (ספטמבר 1924 - נובמבר 2004) היה בנקאי ישראלי, מנהלו של "בנק ארץ ישראל בריטניה" אשר קרס וגרם לכך שמדינת ישראל שילמה סכומים גבוהים לכיסוי חובותיו של הבנק.

בשנת 1974 הורשע במספר עבירות פליליות, ובהן גנבה על ידי מנהל של כ-40 מיליון דולר. נידון ל-12 שנות מאסר, אך ריצה רק כשלוש מהן, לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה, אפרים קציר, עקב מצב בריאותו. בן-ציון המשיך לטעון לחפותו, ולאחר שחרורו הקדיש חלק ניכר מזמנו לניסיונות לטיהור שמו, אך נפטר מבלי לקבל חנינה מרחיבה יותר מנשיאי המדינה.

ראשית חייו ופועלו

יהושע בן-ציון נולד בתל אביב בספטמבר 1924, דור שישי למשפחה ותיקה בארץ ישראל שמקורה בצפת. אביו, ד"ר שמואל שמעון בן-ציון, יליד ירושלים, היה רב בארצות הברית וקבלן ובעל בתים בארץ ישראל. אבי סבו של בן-ציון היה מייסד פתח תקווה יהושע שטמפפר. בשנת 1954 נרצח שמואל שמעון בן-ציון בירושלים בידי אדם ששכר ממנו דירה.

בן-ציון למד משפטים בתקופת המנדט הבריטי והוסמך כעורך דין. מתחילת שנות השישים ניהל את "בנק ארץ ישראל בריטניה", שהיה בשליטתה של משפחת ויליאמס, שבראשה עמד נחום זאב ויליאמס, יהודי בריטי ונדבן ידוע, חמיו של יהושע בן-ציון.

בן-ציון הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה וסייע בפרויקטים הקשורים לתנועה זו. בין השאר תרם למימון גרעין אלון מורה, שהקים את ההתנחלות הראשונה בהרי השומרון. הוא נשאר מקורב לחוגי המתנחלים כל ימיו. בראיון שנערך עם נכדתו קרני אלדד בזמן השבעה עליו היא תיארה את תרומותיו לרווחת חיילים וחיילים משוחררים.

קריסתו של בנק ארץ ישראל בריטניה והרשעתו של בן-ציון

תחילת הסתבכותו של בן-ציון מתוארת בפסק הדין שבו הורשע ב-8 בינואר 1975:

במסגרת פעולותיו העניק הבנק המקומי הלוואות לתאגידי הקבוצה במשך שנים, ומשנוכח המפקח על הבנקים כי ליתרות חובה בעשרות מיליונים לירות של חברות הקונצרן אין לבנק ביטחונות מספיקים - הוא הגיע עם הבנק להסכמים עוד בסוף 1968 ושוב בדצמבר 1970... שעיקר מטרתם איסור הגדלת האובליגו לאחד הגופים של קבוצת ויליאמס או של תאגיד בשליטת בני משפחת ויליאמס... וכן התחייבות הבנק לחסל את כל האשראי לגופים אלה לא יאוחר מאשר עד סוף שנת 1974. מתאריך 20.12.70 (תאריך ההסכמים עם המפקח על הבנקים) היה ברור איפוא לנאשם כי מכוח הוראות המפקח על הבנקים, אין הבנק רשאי להגדיל את האשראי לאחת החברות של הקבוצה אלא להפך: החובות של אלה חייבים להיות מסולקים עד מועד קצוב.

באמצעות הבנק ערכה קבוצת ויליאמס עסקות עתידיות בשוק הסחורות, בהיקף גדול מאוד. למימון עסקאות אלה קיבלה קבוצת ויליאמס מ"בנק ארץ ישראל בריטניה", בשנים 1972–1973, הלוואות בסך 47 מיליון דולר, חרף ההסכמים המפורשים של הבנק עם המפקח על הבנקים. ההלוואות ניתנו בדרכים שנועדו לעקוף את הנחיותיו של המפקח על הבנקים.

