יהודית מצקל
| לאום | ישראלי |
|---|---|
יהודית מַצקֶל (24 באפריל 1951 – 13 בפברואר 2013) הייתה אמנית, צלמת ואוצרת ישראלית. התגוררה ויצרה בכפר אהרון, נס-ציונה.
ביוגרפיה
מצקל נולדה ב-1951 בבוקרשט בירת רומניה. בשנת 1971 התקבלה למכון לאמנות בבת-ים, ושם התמחתה בציור ורישום. במכון למדה תחת אבא פניכל, אליהו גת, צבי שור, אבינועם קוסובסקי, חיים רוזנטל, אלי סיני ואחרים. בין השנים 1974-1981 מצקל למדה באוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות, החוג לתיאטרון, עם התמחות במסלול עיצוב במה והחוג לתולדות האמנות.
בשנים 1995–1998 היא למדה במדרשה לאמנות, המחלקה לצילום, בית ברל, בכפר סבא. מתחילת שנות ה-90 יהודת מצקל פעלה הן כאוצרת והן כאמנית, ויצירותיה התפרסמו במגוון מוזיאונים וגלריות ברחבי ישראל.
בנוסף לעבודתה כאמנית, מצקל גם הרצתה במסגרת קורסי אוצרות במרכז שורשים בתל אביב, ובבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, תל אביב. כמו כן היא גם כתבה במגזין הצילום קונטקט.
יצירתה
בעבודות הצילום שלה עסקה מצקל בנושאים אישיים כמו גם בנושאים לאומיים ומקומיים. היא עסקה בצילום תיעודי בתכנים של אימהות בהקשר ישראלי.
בנוגע למקורות ההשראה שלה, סיפרה מצקל:
"שני אמנים אמריקנים השפיעו ומשפיעים ביצירתם עליי: הראשונה היא סאלי מאן, שאני מעריצה את העקשנות שלה לגבי הנושאים שהיא בוחרת להתמודד עמם, כמו הגבול הדק בין החיים ובין האמנות. האמן השני הוא רוברט פולידורי. אחד הפרויקטים החשובים בעיניי שיצר הוא 'צ'רנוביל - zones of exclusion' - פרויקט הצילום מהעיר הנטושה ומלאת הקרינה הזו הוא מסמך פוליטי וחברתי מן המעלה העליונה. הוא מוכיח לכולנו מה יכול לקרות ומה הן תוצאותיו של אסון גרעיני, בלי לוותר על הערכים האמנותיים".[1]
אמא של חייל
במהלך שנות ה-90 יצרה מצקל גוף עבודות בו היא בחרה לצלם את גופה כמצע המרכזי. גופה של מצקל אינו מוצג בשלמותו כי אם במקוטע. הקטע החוזר בכל צילום הוא מרכז גופה, הבטן - החלק הרך היורד מתחת לחזה אל שיפולי המותניים, הטבור, ועד לקו התחתונים, שהוא מקום הרחם. מצקל מתייחסת לחלק זה של גופה כאל מרכז הזיכרון שלה, זיכרון של עבר והווה, של שני ההריונות ולידת שני בנים, של גידול יומיומי ופרידות יומיומיות, עד לפרידה המשמעותית מהבן הבכור שהתגייס לצבא.[2]
לדבריה, עבודותיה נוצרו כתיעוד של מצב רגשי. תיעוד קיומי של התמודדתה היומיומית עם עובדת שירותו של בנה בצבא. היא מתארת מצב שקשה לה לקבל אבל היא לא מביאה הצעות לשינוי או פתרון. זהו סיפורה הפרטי.[3]
יצירתה של מצקל מבוססת על ישראל של שנות התשעים, ארץ המבכה יומיום את מתיה, אך גם מתפכחת לאיטה מן המיתוס של הגבריות ההרואית והלוחמת.
