חנה טרגר (ברנט)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף חנה טרגר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. חנה טרָגֶר-בַּרְנֶט (באנגלית: Hanna Trager Barnett ;‏ 1870, תר"ל, לונדון – 1 בספטמבר 1943, א' באלול תש"ג) הייתה סופרת ופעילת ציבור ארצישראלית-בריטית, מסופרות העלייה הראשונה. ספריה ראו אור בבריטניה בראשית המאה העשרים וזכו לתהודה רבה בקרב מבוגרים וילדים. נחשבת לסופרת הראשונה שמתארת את חיי הילדים בארץ ישראל,[1] וכתביה נמנים עם המקורות ללימוד וחקר תקופת העלייה הראשונה.[2]

קורות חיים

חנה ברנט נולדה בלונדון, בתם של זרח ברנט, פעיל ציוני, ורחל-לאה בת ר' יצחק הכהן. ב-1871 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בשכונת מאה שערים בירושלים, שאביה היה בין ראשוני בוניה. ב-1878 קנתה המשפחה אדמה והתיישבה במושבה פתח תקווה. בחורף 1880 עזבה המשפחה את פתח תקווה בשל הקדחת, יחד עם משפחות אחרות. אחרי שובם אליה עיקר עיסוקיה של טרגר היה בעזרה לאביה בעבודות השדה והכרם ובעבודת משק הבית לצד אמה. ב-1887 נסעה ללונדון להורי אמה, שם השלימה את לימודיה האקדמיים, למדה סיעוד, נישאה והקימה משפחה.[1] בן זוגה הראשון היה איש עסקים בשם ישראל גוטמן, לו נישאה ב-1888. נולדו להם שתי בנות: שרה (1889) ורוז (1891). כעבור כעשור הוא ירד מנכסיו, בריאותו הידרדרה והוא נפטר. לאחר מכן נישאה ליוסף טרגר, כימאי, שחלה בשחפת, שגרמה לו נכות ועל כן היה זקוק לטיפול מתמיד.[1]

בלונדון לקחה חלק בחיי הקהילה היהודית והקימה מועדון וספרייה לפליטים יהודים ממלחמת העולם הראשונה. בשנים אלה החלה בכתיבה ספרותית והעלתה על הכתב את רשמיה מהימים הראשונים בפתח תקווה ובמיוחד את חיי הנשים והילדים במושבה.[3]
ב-1911 חלתה בתה רוז בדלקת ריאות ונפטרה.[4] בתה שרה, ששהתה במהלך מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, חלתה גופנית ונפשית; ב-1924 חזרה הבת ללונדון ושכנעה את טרגר להתאבד יחד. שתיהן הרעילו את עצמן ולאחר ארבעה ימים שרה נפטרה, בעוד טרגר התאוששה, הואשמה על ידי השלטונות בניסיון לרצח של בתה וניסיון התאבדות. ב-1926 שבה לארץ ישראל.[5]
חנה טרגר נקברה בבית העלמין נחלת יצחק.
ב-2004 נקרא בפתח תקווה רחוב על שמה.

סופרת בת העלייה הראשונה

טרגר פרסמה ארבעת ספרים, הראשון למבוגרים ושלושת האחרים לילדים: "חלוצים בארץ ישראל, סיפורים מפי אחת המתיישבות הראשונות בפתח תקווה"; "סיפורים מחיי הילדים במושבה בארץ ישראל"; "סיפורי חגים מחיי הילדים במושבה בארץ"; ו"תמונות מחיי משפחה בארץ ישראל לפני חמישים שנה". כולם נכתבו בשפה האנגלית וראו אור בלונדון בין השנים 1919 ל-1926. כל הספרים עסקו בזיכרונותיה מפרקי חייה בפתח תקווה. היא קיבלה ביקורות נלהבות ומכתבי תודה על ספריה, על שקירבו את ילדי הגולה לילדי הארץ והעלו את שמה של המושבה פתח תקווה בקרב התפוצות.[6] בספריה אלה חזרה טרגר לעולם החוויות וההתנסויות שלה בארץ, מירושלים ומפתח תקווה בשלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.[7] הספר "חלוצים בארץ ישראל" מביא את זיכרונותיה של טרגר הן כילדה, הן כבוגרת והן מביקוריה בשנים המאוחרות יותר. זהו קובץ מגוון של פרקי זכרונות אישיים ומשפחתיים, יישוביים היסטוריים וספרות יפה.[8] בשלושת ספריה האחרים תיארה את ילדי פתח תקווה ובהם אירועים, הרפתקאות ומעשי שובבות.[7]

ילדוּת במושבה פתח תקווה

בספריה שרטטה את מציאות החיים בפתח תקווה ואת אורחותיהם של המתיישבים והמתיישבות מבעד לנקודת המבט של מי שחוותה אותם בעצמה כילדה וכנערה. בין היתר, תיארה כיצד השתתפו הילדים במלאכת הבניין של המושבה:

הערבים החלו ללבן לבנים וכל ילד שהיה מבוגר דיו לשאת משא, נמצא מועסק בדרך זו או אחרת. סחבנו חול, סיד וקש, וכאשר עורבב החומר וניצוק לתוכו מים- נצטווינו לדרוך וללוש בו ברגלינו. כך ודאי עזרו גם ילדי ישראל הקטנים במצרים להוריהם באתרי הלבנים, אבל הם לא נהנו בעבודתם כפי שאנחנו נהנינו.[9]

דבקותם של הילדים בעבודת הבנייה גרמה להם להרגיש כי הם נוטלים חלק בעשייה המשמעותית בהקמת מושבה, אותה המשילה טרגר לעבדות בני ישראל במצרים, תוך שהבחינה בין העבדות בימי המקרא לבין התקווה שהובילה את הילדים בפתח תקווה באותם ימים:

לא וויתרנו עד שהיינו נופלים על האדמה ושוקעים בשינה. אז היו מגלים אותנו, אב או אם, מרימים אותנו בזרועותיהם האוהבות ומוחים בנשיקה את דמעותינו. מאז לא אחת הייתי מהרהרת: האם לא כך היו הדברים במצרים, כאשר הקדוש ברוך הוא השקיף וראה בדיכויים של בני ישראל? אלא שאותם אבות וילדים לא ראו כל זיק תקווה לימים טובים יותר, בהיותם מלבנים לבנים כעבודות כפייה. ואילנו אנו, ילדים בני חורין, מלבנים לבנים עבור בתינו, על האדמה שלנו, בארץ שלנו.[10]

המלריה שהכתה במושבה נזכרה אף היא, אך זאת גם כן כדי להדגים את מידת ההתגייסות של הילדים למשימת הבנייה:

עננה העיבה על המושבה: שוב ושוב נפל ילד למשכב, קודח במחלקת המלריה. אלא שגם בשעות המחלה לא הוסחה דעתו מן הלבנים.[11]

תפקידי הנשים ומעמדן

על פי סיפוריה של טרגר, חיי המושבה היו כחיים יהודיים מסורתיים, הנשענים על הנשים שדואגות לסדר ולניקיון ונמצאות בעיקר בבית ובסביבתו. אך בעשור הראשון לפתח תקווה חל שינוי בתפקידים של גברים ונשים, כאשר בניקיונות לקראת חג הפסח השתתפו גם הנערים ובבניית הסוכה בחג הסוכות השתתפו גם הנערות. שינוי זה היה ערכי ותרם ליחסים שבין הנערים לנערות, הביא לכבוד הדדי וחיבת אמת. כתביה מלמדים כי החברה המושבתית בתקופת העלייה הראשונה אמנם הייתה חברה פטריארכלית, אך נשים יכלו למלא בה מכלול של תפקידים וניכרת בהם שאיפה להגדיר את החברה בתור חברה שוויונית. על פי מרגלית שילה, הצגת החברה המושבתית כחותרת לשוויון באה לידי ביטוי בפרק "זכות הצבעה לנשים" שבספרה "חלוצים בארץ ישראל", והיא משקפת את החברה הבריטית שהכירה טרגר מפרקי חייה בלונדון ובכך מבטאת את משאלת הלב שלה.[12] בפרק זה תיארה את פרשת מאבקם של צעירי המושבה באבותיהם לליברליזציה של החיים החברתיים והתרבותיים במקום. לפי הסיפור פתח תקווה מצטיירת כמושבה מסורתית, שרק הנערים זכו בה ללימוד מסודר.[13] כתביה מלמדים כי בשנים הראשונות של המושבה עסקו הנשים בעבודות חקלאיות המקובלות בתור עבודות של נשים, כמו טיפול בתרנגולות ובברווזים, עבודה בגן הירק ובנוי. נשים הרבו להתדיין בינן לבין עצמן על זכויותיהן, וכשהצטרפו הגברים, טענו כי הנשים ראויות להביע את דעתן בענייני הציבור, אלא שלא קיבלו את ההכשרה המתאימה לכך. המסקנה הייתה יש לשנות את שיטת החינוך הנהוגה לבנות ורק אז גם להעניק להן את זכות ההצבעה.[14]

