יחידות גולגולת המת
יחידת גולגולת המת (אס אס טוטנקופפ-פרבנדה, גרמנית: SS-Totenkopfverbände) הייתה יחידה של האס אס שהייתה אחראית לניהול מחנות הריכוז בגרמניה הנאצית.
יחידת גולגולת המת הייתה יחידה עצמאית בתוך האס אס, עם מערכת דרגות ופיקוד משלה. היחידה ניהלה את המחנות בתוך גרמניה, כגון דכאו, וגם בכל רחבי אירופה הכבושה, כגון אושוויץ בפולין ומאוטהאוזן באוסטריה. יחידה זו הייתה מן היחידות המרכזיות שהיו אחראיות לביצוע השואה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה הוקמה הדיוויזיה ה-3 של האס אס מתוך שורות יחידת גולגולת המת. דיוויזיה זו, שנקראה גם היא "טוטנקופף", נודעה בקנאותה ובאכזריותה. הדיוויזיה הייתה אחראית לפשעי מלחמה רבים, ובהם טבח אזרחים בעת המערכה על צרפת ב-1940, וטבח אזרחים רוסיים רבים בעת מבצע ברברוסה ב-1941.
הקמה
ב-26 ביוני 1933 מינה היינריך הימלר, מפקד האס אס, את אוברפיהרר תיאודור אייקה למפקד דכאו, מחנה הריכוז הנאצי הראשון שהוקם. אייקה ביקש שתוקם יחידה מיוחדת שתהיה כפופה לו בלבד, והימלר אישר את בקשתו. היחידה שהוקמה נקראה "אס אס ואכפרבנד" (SS-Wachverband, יחידת משמר). ב-30 בינואר 1934 קודם אייקה לדרגת בריגדפירר (דרגת ביניים בין אלוף משנה לתת אלוף), והוא החל לעצב את מחנה דכאו על פי תפיסותיו. הוא ארגן את המחנה מחדש, ויצר נורמות מחודשות: ציות עיוור להוראות ומשמעת נוקשה לעצירים שכללה נוהלי ענישה מחמירים. נורמות אלו אומצו אחר כך בכל מחנות הריכוז של הרייך השלישי (ראו בהמשך). לאחר ליל הסכינים הארוכות, ב-30 ביוני 1934, שבו נרצחו מתנגדיו של אדולף היטלר מן האס אה, התחזק מעמדו של אייקה; הוא נטל חלק מרכזי בטבח, ואחרי הטבח קודם לדרגת גרופנפיהרר, תת-אלוף, ומונה לתפקיד מפקד כל מחנות הריכוז וכל יחידות גולגולת המת.
דכאו הפכה למעין מרכז הכשרה לסגל המחנות; קצינים וחיילים משם הועברו למחנות אחרים, כמו זקסנהאוזן ואורניינבורג. ב-1935 הוקם בדכאו מרכז אימונים לסגלי מחנות הריכוז. רבים מהמגויסים בשלבים המוקדמים באו מקרב אנשי האס אה והאס אס הכללי (Allgemeine SS, אנשי אס אס שלא היו שייכים לגרעין הוואפן אס אס). התפקידים הבכירים ביחידות גולגולת המת אוישו בכוח אדם מהמשטרה הגרמנית. ב-29 במרץ 1936 הוגדרו שומרי מחנות הריכוז ויחידות המנהלה שלהם כאנשי יחידות גולגולת המת. יחידות המת הוסיפו להתפתח: עד אפריל 1938 כבר כלל הארגון ארבעה רגימנטים, שבכל אחד מהם שלושה גדודים. כל גדוד היה מורכב משלוש פלוגות חיל רגלים, פלוגה מסייעת ופלוגת רפואה, קשר ותחבורה.