בן נולד מת
ב-1999 הציגה מצקל תערוכת יחיד בשם "נולד מת", במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. בתערוכה הציגה מצקל צילומים שצילמה בבית קברות צבאי, בפילם שחור לבן, בו נראים חלקים של מצבות. מצקל סגרה את המצלמה שלה כל פעם על חתיכה קטנה של המצבה ויצרה טקסט חדש בעל משמעות אחרת. היא בודדה מילים מסוימת מתוך סדר קבוע של טקסט שנכתב על מצבה של חייל שנפל. מתוך צילומים אלה בחנה מצקל סמלים וריטואליים לאומיים וגם מתוך מקום אישי כמגננה נפשית, כהכנה לגרוע מכל.[4]
פרויקט גבעתי
פרויקט תיעודי-חברתי ארוך נשימה בו ביקשה מצקל לתעד את שירותו של בנה בצבא מיום הגיוס ועד ליום השחרור. שלטונות הצבא איפשרו למצקל לעשות זאת אך לא ביחידה של בנה אלא ביחידה אחרת שעושה מסלול דומה לשלו. במשך שלוש שנים מצקל צילמה מעין יומן תיעודי שהתרכז באיסוף פרטים יומיומיים של השירות הצבאי.
"בתחילת חודש מרץ 1996, 'התגייסתי' לחטיבת 'גבעתי'. הגעתי בבוקר גשום וקר לבסיס קליטה ומיון, נחושה ומצוידת במצלמות וסרטים. עלינו - המתגייסים החדשים ואני - לאוטובוסים שאמורים היו להסיענו למקום שמעתה יהיה ה'בית'."[5]
עץ הדעת
ב-2004 הציגה מצקל במשכן לאמנות עין חרוד תערוכה בשם "עץ הדעת", אוצרות: דליה לוין וגליה בר אור. מצקל צילמה גידולים בני כלאיים של צמחייה מקומית (תפוז, זית וארז) עם בונסאי, אמנות המזעור היפנית. בתצלומיה מועצם הפער בין הדימוי "הישראלי" האורגני של צמחי ארץ ישראל לבין הסטרליות של הבונסאי. התצלום מדגיש את הנתק מן הסביבה הטבעית בבחירת אתר לצילום, מרחב נייטרלי של סטודיו ולא אתר הגידול של בונסאי, לא חממה ואף לא האוויר הפתוח. מצקל בוחרת בסוג צילום מסוים שיש לו הקשר משלו ושפה משלו, סגנון תצלומי דיוקן בסטודיו מקצועי לצילום: האדם ניצב בגבו לרקע שחור, והתאורה ממוקמת לפנים.[6]
ב-2005 הציגה בגלריית טובה אוסמן בתל אביב, תערוכת יחיד בשם "שטח פרטי". בתערוכה הוצגו צילומי שחור לבן שנעשו בביתה, בבית החולים שבו שהתה ובמחוז ילדותה.
ב-2008 הציגה בסדנת האמנים בתל אביב תערוכה בשם "הצעקה הראשונה", אוצרת: ד"ר ורד גני זפרן. בתערוכה הוצגו תקריבים של תינוקות ברגע לידתם, כשהם עדיין מכוסים בדם והפרשות, פיהם פתוח לרווחה, עד לגבול יכולתו, עד שכמעט אפשר לשמוע את הצעקה. את הסדרה צילמה מצקל בשנים 1998–2001.
תערוכות קבוצתיות
בתערוכה "שיער" (1997) בבית האמנים בירושלים (אוצרת: נעמי טנהאוזר) הוצגה סדרה שיצרה מצקל בו נראים בני 18 מצולמים מהגב כששיערם הארוך פזור, רגע לפני שעליהם לקצץ אותו לקראת הגיוס. האם שלא נראית בצילומים נשארת מאחור, צופה מהעורף במתרחש. זהו רגע המעבר מנקודת ראותה של האם וההקשר הפרטי הופך להקשר הציבורי: הבן נפרד מאמו הנותרת בעורף.[7]
תערוכות שאצרה
ב-1997 אצרה מצקל את התערוכה "הו-מאמא" יחד עם הדרה שפלן-קצב. מטרת התערוכה הייתה לנסות ולאתר את קולה של האם כפי שהוא מתבטא באמנות, ובחינה של יצוג האימהות בפטריארכיה הישראלית של שלהי המאה ה-20. התערוכה נוצרה מתוך העובדה ששתי האוצרות אימהות ובנות לאימהות, והשוני בין מצקל שהיא אם לשני בנים בוגרים לשפלן-קצב שהיא אם לתינוקת.[8] בתערוכה הציגו 52 אמנים.
