חינוך גאוגרפי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חינוך גאוגרפיאנגלית: Geographic Education) הוא תחום חקר הדרכים להקניית תפיסת העולם, הידע והמיומנויות של הגאוגרפיה בבתי הספר וכן בהקנייתם במוסדות של חינוך בלתי פורמלי.

רקע כללי

הקניית כישורים של התמצאות במרחב ורכישת ידע עליו (יכולת מרחבית) הכרחיים להשרדות האדם.[1] בילדותו הוא לומד להבין כיוונים (קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה). מאוחר יותר לומד את רוחות השמים. באותה העת הוא לומד להכיר את סביבתו - ביתו, שכונתו, עירו. הוא מוסיף ולומד להכיר יצוגים של מרחב - תרשים, מפה או מדיה דיגיטליים. כשמתבגר הוא לומד על מקומות רחוקים וכיצד להתמצא בהם. כישורים וידע אלה מוקנים באמצעות גורמים רבים: הורים, מורים, מדריכי טיולים, אנשי צבא ועוד. חלקם נכללים בחינוך הלא הפורמלי, וחלקם בחינוך הפורמלי - היינו בבתי הספר. בחינוך הפורמלי החברה מטילה את התפקיד של רכישת יכולות מרחביות על מקצוע הגאוגרפיה שנלמד בכיתות בית הספר היסודי והתיכון.

החינוך הגאוגרפי במאה ה-19

הגאוגרפיה משמשת אחד ממקצועות החינוך הנפוצים בבתי הספר בעולם, ברמות השונות מבית ספר יסודי ועד בית הספר התיכון לצד מקצועות כמו טבע, ספרות והיסטוריה ולימוד כישורים ככתיבה, קריאה וחשבון. כבר בתחילת המאה ה-19, הבינו המעצמות הקולוניאליות שהן זקוקות ללמד גאוגרפיה לתלמידיהן כי הם היו זקוקים לידע זה בהתבגרותם בעיקר לשרת את צורכי האימפריה הקולניאלית האירופאית. זאת בנוסף לידע כללי כמו רשת המעלות, שינוי יום ולילה ובעיקר ידע של שמות מקומות והכרת מפות העולם. בתקופה שאין בה עדיין צילומים, סרטים או טלוויזיה שמביאים מראות ממקומות רחוקים, היו ספרי הלימוד בגאוגרפיה מקור טקסטואלי וויזואלי חשוב להבניית הדימוי והידע על מקומות אחרים בדרך של איורי נופים, אנשים, חיות, צמחים ובשילוב מפות האזור.[2]

שעור בגאוגרפיה בגרמניה, 1874. ״על הקיר תלויה מפה״ של ארץ ישראל. ציור של הצייר Carl Hertel

במחצית השנייה של המאה ה-19, הבינו בגרמניה את חשיבות הגאוגרפיה בתהליכי החיברות וחיזוק הלאומיות - היינו חיבור הילד והנער לארצם ומולדתם. בצרפת לעומת זאת, הפסדה במלחמה לגרמניה והעברת חבל אלזס-לורן לידי הגרמנים (1871) הביאה את ועדת החקירה הצרפתית לציין כי אי ידיעת קריאת מפות הכשילה את קציני הצבא ולכן הוכנסה הגאוגרפיה כמקצוע חובה לכלל בתי הספר (1872). במקביל נפתחו מחלקות לגאוגרפיה באוניברסיטאות לשם הכשרת מורים ולמחקר. שאר ארצות אירופה הלכו בעקבותיהם.[3] החינוך הגאוגרפי האירופאי התבסס על פיתוח הרעיון של גאוגרפיה רגיונלית, היינו למידת אזורים טבעיים וחבלי עולם על מכלול תכונותיהם: גאולוגיה, אקלים, אוצרות טבע, יישוב כלכלה ועוד. הגישה הרגיונלית כתפיסת עולם בהוראת הגאוגרפיה הייתה קיימת גם באוניברסיטאות, ולמעשה היא עדיין שולטת בחלק ניכר בתוכניות הלימודים בבתי הספר בארצות רבות בעולם.

בעקבות תמורות שחלו בדיסציפלינה הגאוגרפית באקדמיה לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעיקר משנות הששים חלו גם תמורות בחינוך הגאוגרפי בבתי הספר. תמורות אלה נערכו גם בהשפעת ״ארגון הגאוגרפיה הבינלאומי״ ( I.G.U ), וחוללו רפורמות בהוראה בגישה הרגיונלית. תוכניות הלימודים החדשות ושיטות ההוראה נעשו מורכבות הרבה יותר וכוללות נושאים כמו מדבור, איכות הסביבה, עיור, הגירות בעולם, עולם מפותח לעומת עולם מתפתח ועוד.

בארץ ישראל, בבתי הספר העבריים החל לימוד הגיאוגפיה כבר בראשית ההתיישבות במושבות הראשונות (1882). המקצוע עבר שינויים מסוימים אבל עד הרבע האחרון של המאה העשרים, הגישה הרגיונלית הייתה גישת החינוך המרכזית במקצוע. גישה זו התאימה מאד בהידוק הקשר שבין החינוך הציוני ובין הזיקה של התלמיד לארץ.[4]

ספרי לימוד בגאוגרפיה היוו מקור ויזואלי על מקומות, אנשים ונופים. לפני עידן המצלמה: נוף באינדיאנה ארה״ב, 1875

