בית ספר מקצועי

בית ספר מקצועי הוא בית ספר בו התלמידים לומדים את הכישורים הנדרשים כדי לבצע עבודה מסוימת. באופן מסורתי בתי הספר המקצועיים אינם עוסקים בחינוך בתחומי מדעי הרוח, אלא מלמדים מיומנויות עבודה ספציפיות. הגישה הממוקדת התרחבה עם הזמן ונוספו אליה הכנה רחבה יותר ופיתוח אקדמי, תוך עידוד הכישורים הטכניים של התלמידים, בנוסף ללימוד המקצועות עצמם.

בתי ספר מקצועיים בעולם

בעקבות המהפכה התעשייתית גברה הדרישה לפועלים מקצועיים, והחלו להשתלב במסגרות ההכשרה הפורמליות לימודים שמטרתם להעניק לנוער מקצוע, יחד עם חינוך עם בסיס חברתי ואזרחי. במחצית הראשונה של המאה ה-20, גברה הדרישה לבעלי מקצוע טכני עם פיתוחה של התעשייה מה שהוביל לגידול בבתי הספר שבחלקם לימדו תוכנית לימודים מלאה בנוסף למקצועית. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 חדר המחשב וההתפתחויות הדיגיטליות שהורידו את הצורך במיומנות עבודה טכנית והעלו את הצורך לעובדים עם ידע טכנולוגי, בעקבות תהליך זה נוספו תוכניות מקצועיות טכנולוגיות שבוססו על לימודים בתחומי המדעים.

בישראל

החינוך המקצועי בישראל החל בתחומי הנגרות, חרטות, מכונאות, מסגרות פקידות וכדומה, כשבוגריו יצאו מיד לעבודה. תנועות כדוגמת הנוער העובד, החלו מדרישה כי נערי השוליה יוצמדו לעד 5 פועלים מבוגרים ויועסקו כפועלים בתחום המקצועי - היות שעד אז היו ה"שוליות" בעיקר נערי שליחויות ובתפקיד זה יכולתם ללמוד את המקצוע בפועל, תוך הסתכלות ועזרה למבוגרים הייתה מוגבלת.

הכנסת החשמל באופן מאסיבי לתעשייה הפכה את העבודה עם המכונות למסוכנת, ובעקבות הכנסת "חוק ההגנה לנוער בעבודה" שהנוער העובד נאבק עבורו - היה אסור לנוער לעבוד במכונות מבלי לרכוש לכך הכשרה מתאימה. שמואל מסטצ'קין הציע לכך פתרון בהקמת "חדרי מלאכה" בסניפי התנועה, בהם ירכוש הנוער את הכשרתו המקצועית. בסיוע גזבר הוועד הפועל של ההסתדרות, ישראל מרמינסקי-מרום, נרכשו המכונות והחלה הפעולה של "חדרי המלאכה ע"ש מקס פיין" בחנוכה תרפ"ט. המהנדס משה פדלשטיין מבריסק, חבָר למפעל זה להקמת בית הספר המקצועי הראשון של ההסתדרות בשנת 1933 ע"ש מקס פיין, בתל אביב. ברבות הימים הפך מפעל זה לרשת בתי ספר מקצועיים "עמל" הפועלת במסגרת "חוק החניכות" במדינת ישראל.

התיכון המקצועי בסמ"ת נוסד בחיפה ב-1933, במטרה להכשיר פועלים מיומנים לתעשייה העברית ולהכין את התלמידים ללמודים גבוהים בטכניון.

בשנת 1937 הוקם, במסגרת עליית הנוער בסמוך לקיבוץ יגור, בית הספר המקצועי לנוער עולה מגרמניה על שם לודביג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה. מבנה בית הספר תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון^[1]. מבין בוגרי בית הספר נמנו קצינים בכירים בצה"ל כגון אהרון דורון, עוזי גל ואחרים.

רשת אורט ישראל, שכיום מפעילה בתי ספר לחינוך מדעי-טכנולוגי, הפעילה בעבר בתי ספר מקצועיים בתחומים שונים. בית הספר הראשון של "אורט" בישראל נפתח ביפו בשנת 1948.

בתי הספר המקצועיים נחלקו לבתי ספר של רשתות או עמותות ובתי ספר פרטיים שחלקם התקיימו עד לשנות ה-80. בעבר הועלתה ביקורת על החינוך ומונו צוותים בוועדות שבעקבות המלצותיהם החל משרד החינוך רפורמה בתחום שביטלה את שיטת המסלולים השונים, ריכזה מגמות מקצועיות וטכנולוגיות תוך צמצום מספרן, וכן הרחיבה את הלימוד המדעי-עיוני על חשבון חלק מההכשרה המעשית. הרפורמה אפשרה גמישות בבחירת מקצועות ובנגישות התלמידים ללימודים עבור תעודת בגרות.

כיום קיימים כ-70 מסגרות חינוכיות להכשרה מקצועית לנוער. חלקם ממוקמים בבסיסים צבאיים ונותנים מענה בעיקר לצורכי הצבא (פלמחים, תל השומר, תל-נוף, צריפין, ג'וליס, רמת דוד, בן עמי, חיל הים- חיפה, שמשון), וחלקם הקטן ממוקם בחברות/מפעלים (אורמת, תעשייה אווירית, ישקר, קמ"ג דימונה). לאחרונה, נפתחו בתי ספר והכשרות מקצועיות עבור אוכלוסייה חרדית (אורט עפולה, עמל צפת, אורט טכנולוגי כפר זיתים, אורט צפת, טכנולוגי טל חרמון, מורשת גד- אשדוד, מורשת גד בני ברק, עמל מקס פיין) וגם עבור האוכלוסייה הבדואית (חורה)^[2]