התפתחות
בעת ההקמה הרשמית של יחידות גולגולת המת ב-1936, אורגנו היחידות כפלוגות (Wachtruppen); היחידות כללו שש פלוגות, כל אחת מהן באחד ממחנות הריכוז העיקריים. כל יחידה נקראה על שם אזור בגרמניה:
- יחידת בוואריה העילית (Oberbayern), במחנה הריכוז דכאו;
- יחידת פריזלאנד המזרחית (Ostfriesland), הייתה מוצבת במחנה הריכוז אסטרווגן (Esterwegen);
- יחידת אלבה במחנה הריכוז ליכטנבורג (Lichtenburg);
- יחידת סקסוניה במחנה הריכוז זקסנבורג (Sachsenburg);
- יחידת ברנדנבורג שירתה במחנות הריכוז אורנינבורג (Oranienburg) וקולומביה האוס (Columbia Haus), בברלין;
- יחידת הנזה (Hansa) הייתה מוצבת בפהסבוטל (Fehisbuettel)[2].
תיאודור אייקה היה מבחינה טכנית מפקד הפלוגה במחנה דכאו, אך היה ברור שבפועל הוא המפקד של כל היחידות.
ב-1935, עם גידול המחנות, אורגנו הפלוגות מחדש לגדודים (Wachsturmbanne). בספטמבר 1935 נתן אדולף היטלר את ההכרה הרשמית ביחידות גולגולת המת כיחידות של המפלגה, והבטיח את מימון היחידות מתקציב המדינה. בכך ביסס היטלר את מעמדן ואיפשר את התרחבותן: במרץ 1936 הגדיל הימלר את היחידות מ-1,800 איש ל-3,500 איש; ב-26 במרץ 1936 הוגדרו יחידות גולגולת המת כיחידות נפרדות מן האס אס הכללי, וניתנו לאנשיהן מדים מיוחדים משלהם. היחידות היו כפופות למשרד המפקח הכללי על מחנות הריכוז, שהיה כפוף ישירות להימלר.
כמפקד יחידות גולגולת המת, המשיך תיאודור אייקה בארגון מערכת המחנות. מחנות קטנים, כמו ליכטנבורג וזקסנבורג אוחדו עם מחנות גדולים יותר, ונסגרו. באוגוסט 1937 היו בגרמניה רק ארבעה מחנות ריכוז גדולים: דכאו, זקסנהאוזן, בוכנוואלד וראוונסבריק. ב-1938, לאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה לרייך השלישי) פיקח אייקה על הקמת מחנה ריכוז באוסטריה, מאוטהאוזן.
בספטמבר 1937, לאחר הארגון מחדש של מחנות הריכוז, אורגנו יחידות גולגולת המת מחדש בשלושהרגימנטים (SS-Totenkopfstandarten):
- רגימנט באוואריה העילית, שבסיסו בדכאו;
- רגימנט ברנדנבורג, שבסיסו היה בזקסנהאוזן;
- רגימנט תורינגן (Thueringen), שבסיסו היה במחנה הריכוז בוכנוואלד.
לאחר סיפוח אוסטריה ב-13 במרץ 1938, הוקם רגימנט רביעי שנקרא אוסטמרק (Ostmark), ובסיסו היה במאוטהאוזן[3].
דיוויזיית גולגולת המת
במהלך 1936 החל אייקה בהקמת יחידות צבאיות מתוך יחידות גולגולת המת. יחידות אלה הפכו מאוחר יותר לדיוויזיית טוטנקופף שהייתה שייכת לוואפן אס אס. הפיקוד על יחידות צבאיות אלה היה נתון במחלוקת; אייקה, כמפקד יחידות גולגולת המת (Führer der Totenkopfverbände), פיקד אישית על יחידות אלה, אך מכיוון שיחידות אלה היו יחידות צבאיות של האס אס, תבע "כוח הכוננות" (Verfügungstruppe), כוח האס אס שהפך מאוחר יותר לוואפן אס אס. הוויכוח הוכרע ב-1940 לטובת ואפן אס אס, אך בשלב זה המטרה לא הייתה הקמת יחידות צבאיות אלא יצירת יחידות צבאיות מיוחדות למה שהוגדר "פעולות משטרתיות וביטחוניות" באזורים הכבושים. אנשי יחידות גולגולת המת אומנו בידי במסגרות פנימיות, ללא התערבות חיצונית. באימון הראשון, ב-1935, פונה מחנה דכאו כולו לכמה שבועות לצורך אימון אנשי היחידות.