החינוך הגאוגרפי מראשית המאה העשרים

כאמור למעלה, ברבע הראשון של המאה העשרים שלטו בחינוך הגאוגרפי באירופה הגישה הרגיונלית שהתבססה על הרעיון של דטרמיניזם סביבתי: השפעה מוחלטת של הסובב הטבעי על תרבות האדם, כלכלתו, תפוצתו ויישוביו. את הרעיון הזה היקנו בגישה מהכלל אל הפרט - לימוד מהקרוב והמוכר אל הרחוק והלא ידוע. לכן נלמדו בכיתות נמוכות הגאוגרפיה של הסביבה הקרובה (יישוב המגורים וחבל הארץ) ובכיתות הגבוהות נלמדו מקומות רחוקים ברחבי העולם. כל היחידות האלה נלמדו כאזורים טבעיים, יבשות או יחידות פוליטיות (מדינות). גישה זו של החינוך הגאוגרפי הייתה אופיינית לרוב תוכניות הלימודים באירופה עד הרבע האחרון של המאה העשרים כאשר שינויים בעולם הידע הגאוגרפי באוניברסיטאות הביאו לרפורמות ולתמורות בחלק מתוכניות הלימודים של המקצוע בבתי הספר.[5]

בניגוד לאירופה, בארצות הברית של סוף המאה ה-19, שלטה גישה אחרת בחינוך הגאוגרפי. בין השאר בגלל העובדה כי הגאוגרף שחיבר את תוכנית הלימודים (1892) היה אבי הגאומורפולוגיה - ויליאם מוריס דייוויס ( Davis W.M) ‎מ‏אוניברסיטת הרווארד. הוא ביסס את תוכנית הלימודים על נושאים מתחום הגאוגרפיה הפיזית, וכן קבע שידע גאוגרפי יהיה חלק ממבחן הכניסה לאוניברסיטאות - קביעה שהכריחה בתי ספר רבים בארה״ב ללמד את המקצוע כהכנה לאוניברסיטאות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה תפנית בהוראת הגאוגרפיה בארה״ב. בתקופה זו עלתה הגישה הכלכלית בגאוגרפיה ונדחקה הצידה הגישה שפיתח דייוויס. מאוחר יותר בעקבות שינויים בתפיסת החינוך בארה״ב, נעלמה הגאוגרפיה כמקצוע חינוך נפרד בבתי הספר ואוחד עם מקצועות אחרים כמו לימודי החברה או ההיסטוריה.[6]

המפה הפיזית מהווה את התשתית של החינוך הגאוגרפי בגישה הרגיונלית להבנת שאר התופעות כאקלים, צומח, כלכלה ויישובים.

באוניברסיטאות של ארה״ב בשנות הששים והשבעים התרחשה מהפיכה בגישת המחקר, והתפתחה מה שנקרא תפיסת העולם של הפוזיטיביזם שהתבססה על תאוריות כלכליות וחברתיות ואימצה מודלים סטטיסטיים ושיטות מחקר כמותיות כחלק מהחקירה. מחוללי מהפכה זו רצו למצוא הכללות וחוקים גאוגרפיים כלליים שמעצבים את המרחב. גישת המחקר הפוזיטיביסטית, שללה לחלוטין את תפיסת העולם הרגיונלית כבסיסה העיוני של הגאוגרפיה ודחתה את השימוש בשיטות המחקר התאוריות שנקטו בה.

בעקבות המהפכה הכמותית והרעיונית בגאוגרפיה באקדמיה בארה״ב, הוקפאה הוראת המקצוע בארץ זו. המקצוע נבלע לחלוטין ונלמד כפרקים אקלקטיים בתוך מקצוע למודי החברה. זאת למען שימור העקרון של לימוד רב תחומי. בסוף שנות השמונים, בלחץ ארגונים מקצועיים גאוגרפיים הוכנה בארה״ב תוכנית חדשה להוראת הגאוגרפיה.[7] תוכנית הלימודים החדשה יצרה איזון, וחזרה מסוימת לרעיונות הרגיונליים בחינוך הגאוגרפי מגן הילדים (סביבת הילד) ועד הכיתות הגבוהות (צפון אמריקה). כמו כן קבעה כי יש להדגיש רעיונות מתחום הגאוגרפיה המודרנית - כמיקום, יחסים בין מקומות, תנועות במרחב ועוד.

שינוי כיווני המחקר הגאוגרפי באקדמיה התפשט באוניברסיטאות ברחבי העולם ויצר משבר עמוק בתחום החינוך הגאוגרפי - חינוך שהיה כאמור מבוסס על הגישה הרגיונלית. המשבר ניכר בכך שהסטודנטים שלמדו באוניברסטאות קורסים בגישות המחקר הפוזיטיביסטיות, נאלצו בסיום לימודיהם, ללמד בבתי הספר את הגאוגרפיה הרגיונלית מבלי שהוכשרו לכך. ובאותה העת הידע הגאוגרפי שלמדו באוניברסיטאות לא חדר לבתי הספר בגלל תוכניות הלימודים הישנות. בבריטניה לדוגמה, ועדות שונות המליצו על שינוי תוכנית הלימודים בבתי הספר והתאמת המקצוע לגישות החדשות שצמחו באוניברסיטאות, מה שהביא בסופו של דבר לדחיקת הגאוגרפיה הרגיונלית מבחינות הבגרות בארץ זו.[8]

מדוע במשך למעלה מ־150 שנה, הגאוגרפיה ממשיכה להיות מקצוע חובה בבתי הספר ואינה מפנה מקום למקצועות ״יוקרתיים״ יותר? התשובה לשאלה זו מורכבת, אך נראה כי יש לגאוגרפיה יכולת לתרום לפיתוח צורכי היחיד - התלמיד, ובמקביל יש בה חשיבות לאומית. מבחינת היחיד הגאוגרפיה ובגלגוליה השונים (כמולדת או לימודי סביבה) מלמדת התמצאות במרחב, מקנה כישורי קריאת מפות, מוסיפה ידע על מקומות אחרים. אך באותה העת מפתחת גישות ועמדות של התלמיד כלפי נושאים כמו שמירת הסביבה, פתיחות לתרבויות שונות. מהבחינה הלאומית - הגאוגרפיה ולימודי המולדת מגבירים את הקשר שבין היחיד ובין ארץ מולדתו ותורמים לסוציאליזציה שלו עם מדינתו.[9]