בעקבות הלוואות אלה, שלא נפרעו, התמוטט "בנק ארץ ישראל בריטניה" בחודש יולי 1974, ונכנס להליך ממושך של פירוק.

בעקבות זאת נעצר בן-ציון ב-15 ביולי 1974, הועמד לדין והורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירות של גנבה על ידי מנהל, מרמה ורישומים כוזבים, וכן בעבירה על חוק הבנקאות ועל תקנות ההגנה (כספים), ונידון ב־23 בפברואר 1975 לעונש כולל של 12 שנות מאסר.

בן-ציון והמדינה ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של בן-ציון, תוך תיקון סכום הגנבה מ-47 מיליון דולר ל-39.4 מיליון דולר, וציין: "תקופת מאסר ארוכה כזאת טרם ידענו בבתי-המשפט שלנו בעבירות מסוג זה ביחס לעסקי בנקאות, אבל גם חומרת העבירות והיקפן הוא ללא תקדים בקורות הבנקאות הישראלית". על מעשיו של בן-ציון נאמר בפסק הדין, בין השאר:

לא היה זכר במאזן הבנק ב-31 בדצמבר 1973 לשעבוד הפיקדונות בשווייץ, מפני שהמערער הוליך שולל את רואי-החשבון של הבנק. בכך רימה המערער גם את לקוחות הבנק בהציגו לפניהם תמונה מסולפת של מצבו האמיתי.

ב-18 בספטמבר 1975 בית המשפט קיבל את ערעור המדינה, והוסיף על עונש המאסר גם קנס בסך 25 מיליון לירות ישראליות.

מחלתו והחנינה

בית המשפט העליון השאיר את עונש המאסר על כנו, אך בפסק הדין דן בהשפעת בריאותו הרופפת של בן-ציון על יכולתו לשאת עונש זה:

המערער חולה במחלה קשה מאוד (פוליארטריטיס נודוזה), המקצרת את תוחלת חייו במידה ממשית מאוד. לאחרונה חלה, כפי הנראה, הרעה נוספת במצבו עקב התפשטות המחלה לאחת הכליות. הוא זקוק להשגחה רפואית מתמדת ולשמירה מעולה בפני הידבקות במחלות אחרות, כי הטיפול האנטיביוטי מקטין את כוח ההתנגדות של גופו לסכנת זיהום. מקרהו של המערער יוצא אפוא מגדר מקרים רגילים של מערערים המבקשים מבית-המשפט התחשבות במצב בריאותם.

עניין זה הטריד אותנו לא מעט, כי כאן אנו דנים בדיני נפשות פשוטו כמשמעו. אך לבסוף החלטנו שגם הוא אינו מצדיק את שינוי מידת העונש על ידי בית-משפט זה. האמת המרה היא, לדעת רופאיו של המערער שלא נסתרה, שגורל התפתחותה של מחלתו ייחתך לשבט או לחסד במשך השנים הקרובות. לא נוכל לקצר את תקופת מאסרו עד כדי סיומה בשנים קרובות אלא דווקא, ובנסיבות העניין אין טעם לקצרה חלקית: אם המערער יעבור בשלום את שנות מאסרו הראשונות, ממילא תהיה התחזית הרפואית, לפי הידוע לנו כיום, יותר מעודדת לשנים הבאות. אין צריך לומר, שהמערער יהיה זקוק להשגחה רפואית מתמדת גם בהיותו במאסר, ואם תחול ח"ו הרעה במצבו, שלא תאפשר את המשך החזקתו במאסר, יוכל מנהל בית-הסוהר להשתמש בשיקול-דעתו לפי סעיף 16 לפקודת בתי-הסוהר [נוסח חדש] ולהעבירו לבית-חולים ממשלתי, ואם גם בזה לא יימצא הפתרון, קיימת סמכותו של שר המשטרה לפי סעיף 15 (ד) לחוק דרכי הענישה, לשחרר אסיר ממאסרו, על-פי המלצת ועדת שחרורים, בגלל חולניותו המתמדת.