ב-17 באוגוסט 1938 הגדיר צו של היטלר את יחידות גולגולת המת ככוח מילואים של כוח הכוננות. הגדרה זו יצרה מצב של תנועת כוח אדם בלתי פוסקת בין יחידות הוואפן אס אס לסגל מחנות הריכוז, לאורך כל המלחמה. עם זאת, מטרתו של הימלר הייתה הרחבת צבאו הפרטי, שכלל את יחידות גולגולת המת ואת כוחות המשטרה, שהיו תחת שליטתו של הימלר. צו נוסף של היטלר, שניתן ב-18 במאי 1939 לבקשתו של הימלר, אישר את הרחבת יחידות גולגולת המת להיקף של 50,000 איש. אותו צו הורה לצבא, למרות התנגדותו, לספק ליחידות ציוד צבאי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנו יחידותיו של אייקה ארבעה רגימנטים, כמוזכר לעיל, וכן רגימנט פרשים. בנוסף, היו תחת פיקודו של אייקה שני גדודים שהוצבו בחשאי בעיר החופשית דנציג. יחידות אלה לא נטלו חלק צבאי במערכה בפולין: יחידות גולגולת המת האחרות ויחידת ואפן אס אס שהשתתפה במלחמה, דיווויזית הלייבשטנדרטה, היו כפופות ל-OKH, הפיקוד העליון. לעומתן, שני הגדודים בדנציג היו כפופים ישירות להימלר, והם הופעלו כדי להטיל אימה על האזרחים הפולנים, על ידי רדיפת חיילים פולנים נמלטים, החרמת תוצרים חקלאיים ובהמות, עינוי ורצח מספר רב של מנהיגים פולנים - מנהיגים פוליטיים, בני אצולה, אנשי עסקים, אנשי דת, אינטלקטואלים - ויהודים. הנתהגותם של אנשי גדודים אלה עוררה שאט נפש ומחאה אצל קציני הצבא הגרמני, מחאה שלא הובילה לדבר (מפקד הארמייה השמינית, גנרל אוברסט יוהנס בלאסקוביץ, הועבר מתפקידו בעקבות מכתבים ששלח בנושא).
לאחר כיבוש פולין אוחדו שלושת הרגימנטים של יחידות גולגולת המת עם יחידת האס אס "המשמר הלאומי דנציג" (SS Heimwehr Danzig), ובצירוף כמה יחידות סיוע שהועברו מהצבא הוקמה הדיוויזיה ה-3 של האס אס, דיוויזיית טוטנקופף, בפיקודו של אייקה. מסתיו 1939 עד לאביב 1940 נעשה מאמץ רב לגיוס מתנדבים חדשים לדיוויזיה, מאמץ שהביא ליצירת 12 רגימנטים חדשים. מאמץ זה נעשה כהכנה לפלישה הצפויה לצרפת. אייקה הגדיר את המגויסים החדשים כעתודה לדיוויזיית טוטנקופף בלבד, והשתלט על ציוד צבאי של הוואפן אס אס שהיה מאופסן במחנות הריכוז לטובת יחידותיו; שאפתנותו של אייקה העלתה את חשדו של הימלר, ואת זעמם של ראשי הוואפן אס אס, פאול האוסר (Hausser) ויוזף דיטריך. ביצועיה הירודים של דיוויזיית טוטנקופף בעת המערכה על צרפת, ותפקודו הירוד של אייקה במערכה זו באופן אישי, הביאו להחלטתו של הימלר לרסן את פקודו. הוא ניצל בציניות דיווחים על מעשי זוועה שעשו חיילי יחידות גולגולת המת בצרפת כעילה להדחתו של אייקה מהפיקוד על הרגימנטים של יחידות גולגולת המת. ב-15 באוגוסט 1940 הועבר אייקה מתפקידו; דיוויזיית טוטנקופף, הרגימנטים העצמאיים ויחידות העתודה שלהן הועברו לשליטת פיקוד הוואפן אס אס החדש, שזה עתה הוקם. בפברואר 1941 הוחלפו כל סימוני היחידות כיחידות גולגולת המוות לסימון של הוואפן אס אס, למעט יחידות המשמר במחנות, שהמשיכו לשאת את סימול הטוטנקופף.
