חייקה קלינגר

חַייקָה קלינגֶר (בפולנית: Chajka Klinger;‏ 25 בספטמבר 1917 – 18 באפריל 1958) הייתה ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בבנדין, נחקרה בעינויים על ידי הגסטפו, נמלטה והייתה הראשונה מקרב לוחמי הגטאות שהגיעו לארץ ישראל, ועמה יומניה המהווים עדות אותנטית ראשונית על מרד הגטאות בוורשה ובבנדין.

ביוגרפיה

חייקה קלינגר נולדה בעיר בנדין באזור זגלמביה שבדרום-מערב פולין. היא הייתה בת למשפחת חסידים ענייה, שהתפרנסה בדוחק מחנות מכולת בניהולה של האם, פרל (שווינקלשטיין) קלינגר. אביה, לייבל קלינגר, עסק כל חייו בלימוד תורה. למדה בגימנסיה הדו-לשונית "פירסטנברג" שבבנדין, ורכשה שם שליטה בכמה שפות, לרבות עברית וגרמנית. בשנות ה-30 הצטרפה לקן המקומי של "השומר הצעיר", ולאחר זמן קצר הפכה למדריכה ולחברת ההנהגה המקומית. בשנת 1938 יצאה עם חבריה להכשרה בקאליש.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניסו קלינגר וחברה דוד קוזלובסקי להיחלץ מגבולות פולין, אך נכשלו וחזרו לבנדין. מאוחר יותר, כשביקשו לצאת לכיוון ריכוז השומר בווילנה, ונראה היה באותה עת שניתן לעלות משם לארץ ישראל, קיבלו הנחיה מההנהגה הראשית בווילנה להישאר בבנדין ולשקם את פעילות התנועה.

מראשית 1940 הפכה קלינגר לדמות מרכזית בפעילות המחודשת של קן "השומר הצעיר" בבנדין והקינים הנלווים באזור זגלמביה (סוסנוביץ, זאווירצ'ה ועוד). קלינגר לצד דוד קוזלובסקי והאחיות לאה ואידז'ה פסחזון ונאטיה קלוגמן היוו את הנהגת הקן המקומי. מרכז פעילותם היה חווה חקלאית ליד בנדין, שאותה הפעילו בשיתוף פעולה עם חברי תנועות נוער חלוציות נוספות. לאור תנאיה המיוחדים של זגלמביה, שסופחה לרייך השלישי ולא הוקמו בה גטאות, שגשגה מאוד פעילות תנועות הנוער במקום.

בשנים 1940–1942 מנו כלל תנועות הנוער באזור למעלה מאלפיים מדריכים וחניכים שהיוו את אחד ממוקדי הפעילות הגדולים והחזקים בפולין הכבושה כולה. במשך השנים ביקרו במקום לתקופות ארוכות טוסיה אלטמן ומרדכי אנילביץ', שהיו לרעיה הטובים של קלינגר. כמו כן הכירה היטב את יוסף קפלן ואת שמואל ברסלב מראשי "השומר הצעיר" בוורשה.

במאי 1942 החלו הגירושים בזגלמביה, והם הגיעו לשיאם באירוע הפונקט הגדול ב-12 באוגוסט 1942 - הסלקציה ההמונית של יהודי בנדין וסוסנוביץ. בהשראת מרדכי אנילביץ', ששהה אז במקום, הקימו אנשי תנועות הנוער החלוציות בבנדין מחתרת לוחמת, שפעלה למעשה כסניף של הארגון היהודי הלוחם. כתומכת נלהבת ברעיון ההגנה העצמית נעשתה קלינגר פעילה בולטת של המחתרת. לאורך כל תקופת קיומה דחתה המחתרת בעיקשות כל תוכנית הצלה שהעלו נציגי תנועות אחרות: "במקום שם גווע העם – שם צריך לגווע האוונגרד שלו", כך קבעה.