החינוך הגאוגרפי בבתי הספר בישראל

מראשית ההתיישבות עד תקופת המנדט

אנשי העלייה הראשונה שפתחו בתי ספר במושבות כמו ראשון לציון (1882) הכניסו את מקצוע הגאוגרפיה לתוך תוכנית הלימודים. המורים הראשונים שלימדו וקבעו את תוכנית הלימודים היו משכילים שהגיעו מאירופה. תקופת בראשית זו הייתה תקופה של ניסויים וגישושים בתחום החינוך העברי, וכך גם בתחום לימוד הגאוגרפיה. בעשור הראשון לעליה הראשונה, היו כבר מורים שלימדו גאוגרפיה לצד מקצועות השכלה כללית נוספים בכל מושבות הברון.[10]

כריכת ספר לימוד בגאוגרפיה לכיתות הייסוד בבתי ספר עבריים. כתב א.ש. קמנצקי והופיע בוורשה 1920. ספרי הלימוד בעברית נלמדו בארץ וגם בגולה באותה העת. הספר מאוייר בתמונות ומפות

בשנת 1903 נוסדה ״הסתדרות המורים״ בזכרון יעקב ואחרי 4 שנים הופיעה הצעה לתוכנית הלימודים שכללה את מקצוע הגאוגרפיה. תוכנית זו, והמשך הדיונים בין המורים הראשונים קבעו קביעות שעד עכשיו רלוונטיות למערכת החינוך הישראלית כמו למשל חלוקת השעות השבועיות בין מקצועות הלימוד. הם חילקו את לימוד הגאוגרפיה לשני שלבים: בכיתות הנמוכות יילמד המקצוע בשם ״מולדת״, ובכיתות הגבוהות ישתמשו בשם ״גאוגרפיה״. הם הדגישו שוב ושוב את החשיבות של הקניית ״ידיעת הארץ״ במובן המולדת לתלמידים. החיבור הרגשי כלל גם את הקשרים עם העבר הרחוק של העם דרך סיפורי התנ״ך וקורות העם בארץ ישראל.[11]

ההצעה של תוכנית הלימודים 1907 לכיתות ד׳-ח׳, שנקראה כבר בשם ״גאוגרפיה״, שמה במרכזה את לימוד ארץ ישראל, בשני מחזורי לימוד - בכיתה ד׳ למדו בצורת סקירה כללית את הארץ על ארבע רצועות האורך שלה (חוף, הרים, בקעת הירדן, והרי עבר הירדן) וכל אזור נלמד על יסודותיו הפיזיים והאנושיים. בכיתה ח׳ הייתה חזרה נוספת והעמקה של נושא ארץ ישראל, הפעם דרך נושאי משנה כמו גבולות, אקלים, יישובים, כלכלה ועוד. בין שני מחזורי לימוד אלה הכניסו מגוון נושאים בתוכנית הלימודים: בכיתה ה׳ המזרח התיכון (באותם ימים האימפריה הטורקית) ומצריים, וכן נושאים כמו כדור הארץ, מושגים באקלים וגאולוגיה. בכיתות ו׳-ז׳ הרחיבו את מעגל המדינות בשיטה מהקרוב לרחוק - תחילה אסיה, אירופה, ואחריהן למדו על ארצות אמריקה. כל יבשת עם תכונותיה בצורה שיטתית ואחידה: גבולות, נהרות, אקלים וכדומה. זאת השיטה הרגיונלית במיטבה.[12] צורת לימוד זו שנקבעה בשנת 1903 יושמה בעיקרה עוד עשרות שנים בתוכניות הלימודים בגאוגרפיה בבתי הספר בארץ עד שנות האלפיים.[13]

דרכי ההוראה של מקצוע הגאוגרפיה באותן שנים היו מורכבות, חלקן עיוניות - לימוד מתוך ספרי הלימוד, אבל הוסיפו דגש גם על לימוד חווייתי. היינו - הסתכלות ותצפיות של התלמידים בשטח, והם יצאו לשדה ולטיול ללמוד מקרוב על התופעות השונות. בתצפיות אלה ובטיולים התלמיד לא רק למד על תופעות הנוף הטבעי והאנושי אלא גם חיזק את הקשר שלו עם אדמת מולדתו. כאמור הדבר היווה ערך מוסף מרכזי באידאולוגיה של לימוד הגאוגרפיה בבתי הספר.[14]

היה קשר הדוק בין אנשי החינוך בארץ ובין עמיתיהם בבתי הספר העבריים בגולה, בעיקר ברשת החינוך הציוני “תרבות”. קשר זה הרחיב את מעגל הלומדים גאוגרפיה בשפה העברית, וספרי לימוד שנלמדו בארץ, נלמדו גם בארצות הגולה בבתי הספר העבריים, כמו ספרו של ישראל בלקינד.[15]

החינוך הגאוגרפי בתקופת המנדט

האטלס הגאוגרפי הראשון בשפה העברית משנת 1926 אותו ערכו שמואל פרלמן וזאב ז'בוטינסקי תחת הוצאת הספרים "הספר". בחלקו הראשון מפות גאוגרפיות וכן מפות המציגות את הגולה ומספרי היהודים בכל אחת מארצותיה. חלקו השני של האטלס המוקדש לענייני המשק העולמי מראה את מקום היהודים במרכזי התוצרת של ארצות הברית. החלק השלישי הוא חלק היסטורי.