תערוכות יחיד נבחרות
- 1990 - "הבית בנס-ציונה". הגלריה לאמנות של עמליה ארבל, ראשון לציון.
- 1992 - "חומר–סביבה". הסטודיו בבורכוב, גלריה לאמנות הצילום, תל אביב. אוצר: רועי קופר.
- 1995 - "אלוהים לא סופר את דמעות הנשים". קדמת עדן, גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב.
- 1998 - "אמא של חייל", מוזיאון ינקו דאדא, עין – הוד. אוצרת: רעיה זומר.
- 1999 - "הפרדס הערום", מוזיאון ארץ ישראל בשיתוף עם הגלריה העירונית, רחובות והמשכן לאמנות ראשון לציון. אוצרת: עדה נעמני.
- 1999 - "נולד מת". המוזיאון לאמנות ישראלית רמת–גן. אוצר: מאיר אהרונסון.
- 2000 - "חצאית בדרך" – שלוש שנים עם גבעתי, גלריית המגדל, מוזיאון ארץ ישראל, אוצר: אברהם אילת.
- 2000 - "עמוק", הגלריה לאמנות קיבוץ כברי. אוצרת: דרורה דקל.
- 2001 - "דברים בוטים שלא הוצגו", הגלריה של מכללת ויצ"ו, חיפה. אוצרת: תמר סצמסנסקי.
- 2001 - "ארבע X ארבע", מוזיאון ערד.
- 2001 - "ארבע X ארבע", מוזיאון אשדוד ע"ש קורין ממן ומוזיאון השפלה בכפר מנחם.
- 2002 - "בלא כותרת", הגלריה לאמנות עכשווית נס- ציונה.
- 2003 - "שטח פרטי", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, אוצר: מאיר אהרונסון.
- 2004 - "עץ הדעת", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
- 2005 - "עץ הדעת", המשכן לאמנות על שם חיים אתר, עין–חרוד, אוצרת: גליה בר-אור.
- 2005 - "שטח פרטי", גלריה טובה אוסמן, תל אביב.
- 2006 - "חצי דונם", בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב. אוצר: אמון יריב.
- 2008 - "סופים והתחלות", הגלריה של בית יד לבנים, רחובות. אוצרת: דניאלה שלו.
- 2008 - "הצעקה הראשונה", סדנאות האמנים, תל אביב. אוצרת :ד"ר ורד גני זפרן.
- 2009 - "DUNAM", שגרירות רומניה, מרכז התרבות, בית אמות משפט, תל אביב.
- 2009 - "על יד הבית". תערוכה משותפת עם רות לוז, גלריה נלי אמן, תל אביב.
- 2010 - "מחזיק מפתחות", גלריה D&A, גלריה שיתופית לצילום, תל אביב. אוצר: ניר הרמט.
תערוכות קבוצתיות נבחרות
- 2009 - "טבע אחר", גלריית D&A- גלריה שיתופית, תל אביב. אוצרת: דניאלה אורבין.
- "גן בעיר", מוזיאון פתח תקווה לאמנות עכשווית. אוצרת: סיגל ברקאי.
- שלושים שנה פעילות לגלריה 'טובה אוסמן', בית האמנים, תל אביב.
- "טבע שני", הגלריה לאמנות בבית ההנצחה, קריית טבעון. אוצרת: טלי כהן-גרבוז.
- 2008 - "הדקל באמנות ישראלית", גלריה דנון, תל אביב. אוצר: אריה ברקוביץ'.