המחתרת בבנדין ידעה כישלונות רבים: קשריות נלכדו בחזרתן מוורשה; היודנראט הסגיר לידי הגסטפו שני פעילים מובילים של "השומר הצעיר" בסוסנוביץ (צבי דונסקי וליפק מינץ); שתי קבוצות בנות עשרה לוחמים כל אחת, שיצאו להצטרף לפרטיזנים, נספו במארב לאחר שאיש הקשר הפולני הסגירם לגרמנים; הנותרים חסרו קשר עם המחתרת הפולנית על שני פלגיה, וכן סבלו ממחסור בכלי נשק. חימושם לא עלה על כ-15 אקדחים, חלקם מקולקלים. בפעולות אלה איבדה קלינגר את מרבית חבריה הטובים למחתרת, ובהם גם בעלה האהוב דוד קוזלובסקי. למרות זאת, בהשפעת מרד גטו ורשה, דבקו חייקה וחבריה ברעיון ההגנה העצמית. הם לא שעו להנחיות שהגיעו ביוני-יולי 1943, מוורשה ומארץ ישראל, שלא לערוך עוד לחימה בגטו, אלא להציל את עצמם.

בתחילת הגירוש האחרון של יהודי בנדין, ב-1 באוגוסט 1943, שבו שכלה את מרבית בני משפחתה, שהתה קלינגר בבונקר המחתרת בכוונה להתגונן. הבונקר התגלה, ובארנקה של קלינגר נתפס אקדח. היא נלקחה לחקירה בעינויים על ידי אנשי הגסטפו. עדי ראייה סיפרו שגופה כוסה בחבורות כהות. היא נשאה צלקות אלה על גופה ועל נפשה לאורך חייה. נראה כי הגרמנים חסו על חייה משום שהייתה מיועדת להישלח לאושוויץ, אך על יסוד החלטה נחושה ("לאושוויץ לא אסע") וסיוע מצד חבריה הצליחה לחמוק ממחנה המעצר ולהגיע למקום מחבוא בכפר פולני שבו שהתה כמה חודשים.

במהלך שהותה במקום המחבוא כתבה קלינגר את יומניה, שנועדו לתעד את קורות "השומר הצעיר" והארגון היהודי הלוחם בבנדין ובוורשה. היא נבחרה לתפקיד זה עוד לפני כן, כ"נידונה לחיים": משמע היה עליה לשרוד את הלחימה ולתעד את קורות חבריה לטובת ההיסטוריה. רשימותיה רוויות הערות של רצון לאובדן עצמי, וכפי שכתבה, רק מעשה הכתיבה והצורך להעבירו הלאה הם שמנעו ממנה לסיים את חייה באותה העת.

בשלהי דצמבר 1943 הצליחו קלינגר וכמה חברי מחתרת נוספים לחצות את הגבול לסלובקיה. הם התקבלו שם על ידי פעילי המחתרת המקומית בראשות יעקב רוזנברג, איש "השומר הצעיר". בסלובקיה לקחה קלינגר חלק בהתכנסות המחתרתית של אנשי "השומר הצעיר" המקומיים, והעבירה להם את בשורת החורבן ואת מסר הלחימה בגטאות. בינואר 1944 הוברחה להונגריה, והצטרפה שם לחברי תנועתה. גם שם הייתה למבשרת החורבן והמרד. גם בסלובקיה וגם בהונגריה דחו חבריה לתנועה את הצעותיה להתארגן למרד יהודי דוגמת גטאות פולין, והעדיפו להתכונן לקראת פעולות הצלה. האחד מהם ניסח זאת מאוחר יותר באמירה: "איני רוצה שכפר בארץ ייקרא על שמי – אני רוצה לחיות בו".

בשל היותה ניצולה ראשונה משכבת ההנהגה של "השומר הצעיר" בפולין הכבושה ומאחר שנשאה את יומניה שתיעדו מכלי ראשון את התפתחות רעיון ההגנה, נעשו מאמצים גדולים להעביר את קלינגר לארץ ישראל. במרץ 1944 יצאה קלינגר בדרך לגאלית לכיוון ארץ ישראל, כשמסעה חוצה את חבל הבלקן דרך איסטנבול, סוריה ולבנון.