למרות זאת, דיוויזיית טוטנקופף עדיין הייתה קשורה ליחידות ששמרו על המחנות, וחייליה נשאו עדיין את סמל גולגולת המת כסימול היחידתי. האימון הנוקשה שחיילים אלו זכו לו, על פי תפיסתו של אייקה שאין לגלות כל רחמים כלפי האויב, יצר יחידה שנודעה בשיטותיה האכזריות. את חוסר יעילותם בצרפת ואת מעשי האכזריות שביצעו שם ניתן לייחס להיותם בריונים יותר מאשר חיילים. ואולם, במהלך המלחמה הקשה בחזית המזרח, במהלכה הושמדה הדיוויזיה והוקמה מחדש פעמיים, הפכה הדיוויזיה לאחת מיחידות העילית של הצבא הגרמני. מעט מאד מן החיילים שהיו חלק מן הרגימנטים ב-1939 היו עדיין בדיוויזיה ב-1945.
שמירה במחנות הריכוז
עוד מימיהן הראשונים של יחידות גולגולת המת טיפח אייקה באנשיהן גישה של "קשיחות בלתי מתפשרת". זה היה עקרון הליבה של יחידות גולגולת המת, שהשפעתו ניכרה בסגל המחנות זמן רב לאחר שאייקה עבר לפקד על דיוויזיית גולגולת המת. מגויסים חדשים ליחידות עברו אימונים נוקשים וקשוחים ואינדוקטרינציה נאצית, שבנתה אצלם רגשות שנאה עזים כלפי אויבי המשטר. אנשי היחידות איבדו כל רגש של חמלה כלפי אסירי המחנות. במחנות עצמם קיימו אנשי יחידות גולגולת המת משטר אכזרי, נשלט וממושמע, כדי לשעבד את האסירים. האווירה שנוצרה ביחידות אלו יצרה כמה מן הפושעים הנאציים הידועים ביותר, ובהם רודולף הס (מפקד אושוויץ), פרנץ ציראייס (מפקד מאוטהאוזן), קארל קוך (מפקד בוכנוואלד, זקסנהאוזן ומיידנק), ומקס קגל (מפקד ליכטנבורג, מיידנק, רוונסבריק ופלוסנבורג).
אייקה יצר סדר ומשמעת במערכת המחנות החל מראשיתה. השיטה שקבע נקראה "שיטת דכאו", ועל פיה פעלו כל המחנות. מפקד המחנה היה האחראי העליון על כל הנעשה במחנה, והיה אחראי ישירות לביטחון בו. כל הנעשה במחנה נשלט ובוקר היטב, בשיטתיות אכזרית. המחנות נותקו לגמרי מן החוץ, ונאסר על הוצאת מידע לגורמי חוץ כבר בשלבים הראשונים. על כל "עבירה" של אסיר היו השומרים מחויבים לדווח למנהלת המחנה. המנהלה לא אימתה את דברי השומרים מול דברי האסירים; ענישה ספונטנית נאסרה וכל עונש ניתן בידיעת המנהלה. אופן ומידת הענישה הוגבלו ובוצעו על פי תכנון מראש, ועל פי מעין "קטלוג" מתוכנן. בין העונשים: שלילת מזון, שלילת דואר, כליאה בצינוק חשוך, הלקאות, תליית האסיר מן הידיים (סטראפאדו) והוצאה להורג. שומרים שירו למוות באסירים נמלטים נהנו מחסינות משפטית.