לאחר פסק דין זה נכלא בן-ציון ב-5 באוקטובר 1975, ובמהלך כליאתו אושפז פעמים אחדות. בן-ציון פנה פעמים רבות לוועדת השחרורים, על מנת שזו תמליץ לשחררו עקב מצב בריאותו. הוועדה סירבה לעשות זאת, ובן-ציון עתר לבג"ץ שיורה לוועדה להמליץ על שחרורו. בג"ץ דחה את העתירה, תוך שהוא עוסק בהרחבה במצב בריאותו של בן-ציון. בין השאר נאמר בפסק דינו של הנשיא זוסמן:

אין חולק על כך שהעותר הוא אדם חולה מאוד, שמצבו ירוד והמשיבים אינם כופרים גם בטענה כי בית-הכלא (בו מוחזק העותר לרוב בחדר החולים) אינו המקום האופטימלי לאנשים מסוגו. עם זה ניתן לקבוע עובדה אחת מעודדת: בעוד שבחוות-הדעת שבאו לפני בית-המשפט (והוגשו לאחר מכן גם לוועדה) נאמר, כי העותר סובל ממחלת הפוליארטריטיס נודוזה, שהתפשטה "כפי הנראה" - כך נאמר בקטע המובא לעיל של פסק-הדין בערעור - גם לכליות ומסכנת את חייו, העלתה בדיקת העותר על ידי פרופסור רחמילביץ שנערכה בבית-הכלא ביום 28 בנובמבר 1975, כי אין אחיזה לדיאגנוזה זו, ואין כל סימנים המעידים על פגיעה בכליות. כך גם נקבע בבית-החולים "אסף הרופא" בתעודת השחרור מיום 7 ביוני 1976. סבורני שכל מי שטובת העותר קרובה ללבו, ובראשונה משפחתו המרבה לטרוח למענו, חייב לקבל עובדה זו ברגש של הקלה וסיפוק. ... כולי עלמא לא פליגי שהעותר סובל ממחלה קשה, של לב ושל הריאות (קצרת), אך נאמנים עלי דברי הוועדה המשיבה שכאלה יש עוד הרבה בבתי-הכלא, והעותר בוודאי מקבל את הטיפול הרפואי הדרוש.

אישי ציבור וחברי כנסת פנו לנשיא בבקשה שיחון את בן-ציון. הנימוק לבקשת החנינה היה כפול:

• מחלתו ומצב בריאותו של בן-ציון
• תחושה שמדובר בחוסר צדק, בטענה שבן-ציון לא חרג בפעילותו הבנקאית מהנורמות בענף, והואשם בשל נטיותיו הפוליטיות.

בשנת 1977, בתחילת דרכו של מנחם בגין כראש ממשלה, כאשר כיהן גם כשר המשפטים, המליץ בגין בפני נשיא המדינה, אפרים קציר, להעניק חנינה לבן-ציון, מתוך התחשבות במצב בריאותו הקשה.

בהמלצת ראש הממשלה העניק הנשיא קציר לבן-ציון חנינה חלקית, בן-ציון שוחרר מן הכלא ב-8 בספטמבר 1977 אך חויב לשלם לאוצר המדינה את הקנס בסכום של עשרים וחמישה מיליון לירות ישראליות שהוטל עליו. קיומו של הרישום הפלילי, שלא נמחק, מנע מבן-ציון לקחת חלק בניהול חברה כלשהי.

בעקבות החנינה

ב-2 במרץ 1980 פרסם העיתונאי יהושע ביצור ב"מעריב" כי "חברי הכנסת משה שחל ויוסי שריד טוענים כי הגיע לידיהם חומר המוכיח שיהושע בן-ציון קיבל חנינה ושוחרר מן הכלא בעקבות התערבותו האישית של ראש הממשלה מנחם בגין, מפני שתרם סכומי כסף גדולים לליכוד ולתנועת החרות. לטענת הח"כים שחל ושריד, הגיע אליהם מידע זה מאיש שהיה מקורב בעבר לבן-ציון."