עם בואה לארץ לקחה חלק בישיבות מיוחדות של מוסדות היישוב וההסתדרות ושם דיווחה על הגירושים, על המחתרות בבנדין ובוורשה. כעדה ראשונה להגנה על הגטאות שהגיעה לארץ ישראל, וכניצולה מהגירושים, עוררה קלינגר זעזוע עמוק בשומעיה. היא לא חסכה מהם את שבט ביקורתה. בפרט הדגישה את אוזלת היד של היישוב בארץ ישראל לסייע ללוחמים אנשי תנועות הנוער, ואת שיתוף הפעולה עם הגרמנים (כפי שראתה זאת) של פעילים ציוניים בפולין במסגרת היודנראט. בשל הטענה הראשונה נכנסה קלינגר לקונפליקט עם מנהיג "השומר הצעיר", מאיר יערי.

במהלך 1944 נישאה ליעקב רוזנברג (לימים יעקב רונן), ושניהם עברו להתגורר בקיבוצו העוגן. קלינגר החלה להשתלב בחיי הקיבוץ, ובמקביל החלה להכין את רשימותיה מהמחבוא לקראת הוצאתן לאור. היא לא השלימה את עבודתה, וככל הנראה לאחר לידת בנה הבכור, צבי, החליטה שלא להמשיך בכתיבה. בשנים הבאות ילדה עוד שני בנים (אביהו וארנון), השתלבה בעבודות שונות בקיבוץ (בית חרושת, מחסן בגדים ועוד), וניסתה לסתום את הגולל על עברה ככל שעלה הדבר בידה. עם זאת, לפרקים התפרסמו קטעים מרשימותיה בכתבי עת ובאסופות שונות, אך היא לא הייתה שבעת רצון מפרסומים אלה. קלינגר לא ששה לחזור ולדוש בעבר, והעדיפה לעבור בשתיקה על זיכרונותיה הקשים.

בשלהי שנות ה-40 חוותה משבר נפשי קשה ואושפזה. באפריל 1958 הייתה אמורה להיות מאושפזת פעם נוספת, ולא עמד לה כוחה עוד. היא התאבדה ב-18 באפריל, ערב יום הזיכרון החמישה עשר למרד גטו ורשה.

היומנים

יומניה של חייקה קלינגר נחשבו בשעתם ונחשבים גם כיום כתעודה ראשונית רבת חשיבות להבנת תנועות הנוער בתקופת השואה, התפתחות הארגון היהודי הלוחם, ומערכת היחסים בין ארגוני המחתרת, היודנראט והציבור היהודי בתקופת השואה. עם זאת, בשל אופיים הנוקב וחסר הפשרות עברו פרסומיהם השונים תהליכי עריכה וצנזורה רבים שריככו מספר רב של פרשיות שלא היו נוחות לאקלים התרבותי והפוליטי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

היומנים נכתבו במחבוא, בכפר דומברובקה שבאזור זגלמביה, שם הסתתרו קלינגר וחבריה, שרידי המחתרת החלוצית בבנדין. מציליהם היו בני משפחות קובילץ ובאנסיק, שהוכרו מאוחר יותר כחסידי אומות העולם. קלינגר החלה בכתיבה ב-25 באוגוסט 1943, ימים ספורים לאחר שנחלצה ממחנה החיסול בבנדין. התאריך המתועד האחרון היה 17 בדצמבר 1943, כעשרה ימים לפני שחצתה את הגבול לסלובקיה. במהלך תקופה זו רשמה את זיכרונותיה הקרובים על כעשר מחברות בית ספר (או חלקי מחברות). מחברות אלה שמורות כיום בארכיון מורשת בגבעת חביבה. היומנים כוללים כמה חלקים עיקריים:

1. מחשבותיה המיידיות של קלינגר מיד לאחר היחלצותה ממחנה החיסול;
2. תיאור הגירוש האחרון מבנדין וניסיונות ההתגוננות של המחתרת, חקירתה בעינויים על ידי הגסטפו והחיים במחנה החיסול;
3. קורות השומר הצעיר והמחתרת בבנדין בתקופת מלחמת העולם השנייה;
4. השלמות שונות;
5. סיפור ההתגוננות בוורשה;
6. רשימות הספד (נקרולוגים) וראשי פרקים למאמרים שונים;
7. עדותו של אברהם פוטאש על נפילת בונקר הלוחמים של פרומקה פלטניצקה וחבריה.