חינוך לנערות

הסיפורים שכתבה מלמדים על החינוך הפורמלי במושבה ומאירים את האופן שבו התקבלה המהפכה בחינוך העברי באותם ימים מבעד לעיניהם של מי שחוותה אותה בעצמה כתלמידה.[15] הסיפור "בית ספר" מתעד את ייסודו של בית הספר הראשון בפתח תקווה שהיה הן לבנים והן לבנות.[דרושה הבהרה] בסיפור תיארה כיצד לימודי הנערות העצימו את זהותן כנשים וסיפרה על מידת הזדהותן עם גיבורות תנ"כיות וכיצד שמחו שיש להן גיבורה כדוגמת חנה, אם שבעת הבנים. טרגר טענה שהתנ"ך אינו מפלה בין גברים לנשים וכי היהדות מצדדת בחברה שוויונית. ב-1911, כ-20 שנה לאחר פתיחת בית הספר, ביקרה בו והכריזה כי הנערות הן הכוח הפרוגרסיבי במושבה.[16]
נושאי חינוך והשכלה למבוגרים העסיקו את טרגר לא רק במסגרת הפרקטיקה של ניהול מועדון הקריאה שהקימה במזרח לונדון, אלא גם בדיונים תאורטיים יותר, שהובילו למעין משנה מקצועית משלה לקידום הנוער היהודי באנגליה, והיא גילתה חדשנות ונועזות בקריאותיה ודרישותיה אל הצעירות היהודיות, במטרה לשחררן משוליותן בעזרת הנשים של הקהילה ולקרב אותן, שוות זכויות ומעמד, למרכז העשייה הציבורית.[17]
על פי יפה ברלוביץ, טרגר שאפה לבנות לנשים סביבה חינוכית ברוח זו, שבמרכזה תעמוד הנערה היהודייה. כך, נערות שהתחנכו בבתים מסורתיים, חילוניים ומתבוללים יוכלו למצוא בה שפה ושיח לקראת "יחד" תרבותי יהודי. היא הציעה להקים בארץ מועדוני קריאה יהודיים כדוגמת מועדון שהקימה במזרח לונדון, וקבעה כי מועדונים אלה צריכים לקדם צעירות הן כנשים והן כיהודיות ברמה האישית של ידע ומקצוע וברמה החברתית, באמצעות מפגשי היכרות וגיבוש חברתי.[17]

ספריה

  • Stories of Child Life in a Jewish Colony in Palestine; with a preface by Israel Abrahams, London: G. Routledge & sons; New York: E.P. Dutton & co., 1920.
  • Festival Stories of Child Life in a Jewish Colony in Palestine; with a pref. by Dr. [Joseph] Herz, London: G. Routledge, 5680.
  • Pioneers In Palestine: Stories Of One Of The First Settlers in Petach Tikvah; with a foreword by Israel Zangwill, London: G. Routledge & Sons, 1923.
  • Pictures of Jewish Home-Life Fifty Years Ago; with a prefatory letter by Leo Jung, London: G. Routledge, 1926.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 דוד תדהר (עורך), "חנה טרגר (ברנט)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 371.
  2. ^ יפה ברלוביץ, "לונדון, ירושלים פתח תקווה", מסכת (1), 2007, עמ' 118; מרגלית שילה, "מבט מגדרי על העלייה הראשונה על פי סיפורי חנה טרגר", עיונים בתקומת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 147.
  3. ^ שילה, "מבט מגדרי על העלייה הראשונה על פי סיפורי חנה טרגר", עיונים בתקומת ישראל; מרים קצ'נסקי, "בבוקר לח בשנת תרל"ח הן לא נשארו במטבח: מייסדות פתח תקווה", ארכיון פתח-תקווה.
  4. ^ ברלוביץ, "לונדון, ירושלים פתח תקווה", מסכת, עמ' 90.
  5. ^ שילה, "מבט מגדרי על העלייה הראשונה על פי סיפורי חנה טרגר", עיונים בתקומת ישראל, עמ' 175.
  6. ^ ברלוביץ, מכתב בקשה - קריאת שם רחוב ע"ש חנה טרגר ברנט, ארכיון פתח-תקווה, 1999.
  7. ^ 7.0 7.1 ברלוביץ, מכתב בקשה, ארכיון פתח-תקווה.
  8. ^ ברלוביץ, "לונדון, ירושלים פתח תקווה", מסכת, עמ' 94.
  9. ^ חנה טרגר, "הפתח לתקווה", בתוך: יפה ברלוביץ (עורכת), סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה, ישראל: אסטרולוג, 2001, עמ' 122.
  10. ^ טרגר, "הפתח לתקווה", סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה, עמ' 123.
  11. ^ טרגר, "הפתח לתקווה", סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה, עמ' 124.
  12. ^ שילה, "מבט מגדרי על העלייה הראשונה, על פי סיפורי חנה טרגר", עיונים בתקומת ישראל, עמ' 147–179.
  13. ^ שילה, "מבט מגדרי על העלייה הראשונה על פי סיפורי חנה טרגר", עמ' 170-174.
  14. ^ יפה ברלוביץ, "נשות פתח-תקוה תובעות זכות בחירה", 'עת-מול(ו) 3, ינואר 1981, עמ' 14-15.
  15. ^ שילה, "מבט מגדרי על העלייה הראשונה על פי סיפורי חנה טרגר", עיונים בתקומת ישראל, עמ' 165-166.
  16. ^ שילה, "מבט מגדרי על העלייה הראשונה על פי סיפורי חנה טרגר", עיונים בתקומת ישראל, עמ' 165-167.
  17. ^ 17.0 17.1 ברלוביץ, "לונדון, ירושלים פתח תקווה", מסכת, עמ' 92.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29552040חנה טרגר (ברנט)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חנה_טרגר_(ברנט)&oldid=2478865"