מבנה ארגוני במחנות הריכוז
ב-1941 כבר היו מחנות הריכוז בגרמניה הנאצית מערכת ענקית בפני עצמה, בגרמניה ובשטחי הכיבוש. בשלב זה של המלחמה כבר הוקמו מחנות השמדה, שהיו חלק ממערכת זו, ומחנות עבודה שאסיריהם נוצלו בכפייה לעבודה עבור האס אס. מחנות העבודה הוכפפו למשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס (SS-Wirtschafts-Verwaltungshauptamt, WVHA), והמפקח על מחנות הריכוז היה כפוף לראש ה-WVHA. מבחינה מנהלית חולקו המחנות לשלושה: מחנות ריכוז, מחנות עבודה ומחנות השמדה.
ב-1942 הוכפף כל סגל המחנות לפיקוד הוואפן אס אס. בדרך זו ניתן היה ליצור מנגנון קל יותר של תחלופה בין היחידות הלוחמות של הוואפן אס אס לבין השומרים במחנות, ולהעביר חיילים פצועים לתפקידי שמירה, ושומרי מחנות לתפקידי לחימה. בדרך זו הועברו מתפקידם שומרי מחנות שנחשבו "רכים" מדי לתפקידם, או כאלה שאף סירבו לבצע הוראות או שגילו רחמים כלפי הקרבנות. האיום בהעברה ליחידות הלוחמות, שהיו מעורבות בלחימה עזה ורבת נפגעים, היה תמריץ רב עוצמה לאנשי יחידות גולגולת המת להשתתף במעשי הזוועה. מאידך, אנשי אס אס שסירבו לקחת חלק בביצוע פשעי מלחמה מעולם לא היו תחת איום בהוצאה להורג בשל סירוב כזה. סרבנים כאלה הועברו ליחידות הוואפן אס אס הלוחמות.
בתוך המחנות התקיימה היררכיה פיקודית ומינהלית, שהייתה ייחודית למחנות הריכוז. על כל מחנה פיקד קומנדנט (Kommandant), שנקרא לעיתים לאגרקומנדנט (Lagerkommandant). לצידו היה אדיוטנט (שליש) וצוות מטה. הפיקוד על צריפי המעצר, הבלוקים, היה בידי קצין שנקרא רפורטפיהרר (Rapportführer), שהיה אחראי על מפקד הנוכחות היומי ועל שגרת המחנה. הפיקוד על כל צריף היה בידי בלוקפיהרר (Blockführer), מש"קים זוטרים שפיקדו על כיתה או שתיים של חיילי אס אס. במחנות ההשמדה היה בלוקפיהרר שהיה אחראי על הזונדרקומנדו, והיה גם האחראי על הפעלת תאי הגזים.
השמירה על המחנה הייתה בידי יחידה נפרדת שנקראה גדוד המשמר (Wachbattalion). מפקד הגדוד היה אחראי על הצבת השומרים למגדלי השמירה ועל הסיורים שנערכו סביב המחנה. הגדוד היה מאורגן כמקובל בצבא, והיה בנוי בכיתות, מחלקות ופלוגות. מפקד גדוד המשמר היה כפוף ישירות למפקד המחנה, וגודלה של יחידת השמירה נקבע על פי גודל המחנה.
במחנות הריכוז היו גם סגל רפואי ואנשי תחזוקה ואספקה. בצידם היה משרד לביטחון שהיה מאויש באנשי הגסטאפו והאס דה (Sicherheitsdienst, שירות המודיעין של האס אס), שהיו מוצבים באופן זמני למחנה. צוות זה היה כפוף למפקד המחנה, אך במקביל היה תחת הפיקוד הישיר של סיפ"ו (Sicherheitspolizei, איחוד כוחות משטרת הפלילים, קריפ"ו, והגסטפו, המשטרה החשאית; נודע בקיצור SiPo), ול-RSHA, המשרד הראשי לביטחון הרייך (Reichssicherheitshauptamt) של האס אס. בשל כך לא נחשבו אנשי משרד זה כחלק אינטגרלי מסגל המחנה, ואנשי יחידות גולגולת המת התייחסו אליהם בחוסר אמון.