אופיים המיוחד של היומנים נעוץ בנסיבות הקיצוניות שבהן נכתבו. בעת שכתבה סברה קלינגר כי היא האחרונה ששרדה משכבת המנהיגות של "השומר הצעיר" בפולין הכבושה. יוסף קפלן, שמואל ברסלב, מרדכי אנילביץ', מירה פוכרר אנשי הארגון היהודי הלוחם בוורשה היו בין המתים, והייתה זו קלינגר שדיווחה עוד קודם לכן לארץ ישראל (באמצעות לשכת "החלוץ" בז'נבה) על מותם. כמוהם היו בין המתים כל חבריה להנהגת הארגון היהודי הלוחם בבנדין. אך בפרט הייתה חשובה העובדה שקלינגר נבחרה למשימת התיעוד עוד בטרם קרב. חבריה שהניחו כי לא ישרדו בהתגוננות בחרו בה כמי שנועדה לשרוד ולספר את סיפורם. היא הייתה "נידונה לחיים".

ההכרח לכתוב הביא אותה למחשבות אובדניות:

”קודם הייתי אומרת, רוצה אני לחיות כדי שאוכל לעשות משהו, כדי להשתתף בהגנה, וכיום כבר לאחר הכל, אני יצור עלוב. 'אין לך העוז לגמור עם עצמך', אנסה להצטדק, אולם לא תהיה זאת האמת, כי הלב רוצה לחיות. למה ולשם מה? כדי לזכור אותם, את חברי. הם רצו ואת זאת תקעו, קבעו יום יום בראשי. רצו שיישאר מישהו ויספר על אודותם. למה שלא יקומו לתחייה לפחות על גבי הנייר? אך לשם מה יהיה עליי להמשיך לחיות לכשיבואו הימים האלה והתפקיד לסיומם”.

תחושות אלה של כאב, אחריות ובדידות עמוקה ליוו אותה בכתיבתה. היא ביקשה לתעד את סיפור המחתרת וההשמדה ללא "מילה של הפרזה", ולהציג "את האמת בעירומה".. תאוריה הנוקבים אינם חומלים על איש: אנשי היודנראט החוששים ממעשי פזיזות של אנשי תנועת הנוער ומתרים בהם לחדול מפעולות המחתרת; אנשי המשטרה היהודית המסגירים את חברי המחתרת לגסטפו; הציבור היהודי המציית לפקודות בפסיביות ובהכנעה; אמהות הנפטרות מילדיהן כדי לזכות בעוד שעת חיים; איש המחתרת בגטו ורשה הבוגד בחבריו ומסגיר את מנהיג "השומר הצעיר" לגרמנים; אנשי הארגון היהודי הלוחם בבנדין הנקלעים פעם אחר פעם לפעולות חובבניות המסתיימות באסון; המנהיגות הארצישראלית האדישה לסבל אנשיה בפולין; יהדות ארצות הברית השבעה והאדישה למצוקתם של אחיה בפולין; המחתרות הפולניות, שאינן מגישות סיוע ללוחמים היהודים. אל מולם הציגה כאידיאל רומנטי את חבריה שנספו בקרבות. ועם זאת, גם מהם (לרבות מרדכי אנילביץ') לא חסכה את ביקורתה. למרות גישתה זו ואולי בגללה, כללו היומנים כמה וכמה עדויות נדירות ומדויקות בפרטיהן, המאפשרות להיסטוריונים בני זמננו תובנות חשובות באשר להבנת אופיהּ של ההתגוננות בגטאות והתגובה היהודית בכלל.