- "שומקום", גלריית פירמידה, חיפה. אוצר: אברהם אילת.
- 2007 - "ארבעים שנות כיבוש", בית האמנים ירושלים. גלריית הקיבוץ, תל אביב.
- "הבית של דני", תערוכה ביוזמת הקורס לאוצרות, המדרשה, בית ברל.
- 2006 - "שכנים", חג כל החגים בית הגפן, חיפה.
- "יפן זה כאן", מוזיאון ישראל, ירושלים. אוצרת: מירה לפידות.
- 2005 - תערוכת אמנות ישראלית למען המלחמה באיידס - בנק הפועלים, תל אביב.
- 2004 - תערוכת אוסף המוזיאון, המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן. אוצר: מאיר אהרונסון.
- "בחלומות", גלריה גרינדג, הרצליה.
- "נשים מטפלות", הגלריה ע"ש מורל דפלר, מוסררה, ירושלים.
- "אתה תותח", הגלריה האוניברסטאית, אוניברסיטת באר שבע. אוצר: חיים מאור.
- "האשכנזים", הגלריה של המדרשה, תל אביב. אוצר: דורון רבינא.
- 2003 - "סיפורי ב (ג)דים", מוזיאון אשדוד, מוזיאון ערד, והגלריה העירונית בכפר סבא. אוצרת: יעל ויזל.
- 2001 - "תמונת מצב", הסדנה החדשה ברמת אליהו, ראשון לציון.
- 1999 - "תום" - החג של החגים, ואדי ניסנס, חיפה. אוצרת: חנה קופלר.
- 1998 - "נשים בעולם המציאות", לימבוס, תל אביב.
- "דגל - לאום - דגל", פירמידה, חיפה.
- "מספר אישי", מרכז ההנצחה, קריית טבעון והגלריה העירונות רחובות. אוצרות: אסתי רשף ועדה נעמני.
- "הילד של הצלם", הסדנה לאמנות ברמות אליהו, ראשון לציון.
- 1997 - "שיער", בית האמנים, ירושלים.
- "מינאטורה", אומבריה, איטליה. אוצרת: טליה רפפורט.
- 1996 - "זמן אישה", בית האמנים, חיפה. אוצרת: נליה קסוטו.
- "לאחות את הקרע 2", גלריית 'ידיים', יפו.
תערוכות שאצרה
- 1997 - "הו מאמא: יצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", עם הדרה שפלן-קצב, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
- 2000 - "מרשים" / סדרת תערוכות לאמנים צעירים, מוזיאוני חיפה, מוזיאון חיפה לאמנות
- 2002 - Home Sweet Home, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
- 2008 - "שישי ראשון", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
- 2011 - "שנתיים אחרי..", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ חגית פלג רותם, תחנות תרבות של יהודית מצקל, גלובס, 29 בינואר 2008
- ^ אמא של חייל (קטלוג תערוכה), אוצרת: רעיה זומר, מתוך "זיכרון הגוף" הדרה שפלן-קצב, עין הוד: מוזיאון ינקו-דאדא, 1998
- ^ חגית פלג רותם, "תחנות תרבות של יהודית מצקל", עיתון גלובוס, 29.1.2008
- ^ בן נולד מת (קטלוג התערוכה), אוצר: מאיר אהרונסון, רמת גן: המוזיאון לאמנות ישראלית, 1999
- ^ "חצאית בדרך!" שלוש שנים עם גבעתי (קטלוג תערוכה), אוצר: אברהם אילת, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, 2000
- ^ עץ הדעת, צילום, 2014
- ^ ש"יער" (קטלוג תערוכה), אוצרת: נעמי טנהאוזר-קידר, ירושלים: בית האמנים, 1997
- ^ יהודית מצקל, הדרה שפלן-קצב, "הו-מאמא: יצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", קטלוג תערוכה, רמת גן: המוזיאון לאמנות ישראלית, 1997
28199532יהודית מצקל