תקופת השנים 1918–1948 הייתה תקופה של פריחה ושגשוג מבחינת החינוך הגאוגרפי - מחד גיסא קיבלו את התוכניות והתכנים שנקבעו עוד קודם ומאידך גיסא התפתח והתעשר המקצוע בספרי לימוד, בחומרי למידה כאטלסים ובמורים ומחנכים שהרחיבו והעמיקו את הידע הנלמד.

אחד המאפיינים החשובים של התקופה הוא הפוליטיזציה וההכוונה האידאולוגית של מערכת החינוך העברית בארץ שהתבטאה ביצירת זרמי החינוך השונים - ״הזרם הכללי״, ״זרם העובדים״ ו״הזרם הדתי״.[16] זרמי החינוך, אימצו בשינויים מסוימים, את תוכנית הלימודים של הסתדרות המורים משנת 1907. תוכנית זו הייתה כזכור מבוססת על הגישה הרגיונלית בגאוגרפיה, עם דגש על לימוד ארץ ישראל בשני מחזורי למידה בבית הספר היסודי. התוכנית הבסיסית הזאת הותאמה לתפיסתם האידאולוגית או הדתית. במהלך התקופה הנדונה כל זרם פרסם תוכנית לימודים אחרת. היה דמיון מסוים בין התכנים שנלמדו בכיתות א׳-ד׳ תחת מקצוע ״מולדת״ - בכל הזרמים הקנו ידיעות על הסביבה ועל עונות השנה וכן שילבו לימודי טבע עם לימודי התמצאות במרחב והסביבה הקרובה.

לעומת הכיתות הנמוכות, ההבדלים בין זרמי החינוך התבטאו ביחס לשאלות פוליטיות ודתיות והוראתם בכיתות ה׳-ח׳ גם במקצוע הגאוגרפיה.[17] כך לדוגמה בתוכנית הלימודים של זרם העובדים משנת 1937, מצוינת תחת נושא הלימוד של בריטניה (כתה ז) הערה כי המורה יקדיש זמן למעמד הפועלים וארגונו במדינה זו, ולעומת זאת בתוכנית הלימודים של ארה״ב ילמדו על שפע ההון והרכוש וריכוזו בידי יחידים קפיטליסטים.[18]

בתקופה זו הגיעו לארץ גאוגרפים שקיבלו את השכלתם באוניברסיטאות אירופה, והם פנו לחינוך והיוו ״סוכני שינוי״ מרכזיים להתפתחות המקצוע בבתי הספר. הראשון, פרופ׳ אברהם יעקב ברוור, שלימד גאוגרפיה במדרשה למורים בירושלים, פרסם את ספר הבסיס החשוב באותה העת[19] (1928). ומאוחר יותר גם ספר הדרכה למורים.[20][21] פעילותו השלישית החשובה הייתה בהוצאת אטלסים עבריים ומפות ארץ ישראל לבתי הספר, ששירתו במערכת החינוך עשרות שנים נוספות.[22]

בשנות השלושים הגיע לארץ ד״ר יהויקים פאפוריש, שלמד גאוגרפיה בווינה, ומשנת 1940 פרסם עשרות ספרים בגאוגרפיה רגיונלית של ארץ ישראל ושל ארצות העולם. אלה הפכו במשך ארבעים שנה עד שנות השמונים לספרי הלימוד החשובים במערכת החינוך בארץ.[23] ספרי לימוד נוספים שהתאימו לתוכנית הלימודים בגאוגרפיה בבתי הספר העבריים נכתבו על ידי מורים בארץ ובגולה כמו ספריהם של מ. צוזמר[24] א. בלנק[25] או א. מיטרופוליטנסקי.[26] גם הקק״ל נרתמה להוראת המקצוע, הוציאה עשרות ספרי עיון ולימוד בנושא ארץ ישראל, מפות קיר לבתי ספר, וספרים עיוניים כמו ספריו של צבי זוהר.[27][28]

כבר בסוף שנות השלושים, החלו אנשי חינוך שונים לכתוב על הצורך ברפורמה בהוראת מקצועות הגאוגרפיה והמולדת, תוך אימוץ רעיונות ותכנים מהעולם האנגלו-סכסי.[29][30] הם קראו להזניח את הגישות והשיטות שהובאו ממרכז אירופה עוד בתקופת העלייה הראשונה.[31] אבל פרוץ מלחמת העולם השנייה, והקמת מדינת ישראל דחו דיון על הרפורמות במקצוע הגאוגרפיה למשך יותר מדור נוסף. מצב שיצר קפאון ושמרנות בחינוך הגאוגרפי עד אמצע שנות הששים המאוחרות.

החינוך הגאוגרפי מקום המדינה עד שנות השבעים

מפת ברית המועצות, צויירה על ידי תלמיד בבית ספר של ״זרם העובדים״ בקריית חיים, 1950

הקמת המדינה ובואם של מאות אלפי עולים וילדים יצרו מצב חדש בפני מערכת החינוך של היישוב היהודי. בשנת 1949 נחקק חוק חינוך חובה, ששמר על מבנה מערכת החינוך כמו שהייתה בתקופת המנדט, וארבע שנים מאוחר יותר התקבל חוק חינוך ממלכתי, שנועד לאחד את זרמי החינוך והותיר שניים בלבד: החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי דתי. חוקים אלה זרזו פרסום תוכניות לימודים חדשות בשנים 1954-1956.[32]

תהליך נוסף שהתרחש בראשית תקופה זו - הוקמה מחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים (1949) על ידי פרופ׳ דוד עמירן. עמירן אימץ את תוכנית המחקר וההוראה כפי שהכיר אותה מגרמניה טרום מלחמת העולם השנייה.[33] הייתה זו תוכנית לימודים המבוססת על הגישה הרגיונלית. בשנות החמישים והששים, בוגרי המחלקה לגאוגרפיה פנו לעסוק בחינוך והוראה, הן כמורים והן ככותבי ספרי לימוד חדשים. בתחילת שנות הששים נפתחו מחלקות לגאוגרפיה גם באוניברסיטת תל אביב וגם בחיפה, וכן התחילו להופיע בתוכניות לימודיהן קורסים נושאיים בהשפעת הגאוגרפיה האנגלו-אמריקאית. קורסים אלה קשורים בעיקר לגאוגרפיה האנושית, כמו גאוגרפיה עירונית, גאוגרפיה כלכלית או גאוגרפיה חברתית. אלה סייעו בסוף שנות הששים ליצירת הרפורמה בתוכנית הלימודים בגאוגרפיה בבתי הספר.

