חוזה למראית עין

חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי-התאמה בין הסכמתם הגלויה של הצדדים כפי שמגולמת בחוזה לבין רצונם וכוונתם האמיתיים.

על פי סעיף 13 לחוק החוזים הישראלי, חוזה שנערך למראית עין בטל מעיקרו. להלן לשון הסעיף -

13. חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.

עקרונות בסיסיים

חוזה למראית עין נוצר במצב בו ״מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה״

סעיף 13 לחוק החוזים, העוסק בחוזה למראית עין כלול בפרק ב׳ של חוק החוזים הנקרא ״ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו״. עם זאת, בשונה מסעיפים 14-18, סעיף 13 אינו יוצר עילות לביטול מאוחר של חוזה, אלא קובע שהחוזה מעולם לא התקיים. לפיכך, סעיפים 19 (ביטול חלקי) ו-20 (דרך הביטול) לחוק אינם חלים במקרה של חוזה למראית עין. על פי פרופ׳ גבריאלה שלו, ניתן ללמוד על חובת ההשבה של הצדדים לחוזה למראית עין על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

חוזה למראית עין בחלק מהמקרים, יוצר שתי מערכות משפטיות בין הצדדים. האחת, חיצונית וגלויה, קובעת הסכם מסוים בין הצדדים והשניה, פנימית ונסתרת, מבטלת בהסכמה את ההסדר הראשון החיצוני. גישתו של המחוקק בסעיף 13 היא כי ההסדר החיצוני, למראית עין, בטל.

שאלת כוונתם המקורית, המובאת בחוזה הנסתר, של הצדדים היא שאלה שבעובדה ונלמדת ממכלול נסיבות המקרה. בדומה לדין האנגלי, ״נטל הראיה מוטל על שכמו של מי שמבקש להוכיח כי החוזה נכרת למראית עין.״

סיווג

במהלך השנים נעשתה בפסיקה הבחנה בין שני מצבים של חוזה למראית העין:

• מראית עין מוחלטת - מצב בו מאחורי החוזה החיצוני הנחתם בין הצדדים אין ולא כלום. במצב זה הצדדים אינם מתכוונים לשנות את המצב הקיים אך פועלים כלפי חוץ בצורה שונה. תוצאת סיווג החוזה כמראית עין מוחלטת, מביאה לבטלותו על פי ס׳ 13 לחוק החוזים. מאחר שאין חוזה נסתר מאחריו, ההתקשרות בין הצדדים מגיעה לסיומה ברגע ההכרזה.
• מראית עין יחסית - מצב בו מסתתר חוזה נוסף, נסתר ופנימי מתחת לחוזה הגלוי, החיצוני. השוני בין החוזים יכול להתבטא בשוני בפרט בחוזה ויכול גם להתבטא בזהות הצדדים. מצב זה מוביל לקיומן של שתי מערכות משפטיות בין הצדדים.

דוגמאות לחוזים למראית עין

1. חוזה מכר דירה, בו הצדדים מסכימים ביניהם על תשלום סכום X, כאשר החוזה החיצוני עליו חותמים החוזים הוא על סכום נמוך מ-X. כוונת הצדדים היא לקיים החוזה הנסתר בסכום X המקורי, אך הצדדים חתמו על החוזה השונה מכך בשל רצונם לחמוק מתשלום מס שבח. זוהי דוגמה למראית עין יחסית.
2. חוזה להעברת בעלות בנכס. צד א׳ רצה להתחמק מנושיו ולכן העביר את כלל נכסיו אל צד ב׳. אין בכוונת הצדדים להעביר את החזקה בנכסים אלא רק את תואר הבעלות. זוהי דוגמה למראית עין מוחלטת.
3. חוזה מכר דירה שנועד לצורך קבלת משכנתא כאשר אין כל כוונה למכור את הדירה. זוהי דוגמה למראית עין מוחלטת.

תוקף החוזה הנסתר והחוזה הפסול

תוקפו של החוזה הנסתר

סעיף 13 לחוק החוזים דן רק בתוקפו של החוזה הגלוי וקובע כי החוזה בטל מעיקרו. מאחר שהסעיף אינו דן בגורלו של החוזה הנסתר, נשאלה בספרות ובפסיקה הישראלית שאלת תוקפו והכיצד יש להתייחס לחוזה הנסתר, החוזה המשקף את כוונת הצדדים האמיתית. פרופ׳ טדסקי במאמרו מציין כי - ״אמנם סעיף 13... אינו קובע מהו גורלו של חוזה מוסווה. אך אין ספק כי חוזה מוסווה הוא תקף כל אימת שקיימות בו המידות הדרושות.״

את גישתו של פרופ׳ טדסקי, מחזק השופט אהרן ברק בפס״ד ביטון נ׳ מזרחי באומרו - ״ לרצון אמיתי זה יש לתת, אפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר).״

אמנם השופט ברק בפסק הדין נותר בדעת מיעוט, אך אמרתו לגבי חוזים נסתרים, נקבעה כהלכה בפס״ד גרומט נ׳ סרוסי הניתן מפיו של נשיא ביהמ״ש העליון דאז יצחק כהן. יש לציין כי בפס״ד גרומט נ׳ סרוסי, הושארה בצריך עיון שאלת תוקפו של חוזה פסול.