גלגולי היומנים

בשל אופיים המיוחד של היומנים לווה תהליך פרסומם בקשיים מרובים במהלך השנים, ורק בשנים האחרונות הם נחשפים במלואם. קלינגר עצמה כתבה בשנת 1944 גרסה מורחבת ליומניה לקראת הוצאתם לאור בעברית, אך להוציא מספר מאמרים שהתפרסמו בעיתונות תנועתית לא זכתה לראותם מופיעים בדפוס בשלמות.

במהלך מערכת הבחירות של שנת 1955 עמדו היומנים במרכז פרשה פוליטית שהעירה את הרוחות במפ"ם ובמק"י. "קול העם", ביטאונה של מק"י פרסם שלושה מאמרים שהיו חתומים בידי "אדק". נטען בהם שמרדכי אנילביץ' החזיק בעמדות פרו קומוניסטיות, שעמדו בניגוד לעמדות המנהיגות בארץ ישראל, והאחרונים כתבו לאנשי המחתרת בפולין כי הם מתנגדים להגנת הגטאות. "על המשמר", ביטאונה של מפ"ם, הגיב בחריפות ושלל מכול וכול את טענותיו של "אדק", ואף הטיל ספק בקיומו של אדם כזה. בדיעבד התברר כי מחבר המאמרים היה שמואל רון (רוזנצוויג), חבר המחתרת בזגלמביה, שהשתמש ביומניה של קלינגר כבסיס לטענותיו. בפרט הסתמך "אדק" על קטעים ביומנים שבהם אזכרה כמה פעמים מברק שהגיע מהארץ, חתום בידי יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד. לפי רשימותיה של קלינגר, כלל המברק הנחיה "נצלו את כל הדרכים להגירה", שפורשה בבנדין כהנחיה שלא לערוך התגוננות נוספת לאחר מרד גטו ורשה. הפרשה עוררה סערה גדולה בחוג השמאל בישראל, והסתיימה לאחר שרון אותר, וקלינגר דרשה וקיבלה את יומניה חזרה.

שנה לאחר מכן, בשנת 1956, נכלל מאמר גדול של קלינגר בספר השומר הצעיר (ספרית פועלים, 1956), שהתבסס על הגרסה המורחבת של יומניה. ממאמר זה הושמטה התייחסותה ל"מברק טבנקין" וביקורתה החריפה על הארץ, ואילו תיאור כישלונות המחתרת הפך למעשי גבורה והלל. קלינגר התלוננה על כך במכתב ששלחה לחברתה חייקה גרוסמן בשנת 1958.

רק לאחר מותה הוציא קיבוץ העוגן, בשיתוף עם ספרית פועלים, את הספר מיומן בגטו (ספרית פועלים וקיבוץ העוגן 1959), שהיה אמור להביא את מכלול יומניה של קלינגר. אלא שהספר נערך באורח רשלני תוך שיבוץ קטעים שונים של יומניה על דעת העורך (דוד הנגבי), וללא ציון מקורות מתאים. יתרה מכך, החומר המתורגם נערך וצונזר לעיתים עד ללא הכר. קטעים רבים הושמטו, וקטעים אחרים רוככו. בפרט הקפיד העורך לטשטש את ביקורתה החריפה של קלינגר לגבי מחדלי תנועתה והיישוב הארצישראלי בכלל; את עמדותיה הרדיקליות לגבי הציונות; את ניתוחיה המרקסיסטיים למצוקת העם היהודי בשואה; את תיאור מעשי הבגידה והכישלונות במחתרת. למרות כל האמור לעיל, נחשב הספר כמקור חשוב להבנת מהלכי ההתגוננות בגטאות, וחוקרים רבים השתמשו בו במשך השנים כנתינתו.