כאמור בוגרי המחלקה לגאוגרפיה בירושלים החלו להוציא ספרי לימוד חדשים, ביניהם פרופ׳ דב ניר ופרופ׳ מנשה הראל, ד״ר אפרים אורני ופרופ׳ מנשה הראל שפירסמו את ספריהם בגאוגרפיה של ארץ ישראל, תוך שימוש בגישות, מושגים ומידע מודרני באותם ימים.[34] גם ספרים נושאיים החלו להופיע כמו ספריהם של פרופ׳ מנשה הראל[35] ושל פרופ׳ דב ניר בנושא גאוגרפיה פיזית [36] שהביאו מושגים עבריים חדשים בגאוגרפיה, שנקבעו על ידי האקדמיה ללשון.

מחברי תוכנית הלימודים החדשה של ישראל שפורסמה באמצע שנות החמישים, ראו במולדת וגאוגרפיה מקצועות המשרתים נאמנה את המטרות הלאומיות של חוק החינוך הממלכתי. הם ראו בלימוד הגאוגרפיה של ארץ ישראל בכיתה ח׳ את פיסגת החינוך הלאומי.[37] את שאר הנושאים - בתחום הגאוגרפיה הרגיונלית של אזורים בעולם, וכן פרקים כלליים כמו אקלים הם חילקו בין כיתות ה׳-ז׳, בשיטה - אזורים קרובים בתחילה ורחוקים בכיתות הגבוהות. לבתי הספר התיכוניים פורסמה תוכנית לימודים נפרדת בשנת 1956.[38] התוכנית המליצה על גאוגרפיה כמקצוע חובה גם בכיתות ט׳-י׳. בכיתה ט׳ חזרו על לימודי נושאים מהתחום הגאוגרפי פיזי וכן לימוד רגיונלי כללי של אזורי העולם. כיתה י׳ הוקדשה כולה ללימוד נרחב של ארץ ישראל. כן הוסיפו הנחיות לגבי בחינות הבגרות: כל הנושאים היו מהגישה הרגיונלית: נושאי חובה - ארץ ישראל וארצות המזרח התיכון ושני אזורים נוספים לבחירה מתוך רשימת אזורים: ארצות הברית, ברית המועצות, צרפת, ובריטניה.[39] 

לסיכום פרק זה בהיסטוריה של החינוך הגאוגרפי בארץ אפשר לומר, כי מצד אחד חלה המשכיות ושמרנות ודבקות בתכנים שנילמדו ומטרות שנקבעו בתחילת המאה העשרים. מאידך החלו להסתמן בסוף התקופה מצבים שאיפשרו שינויים מסוימים בחינוך הגאוגרפי: בנוסף לצורכי החברה והלאום, החלו מתכנני המקצוע והמורים להביא בחשבון גם את התפתחות המקצוע באקדמיה (איפשרו לימוד נושאים לא רגיונליים כגאוגרפיה פיזית) ואת צרכיו של התלמיד היחיד (אפשרויות בחירה והעדפה). ניצני התפתחות זאת היו תשתית חשובה שעליה התפתח החינוך הגאוגרפי שעה שהוכרזה הרפורמה בחינוך בישראל.[40]

משנות השבעים לתחילת המאה ה-21

לידי מערכת החינוך המודרנית עומדים כעת ייצוגים מרהיבים של פני כדור הארץ. מפה המדגימה את המבנה הטופוגרפי שמתחת פני האוקיינוס האטלנטי, ומאפשר ללמד על תנועת היבשות והתפתחות נופן.

הפערים החברתיים -כלכליים בישראל הביאו להקמת ״ועדת פראוור״ (1964) שהמליצה על ביצוע רפורמה בחינוך, שבמרכזה היה שינוי מבנה בתי הספר והקמת חטיבת הביניים, שלא הייתה קיימת לפני כן. שנה לאחר מכן, הוקמה ועדה לענייני מקצוע הגאוגרפיה בראשות פרופ׳ דוד עמירן, להתאמת תוכני הגאוגרפיה למבנה מערכת החינוך החדשה. התוכנית לכיתות הנמוכות - ״מולדת וחברה״, הייתה מורכבת יותר ונדונה בוועדה מקצועית אחרת.[41]

בדיונים שנערכו בעניין מהות החינוך הגאוגרפי, טען עמירן כי הגאוגרפיה היא מקצוע שחוקר את תפוצת התופעות הגאוגרפיות בעולם ואת סיבותיה, זאת כדי לעזור לפתור בעיות חברתיות, כלכליות ומדיניות בעולם. פרופ׳ אריה שחר הוסיף באותו דיון וטען כי עבר זמנה של הגאוגרפיה הרגיונלית כי היא חסרת בסיס תאורטי, וצריך ללמד ולחקור את ״ההשתנות המרחבית של התופעות״.[42]