מעבר למערכת הפיקוד של אנשי האס אס התקיימה במחנה גם מערכת של פיקוד על ידי האסירים שזכו לאמון סגל האס אס. אלו היו הקאפו, שביצעו מגוון תפקידים, כולל מינהל ופיקוח על קבוצות אסירים אחרות. אנשי הזונדרקומנדו היו יהודים שהוכרחו לסייע בפעולת ההשמדה, בהכנסת אחיהם לתאי הגזים ובפינוי ושוד הגוויות לאחר הרצח. עם זאת, הפעלת התאים עצמם הייתה תמיד בידי האס אס.
לקראת המלחמה ובמהלכה
מערכת המחנות, שאורגנה על ידי אייקה, הייתה אחד ממוקדי הכוח החשובים של האס אס. ניצול אסירי המחנות לעבודת כפייה היה מכשיר כלכלי רב ערך, שנתן ליחידות גולגולת המת עוצמה, אך קנה לה גם יריבים. אחד מהחשובים שבהם היה ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך. ואולם, הימלר רצה למנוע צבירה של כח רב מדי בידי אחד מפקודיו, ולכן מנע מהיידריך ומהארגונים שסרו למרותו, האס דה והגסטפו, לקבל שליטה על מחנות הריכוז.
תיאודור אייקה נותר מפקד המחנות עד ספטמבר 1939, אז מונה כמפקד דיוויזיית גולגולת המוות. ב-1940 שולבה מערכת המחנות במשרד D של המשרד הראשי למשק ומנהל (Wirtschafts und Verwaltungshauptamt), בניהולו של אוברגרופנפיהרר (גנרל) אוסוולד פוהל. את מקומו של אייקה תפס ראש המטה שלו, גרופנפיהרר (תת אלוף) ריכרד גליקס (Richard Glücks), שניהל את מערכת המחנות עד תום המלחמה.
במהלך 1942 היה מעורב גליקס במידה גדלה והולכת בביצוע הפתרון הסופי, השמדת יהודי אירופה. הוא סיפק כוח אדם לביצוע מבצע ריינהרד, בו נרצחו 1,700,000 יהודים בארבעה מחנות השמדה - בלזץ, סוביבור, מיידנק וטרבלינקה. המבצע עצמו נוהל על ידי אודילו גלובוצניק, מפקד כוחות המשטרה והאס אס (SS und Polizei führer) במחוז לובלין. ביולי נפגש גליקס עם הימלר, כדי לדון עמו בביצוע ניסויים רפואיים באסירי המחנות. כל הוראות ההשמדה יצאו ממשרדו של גליקס אל מפקדי המחנות, אנשי יחידות גולגולת המת. הוא אישר אישית רכישת ציקלון בה לשימוש באושוויץ.
לקראת סיום המלחמה הופעלו אנשי יחידות גולגולת המת להסתרת עקבות ההשמדה. הם הרסו את המחנות, הוציאו להורג אסירים חולים ותשושים, והצעידו בצעדות מוות אסירים אחרים, כדי להרחיק אותם מכוחות בעלות הברית המתקרבים. מאות אסירים פוליטיים הוצאו להורג לקראת סיום המלחמה על ידי אנשי יחידות גולגולת המת, כדי למנוע את שחרורם. עם התקרבות צבאות בעלות הברית נטשו אנשי יחידות גולגולת המת את המחנות והסתירו את זיהוים הידוע לשמצה. השמירה במחנות הועברה לידי חיילים ואזרחים שגויסו כחיל עזר של האס אס. לא מעטים מאנשי יחידות גולגולת המת נעצרו ונשפטו, אך רבים אחרים נמלטו מעונש לאחר המלחמה.
הערות שוליים
- ^ על פי הערך Concentration Camps, 1933-1939, אתר מוזיאון השואה בוושינגטון
- ^ על פי הערך "גולגולת המוות, יחידות", מרכז המידע אודות השואה, אתר "יד ושם"
- ^ שמות הרגימנטים הם על פי אתר יד ושם. תיאור התפתחות יחידות גולגולת המת הוא על פי בערך באנגלית. באתר יד ושם התיארוך שונה.