חוזה פסול

החוזה הנסתר מאחורי החוזה הגלוי, במקרים אחדים יכול לשרת מטרה אסורה. דוגמה לכך ניתן לראות בפס״ד ביטון נ׳ מזרחי, שם עמד סכום העסקה בחוזה הגלוי על סכום נמוך מזה האמיתי, בניסיון של הצדדים להתחמק מתשלום מס.

במהלך השנים הוצגה מחלוקת בפסיקה הישראלית בשאלת סיווגו של החוזה הגלוי הכולל רישום כוזב על מנת לשרת מטרה אסורה. בסיס המחלוקת הוא בשאלה- האם לסווג את החוזה כחוזה בלתי חוקי, אשר תוקפו יקבע על פי סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (המאפשרים גם גמישות ושיקול דעת לבית המשפט בקביעת התוצאה) או על פי סעיף 13 שיתן לחוזה הנסתר תוקף מלא.

בין תומכי סיווג החוזה הפסול הגלוי תחת סעיף 13, מנויים פרופ׳ טדסקי והשופט אהרון ברק אשר קבעו כי במערכת יחסים כפולה בין הצדדים (גלויה ונסתרת) יסווג החוזה הגלוי תחת סעיף 13, גם אם מטרת עריכתו היא מטרה אסורה.

פרופ׳ טדסקי כותב במאמרו: "הכרזת הפסלות על פי סעיף 30 מכוונת לשתק חוזה אשר אלמלא הכתמת הפסלות היה תקף, כלומר חוזה שהגיע לידי שכלול משום שקיימות בו המידות הדרושות לכך. כאשר מדובר ב'צל של חוזה' או ב'גולם של חוזה" כל הכרזת פסלותו היא הכרזה בטלה. זהו המקרה של חוזה למראית-עין, כפי שזהו המקרה של חוזה שבו חסרה הצורה הדרושה ad substantiam (לעצם העמדת העסקה); להבדיל מחוזה בר-ביטול שהוא קיים כל עוד לא ביטלוהו, הכרזת פסלות של חוזה למראית-עין אינה יכולה לגרוע מכוחו, כיון שכוח זה היה תמיד אפס, וטיהורו מהכתמת הפסלות אינו יכול להעניק לעסקה את התוקף שאין היא ראויה לו בלאו הכי”.

לעומתם, טוען פרופ׳ דניאל פרידמן: ״אין זה מתקבל על הדעת שניתן יהיה לעקוף כללים בדבר אי-חוקיות באמצעות ״תכסיסי ניסוח״. כאשר מדובר בחוזה בלתי חוקי אין להחיל את תורת החוזה למראית עין, אלא את הכללים החלים על חוזה בלתי חוקי״. עד היום ניתן למצוא דעות חלוקות בקרב שופטי בית המשפט העליון ושאלת תוקפו של החוזה הפסול נשארה בלא הכרעה.

הסתמכותו של צד שלישי

ניתן לחלק את סעיף 13 לשני חלקים הדנים כל אחד במערכת יחסים שונה. ברישא של הסעיף נדונה מערכת היחסים בין הצדדים לחוזה ובסיפא הסעיף דן במערכת היחסים בין צדדים אלו לצד שלישי חיצוני לחוזה עצמו.

בטלות החוזה אשר נקבעה בתחילת הסעיף אינה גרידא כלפי הצדדים לחוזה והיא מכוונת כלפי כולי עלמא.

בסיפא של סעיף 13 נקבע כי - ״ אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.״ (אדם/צד שלישי הוא כל מי שלא צד לחוזה.)

נשאלת השאלה, הכיצד אדם יכול להסתמך על חוזה בטל?

פעמים רבות יהא הצד השלישי צד לעסקה נוספת עם אחד הצדדים. בנוסף כאשר אדם מסתמך על מצג שווא שיצרו הצדדים ושינה את מצבו בהתאם לאותו מצג, רכש האדם זכות כאשר זה הסתמך בתום לב על קיום החוזה. ישנם מקרים בהם הצדדים יוצרים את החוזה על מנת להערים על אותו אדם שלישי.

בפסק הדין בירס נ׳ משכן, נדון מקרה בו נעשה חוזה למראית עין למכר דירה בין צד א׳ (בעליו הרשומים אך לא המתגורר בפועל) לצד ב׳ על מנת שצד ב׳ יקבל הלוואה מהבנק לכאורה להשלמת העסקה. כאשר עסקיו של צד ב׳ עלו בתוהו, רצה הבנק לגבות את סכום ההלוואה מנכסיו של ב׳, מהדירה עליה נחתם החוזה שהוצג לבנק. הצדדים לחוזה טענו כי החוזה הוא למראית עין מוחלטת, והבעלות בדירה לא הועברה לצד ב׳ ולפיכך לא יוכל הבנק להסתמך על החוזה. בית המשפט מפיו של השופט אנגלרד, דחה הטיעון וקבע כי - ״הכלל הוא על פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שחוזה למראית עין הוא בטל, למעט כלפי צד ג שהסתמך על החוזה בתום לב. מאחר שלא מצא ראיה כלשהי שהסתמכות הבנק הייתה שלא בתום לב, מסקנתו הייתה, כאמור, כי כלפי הבנק החוזה שריר וקיים.״.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.