הצעת תוכנית הלימודים החדשה לחטיבות היסודי וחטיבת הביניים יש בה השילוב של ההמשכיות והרפורמה יחדיו. היא קבעה כי ההוראה תתרכז הן בגישה הרגיונלית והן בגישה הנושאית (סיסטמטית) שהונהגה באוניברסיטאות. בראש כל העקרונות שקבעו את תוכנית הלימודים - עמד הרעיון של חשיפת התלמיד לזיקת הגומלין שבין אדם לסביבתו הטבעית, תוך הדגשת אחריותו לשינויים בסביבה.[43] זהו עקרון יסוד בפילוסופיה של המקצוע עוד מהמאה ה-19. בעקרון נוסף שקבעה הוועדה, באה לידי ביטוי המטרה החברתית-ממלכתית בחינוך הציוני - הדגשת לימוד ארץ ישראל.[44]

מתוך מכלול העקרונות בתוכנית הלימודים החדשה, נקבע כי לאחר הרפורמה ילמדו בכיתה ה׳-ו׳ מבחר אזורים מהעולם (הודו, יפן, אירופה ועוד) וחבלים מארץ ישראל. בכיתה ז׳-ח׳ ילמדו פרקים בגאוגרפיה פיזית, גאורפיה של החרושת, וגאוגרפיה עירונית וכן חבלים בארץ ישראל ובעולם.[45] בכיתה ט׳ - מבנה דומה של נושאים כלליים ונושאים רגיונליים וגיאורפיה של ארץ ישראל. בהכללה אפשר לומר כי התוכניות לכיתות הגבוהות הצטיינו בהדגשת לימוד עקרונות ולא פרטים, בהבנה במקום בידיעה לשמה, בתרגול והעמקת השימוש במיומנויות מקצועיות מורכבות וזאת בתוספת למידה פעילה ככל האפשר.[46]

בכיתות י״א וי״ב הוצעו נושאים שקרובים כבר לגישת המחקר וההוראה באוניברסיטאות: ארצות מפותחות ומתפתחות; מטאורולוגיה סינאופטית; גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל.[47] בכיתה י״ב הציעו ללמד ארבעה נושאים: פרקים בגאוגרפיה של ארץ ישראל: גאוגרפיה של רווחה ותכנון; פרקים בכרטוגרפיה; כדור הארץ - נופים ועיצובם. לכיתות המקבילות בחינוך הממלכתי דתי הציאו להוסיף גם דיון בוויכוח שבין הדת והמדע בשאלת יצירת כדור הארץ והתהליכים המתרחשים בו.[48]

הרפורמה בחינוך, הביאה לא רק לניסוח מחדש ולארגון שונה ולהוספת תכנים נושאיים למערכת החינוך, אלא גם שינתה את הגישה לחומרי הלמידה - אלה התבססו בעבר על ספר לימוד והאטלס במקצוע הגאוגרפיה. כחלק מהרפורמה, משרד החינוך הקים יחידה לכתיבת תוכניות לימודים. הייתה ציפיה כי בתוכנית הלימודים החדשות יהיה שימוש במערך דידקטי שלם: חוברת לתלמיד, חוברת למורה, חומרי עזר. כל אלה היו אמורים לעבור ניסוי בבתי הספר לפני שאושרו להפצה בכל הארץ. כל חומרי הלמידה לנושא מסוים הוכנו על ידי צוותים של מומחים, של מורים יועצים ושל גרפיקאיים, מאיירים ועוד.[49]

במקום לפתח פלוריאליזם בחומרי הלמידה, משרד החינוך הביא לריכוזם בידיה. תהליך כזה של הכנת חומרי למידה (מספר חוברות לאותה יחידה, וניסויי שטח) היה יקר במשאבי זמן וכוח אדם. לאחר כארבע שנים הם הצליחו להפיק חומרי למידה רק בשני נושאים בגאוגרפיה - ״העיר״, ו״צפון הארץ״. כאשר הבינו במשרד החינוך שיישום הרפורמה בכוחותיהם עשוי להמשך אולי דור שלם, הם פנו לבית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה לשם הקמת צוות מקביל לכתיבת חומרי למידה עבור תוכנית הגאוגרפיה, בשנת 1974.[50] הצוות בחיפה פיתח תוכניות לימודים בנושאים רגיונליים - גאוגרפיה של ארצות הים התיכון, אמריקה הדרומית, גאוגרפיה של ארצות הברית, אך גם בנושאים סיסטמיים כמו גאוגרפיה של חקלאות וכן פיתח מרכזי למידה פעילה.[51][52] למאמצי הכנת חומרי למידה הצטרפו צוותים נוספים, כמו הצוות של ״המרכז לטכנולוגיה חינוכית״, שליד הטלוויזיה החינוכית. אלה שילבו לא רק חומרי למידה מודפסים אלא הכינו גם חומרי למידה ששודרו בטלוויזיה החינוכית והעשירו את השעורים ונתנו למורים ולתלמידים כלים נוספים ללמידה.[53]

טכנולוגיות דיגיטליות כהדמיות לווין, מייצרות מקור מידע חדיש לחינוך הגאוגרפי. הן מחברת את העקרונות הוותיקים של המקצוע עם מידע חדיש.הן נוספו לצורות המסורתיות של דימויי העולם באטלסים והמפות.