בשנת 2011 הופיע הספר נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר, שחובר על ידי בנה, ההיסטוריון וחוקר השואה פרופ' אביהו רונן, המסתמך על מכלול כתביה המקוריים של קלינגר, ובו לראשונה תמונה מלאה על חייה ועל כתיבתה. הספר זכה בפרס בהט לכתבי יד פורצי גבולות של אוניברסיטת חיפה בשנת 2010. בשנת 2016 יצאו לאור יומניה המקוריים משנת 1943 בעריכה מדעית, תחת השם: אליכם אני כותבת.

כתביה

• חיה קלינגר, "החלוץ עם עמו: סיפור חברה שניצלה", דבר הפועלת, יולי 1944, 49-51.
• חיה קלינגר, "לנקום ולחיות: פרקים מתוך מיומן בגטו", משמר, 1.9.1944.
• חייקה, "הרעיון שהסעיר את רוחנו", משמר, 20.4.1945.
• חיה רוזנברג (קלינגר), "חברות בגיטו", הדים, אפריל 1945, 40-42.
• חייקה קלינגר, "שני ביקורים: קטעי יומן", משמר, 18.4.1947.
• חייקה קלינגר, "השומרים בבנדין על משמר כבוד עמם", ספר השומר הצעיר, כרך א', ישראל רוזנצוויג ולוי דרור (עורכים), מרחביה: ספרית פועלים, 1956, 691–705
• חייקה, חוברת זיכרון, קיבוץ העוגן, 1958.
• חייקה קלינגר, מיומן בגטו, תירגום מפולנית: צבי ארד, ספרית פועלים וקיבוץ העוגן, 1959.
• חייקה קלינגר, אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, בנדין 1943, תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר, עורך: אביהו רונן, יד ושם ומורשת, 2016.

Chajka Klimger, I am writing these words to you : the original diaries, Będzin 194, edited by Avihu Ronen, translated from Polish by Anna Brzostowska and Jerzy Giebułtowski, Yad Vashem Publications and Moreshet Publications, 2017.

לקריאה נוספת

• ישראל גוטמן, מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ' ומלחמת גטו ורשה, ספרית פועלים, 1963.
• רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
• זיוה שלו, טוסיה – טוסיה אלטמן מההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" למיפקדת הארגון היהודי הלוחם, מורשת ואוניברסיטת תל אביב, 1992.
• נעימה ברזל, עד כלות ומנגד: המפגש בין מנהיגי המרד והחברה הארצישראלית, הספרייה הציונית ליד ההסתדרות הציונית העולמית, 1998.
• אביהו רונן, נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר, הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2011.

קישורים חיצוניים

• אביהו רונן, חייקה קלינגר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• מוקי צור, נידונה לחיים, אביהו רונן על חייקה קלינגר, 24 באוגוסט 2014

• עמיה ליבליך, בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ואלנבי עמדה חנות – על נידונה לחיים של אביהו רונן, פסיכולוגיה עברית, 24 בדצמבר 2011
• בועז כהן, אל מה שנמוג: שיחה עם אביהו רונן, באתר הארץ, 12 בינואר 2012
• ניבה לניר, ספר שובר שתיקה, באתר הארץ, 12 בינואר 2012
• שרה אוסצקי-לזר, השומרת האחרונה, הזמן הירוק, 26 בינואר 2012
• חמדת, ספר מנפץ מיתוסים, סימניה, 30 בינואר 2012. וסקירה נוספת על הספר, 2017
• אילת נגב, נידונה לחיים: מה שלא נתנו לאמא לספר, באתר הארץ, 11 באפריל 2012
• תלמה אדמון, ‏לקראת יום השואה: יומניה יוצאי הדופן של חייקה קלינגר, באתר מעריב אונליין, 21 באפריל 2017

Eilat Negev, What they wouldn't allow her to say, Haaretz, 1.5.2012

מכּתביה:

• לנקום ולחיות - קטעים מתוך יומן בגיטו, משמר, 1 בספטמבר 1944
• שני ביקורים - קטעי יומן, משמר, 18 באפריל 1947

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29078302חייקה קלינגר