בן-ציון תבע את "מעריב" בגין פרסום לשון הרע. בית המשפט העליון קבע: "אין מחלוקת, שלימים התברר כי המידע, שעליו הסתמכו חברי הכנסת בדברים הכלולים בכתבה, היה מוטעה". למרות הקביעה המשפטית כי המידע מוטעה, התביעה נדחתה, שכן הפרסום היה חזרה על פרסום קודם של חבר-הכנסת המוגן על פי חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם.

ניסיונות לגביית הקנס

בעקבות ניסיונה של המדינה לגבות מבן-ציון את הקנס שהוטל עליו, ניסיון שלא צלח, הוכרז בן-ציון כפושט רגל ב-20 בדצמבר 1976, למפרע מנובמבר 1975. בהליכי פשיטת הרגל נתבע בן-ציון להשיב גם את הכספים שבגנבתם הורשע. לאחר שבן-ציון סירב לדרישת הנאמנים בפשיטת הרגל כי ייתן להם ייפוי כוח כללי לשם גילוי נכסיו מחוץ לישראל, כפה עליו בית המשפט לתת ייפוי כוח כזה, וציין "אשר להצהרותיו החוזרות של המערער, שאין לו נכסים בחוץ-לארץ, אין הנאמנים חייבים לקבל הצהרות אלה כאמת לאמיתה, ובמיוחד על רקע הרשעתו בפלילים של המערער, שהביאה לידי חיובו בקנס הנדון כחלק מעונשו".

עוד באפריל 1975 העביר בן-ציון לאחותו זכויות שהיו לו במקרקעין. בית המשפט ביטל את ההעברה ואפשר לכונס הנכסים לגבות את הזכויות הללו.

בשנת 1997 פנה בן-ציון לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בבקשה כי מכוח הוראות סעיף 20(א) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, בטל תוקפן של תביעות החוב שהגישו נגדו מדינת ישראל (בגין הקנס שהוטל עליו) ובנק ארץ ישראל בריטניה (בגין הסכומים בגינם הורשע). בקשתו נדחתה. בן-ציון טען שכספים שנתקבלו מבנקים בשווייץ במסגרת הליכי הפירוק, כיסו את הקנס שהושת עליו. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון דחו את טענותיו של בן-ציון כי שילם את הקנס שהושת עליו.

נדחו גם פניותיו של בן-ציון לנשיאי המדינה הבאים בבקשה להרחבת חנינתו כך שתכלול גם את טיהור שמו.

סוף דבר

בן-ציון לא הביע חרטה על מעשיו, וכשנה לפני מותו טען שהגיעו לידיו מסמכים חדשים, ושבאמצעותם הוא מתכוון להגיש בקשה למשפט חוזר.

בתו, אליאורה, נישאה לאריה אלדד, לימים קצין רפואה ראשי וחבר הכנסת. נכדתו היא המוזיקאית קרני אלדד.

בדצמבר 2006 הודיע משרד המשפטים כי הסתיימו הליכי הפירוק של בנק ארץ-ישראל בריטניה, הליכים שהחלו "בעקבות מעילת-ענק של מי שהיה מנהלו הכללי של הבנק, יהושע בן-ציון ז"ל, בסך של 39.4 מיליון דולר".

קישורים חיצוניים

• שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, המיוחסים, 1984, עמ' 99–106
• עמית שרביט, פרשת בן-ציון עדיין לא הסתיימה, באתר TheMarker‏, 2 ביוני 2002
• גד ליאור, מנהל הבנק שהורשע בגניבת 47 מיליון דולר - וקיבל חנינה מנשיא המדינה, 16 ביולי 2021, באתר ynet

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31803134יהושע בן-ציון