לאט לאט החלו מחדש במשרד החינוך לאשר כניסתם של כותבים מהשוק הפרטי להכנת ספרי לימוד, בעיקר בנושאים רגיונליים של ארץ ישראל. כך למשל רנה הברון ואחריה כתב אליעזר פטקין בשנות השמונים ספרים רגיונליים על ארץ ישראל.[54][55] גם אנשי אקדמיה נוספים נרתמו לכתיבת ספרי לימוד באותה העת: פרופ׳ דב ניר,[56] פרופ׳ ארנון סופר,[57] ופרופ׳ יורם בר-גל.[58]

כל חומרי הלמידה החדשים נעשו עשירים, יוצרי מוטיבציה לתלמיד, פתוחים הרבה יותר להוראה. עם זאת גם במהלך ראשית המאה העשרים ואחת נותרו במקצוע נושאים שהם בעלי ערך לחינוך הממלכתי והלאומי, אף אם נוספו להם הדגשים מודרניים מתחום לימודי הסביבה בעקבות תמורות בנושא זה במחקר באוניברסיטאות בישראל ומחוצה לה. אפשר לראות תכונות אלה בתוכנית הלימודים לגאוגרפיה שפורסמה בשנת 2015, שבה המקצוע בבתי הספר שינה את שמו מ״גאוגרפיה״ ל״גאוגרפיה -אדם וסביבה״, ופריסת נושאי הלימוד בכיתות מעט שונה. עם זאת אין ויתור על עקרון של שני מחזורי למידה על ארץ ישראל בכיתה ו׳ ובכיתה ט׳, גישה שנקבעה לפני מאה שנה בתוכנית הלימודים של 1907.[59]

הערות שוליים

  1. ^ איילה מלאך-פינס, פסיכולוגיה של המינים, כרך 1, האוניברסיטה הפתוחה, 1998, עמ' 131-140
  2. ^ Frye Alex, Complete Geography, Boston and London: Ginn & Company, 1896
  3. ^ Graves, N, Geography in Education, London: Heinemann, 1977
  4. ^ יורם בר-גל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, תל אביב: עם עובד, 1993
  5. ^ Gilbert R., Impotent, Image, Relation of Ideology in the Secondary School Curriculum,, London: The Palmer Press, 1984
  6. ^ Stolman, J, Trends in School Geography in the USA, International Trends in Geography Education,, IGU Commission of Geography Education, Freiburg, 1987, עמ' 318-333
  7. ^ Hill, D., Geography and Education in North America, Progress in Human geography 13, 1989, עמ' 589-598
  8. ^ Graves N., et al, National Curriculum First Impression, Teaching Geography 15, 1990, עמ' 2-5
  9. ^ יורם בר-גל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות ציונות, עם עובד, 1993, עמ' 16
  10. ^ רחל אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ ישראל, יד בן צבי, כרך א׳, 1986, עמ' 159
  11. ^ ישראל בלקינד, 1897, ראשית ידיעת הארץ, הצבי ירושלים, הצבי, ירושלים, 1897
  12. ^ יוסף עזריהו, כתבים, מסדה, 1954, עמ' 46
  13. ^ (ראה את ההמשכיות גם בתוכנית הלימודים של ״גאוגרפיה - אדם וסביבה״ 2015 קישור - http://meyda.education.gov.il/files/Curriculum/fifth/MavoTLHT.pdf
  14. ^ יוסף עזריהו ואחרים, שעורי הסתכלות, קהלת, יפו, 1911
  15. ^ ישראל בלקינד,, ארץ ישראל ספר לימוד לגיאוגרפיה של ארצנו, המאיר, תל אביב, 1927
  16. ^ רחל אלבוים דרור, החינוך העברי בארץ ישראל, יד בן צבי, ירושלים, 1989
  17. ^ י. בן דוד, כרך ד׳, החינוך היהודי הלאומי, אינצקלופדיה חנוכית,, מוסד ביאליק, 1964, עמ' 676-709
  18. ^ ראה: זרם העובדים, תוכנית הלימודים 1937, עמ 27–29
  19. ^ אברהם יעקב ברוור, הארץ- ספר לידיעת ארץ ישראל, דביר, 1828
  20. ^ אברהם יעקב ברוור, הוראת ידיעת המולדת בבית הספר העממי, דביר, 1930
  21. ^ ברוור כתב ספרים רבים נוספים: הארץ, ספר לידיעת הארץ תל אביב, "דביר", תרפ"ח, המהדורה השנייה הופיעה בשנת תרפ"ט, לאחר מכן הורחב ותוקן הספר והופיע בלווית תמונות, דיאגרמות, לוחות ומפות בשם ארץ-ישראל ספר בידיעת הארץ, מוסר ביאליק, דביר. תש"י. גם מן הספר הזה הופיעו מהדורות חוזרות. ארץ מולדתנו. ספר לימור לבתי-ספר תיכוניים, תל אביב, דביר, תרפ"ט. ספר זה הופיע בשמונה מהדורות ובשנת תשי"ב גם במהדורה מנוקרת. אסיה הקדמית וארצות הנילוס, ספר לימוד, תל אביב, דביר, תש"ט)
  22. ^ ראה פרשת הוצאה לאור של האטלסים בהרחבה: מיכאל הכהן ברוור ובנו אברהם יעקב ברוור,זכרונות אב ובנו, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1966
  23. ^ יורם בר-גל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שלנות ציונות,, עם עובד, 1993, עמ' 92
  24. ^ מ. צוזמר, גיאוגרפיה קורס ראשון, פרנקפורט: אמנות, 1918
  25. ^ א. בלנק, דע את העולם ספר לימוד בגיאוגרפיה,, קישינב: אסכולה, 1930
  26. ^ מיטרופוליטנסקי, אסיה וארץ ישראל, וורשה: ?, 1921
  27. ^ ספריו של צבי זוהר יצרו תשתית רעיונית ופדגוגית חשובה מאד עבור המורים והמדריכים באותה העת ראה: צבי זוהר לימוד ברוח המולדת, קקל ירושלים, צבי זוהר, 1940 ארץ ישראל בחינוכינו, קק״ל, ירושלים
  28. ^ ראה לדוגמה: נתן שלם, 1935, עמק החולה, ספריית ארץ ישראל של הקק״ל, חוברת 54, הוצאת אומנות, תל אביב
  29. ^ נחום גבריאלי, 1939, גישות שונות למקצוע הגאוגרפיה, החינוך, כרך 12, עמ 101-115
  30. ^ א. ריגר 1940, החינוך העברי בארץ ישראל, דביר, תל אביב
  31. ^ באותם ימים הופיע כבר ספר לימוד יוצא דופן לבתי ספר התיכוניים שהקדים בארבעים שנה ספר לימוד בנושא דומה שנכתב רק אחרי מלחמת יום כיפור. אליהו שיינקין, 1939 גאוגרפיה כלכלית, צידון, תל אביב
  32. ^ משרד החינוך, 1956,תוכניות לימודים לבית הספר היסודי, ירושלים
  33. ^ ראה פרשת הקמת המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית: בר–גל, י., 2002, ” כבר שמעתי שדנים עליך בסנט: החלטות במיסוד הגאוגרפיה באוניברסיטה העברית 1927-1949″, אצל, לבסקי, ח. (עורך) תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, מאגנס, כרך ב‘, 442-411
  34. ^ מנשה הראל ודב ניר 1960, גאוגרפיה של ארץ ישראל, עם עובד, תל אביב
  35. ^ מנשה הראל, גאוגרפיה פיזית כללית, עם עובד, תל אביב,1961
  36. ^ דב ניר, גאוגרפיה פיזית, מסדה, תל אביב, 1962
  37. ^ משרד החינוך, תוכנית הלימודים לבית הספר היסודי, 1954, עמ 165
  38. ^ משרד החינוך, הצעה לתוכנית לימודים לבית הספר התיכון,ירושלים, 1956
  39. ^ משרד החינוך, הצעה לתוכנית לימודים לבית הספר התיכון,ירושלים, 1963
  40. ^ ראה: איזנשטט שמואל, 1973, החברה הישראלית רקע התפתחות ובעיות, מגנס, ירושלים
  41. ^ א. ידלין, המפנה בפיתוח תוכניות לימודים, אצל אדן ש., על תוכניות הלימודים החדשות, מעלות, תל אביב, עמ 9–20, 1971
  42. ^ האגודה הגאוגרפית הישראלית, עלון גאוגרפי, 1967, ירושלים, עמ׳ 1-13)
  43. ^ משרד החינוך והתרבות, תוכנית הלימודים בגאוגרפיה בבית הספר הממלכתי והממלכתי דתי לכיתות ה׳-ט׳, 1970
  44. ^ יורם בר-גל, מולדת וגאוגרפיה במאה שנות ציונות, עם עובד, 1993, עמ 107
  45. ^ משרד החינוך, תוכנית הלימודים בגאוגרפיה, 1973
  46. ^ משרד החינוך והתרבות, גאוגרפיה בחטיבה העליונה, הצעה לתוכנית לימודים לכיתה י׳,  1976, עמ 4-5
  47. ^ משרד החינוך והתרבות, תוכנית הלימודים בגאוגרפיה, 1976, עמ 7
  48. ^ משרד החינוך, תוכנית הלימודים בגאוגרפיה 1976, עמ 23-16
  49. ^ משרד החינוך, ספרי לימוד וספרי עזר - הוראת קבע, חוזר המנכ״ל, ל״ה, 1977, סעיף 45).
  50. ^ יורם בר-גל, מולדת וגאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, עם עובד, תל אביב, עמ 118-119
  51. ^ אלה מספר דוגמאות לתוכניות הלימודים שהוכנו בחיפה: יורם בר-גל וארנון סופר, ארצות הים התיכון באירופה, משרד החינוך ואוניברסיטת חיפה, 1981. יורם בר-גל וארנון סופר, אפריקה המערבית, משרד החינוך ואוניברסיטת חיפה, 1977. יורם בר-גל וארנון סופר, אמריקה הדרומית, משרד החינוך ואניברסיטת חיפה,
  52. ^ ארנון סופר ונוימן חדווה, הגאוגרפיה של מצרים, מרכזי למידה, גסטליט, חיפה 1978, סופר ארנון וחדווה נוימן, הגאוגרפיה של מצריים, מרכזי למידה, גסטליט, חיפה ,
  53. ^ מט״ח, פני הארץ - מישור החוף התיכון והדרומי, המרכז לטלוויזיה חינוכית, 1986; מט״ח, פני הארץ - צפון הארץ, המרכז לטלוויזיה חינוכית, 1987; פני הארץ - הנגב, המרכז לטלוויזיה חינוכית, 1988
  54. ^ רנה הברון, מישור החוף התיכון והדרומי, עם עובד, 1975; רנה הברון, ירושלים יהודה ושומרון, עם עובד, 1976, רנה הברון, הנגב וחצי האי סיני, עם עובד,1977
  55. ^ אליעזר פטקין, השרון, מישור חוף יהודה ופלשת, צ׳ריקובר, תל אביב, 1982; אליעזר פטקין הגולן, הגליל, עמקי הצפון והכרמל, צריקובר, תל אביב, 1983; אליעזר פטקין, ירושלים יהודה ושומרון - ההר המרכזי, צריקובר, תל אביב, 1984.; אליעזר פטקין, הנגב ים המלח והערבה - דרום הארץ, צ׳ריקובר, תל אביב, 1985)
  56. ^ דב ניר, אדם ונהר, מסדה, תל אביב 1976; דב ניר, אדם ומדבר, מסדה, תל אביב 1976; דב ניר, אדם וים, מסדה תל אביב
  57. ^ ארנון סופר, תמורות גאוגרפיות במזרח התיכון, עם עובד, 1981, ארנון סופר ודלית גסול, גאוגרפיה של המזרח התיכון - תמורות על סף המאה ה-21. עם עובד, 2001
  58. ^ יורם בר-גל, גאוגרפיה של החרושת, עם עובד, 1983; יורם בר-גל, אפריקה המשוונית והטרופית פרקים גאוגרפים, עם עובד, תל אביב, 1992
  59. ^ משרד החינוך, תוכנית לימודים בגאוגרפיה- אדם וסביבה, 2015
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0