הטעיה (חוזה)

הטעיה היא אחת מן העילות המאפשרות לבטל את החוזה, בשל פגם בכריתת חוזה. צד לחוזה רשאי להשתחרר מן החוזה בגין הטעיה אם הצד השני לחוזה הטעה אותו - במעשה או במחדל.
עילת ההטעיה מנויה בפרק ב' לחוק החוזים הישראלי:

15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.

עקרונות בסיסיים

ישנם מספר עקרונות בסיסיים העומדים מאחורי החלטת המחוקק לעגן את פגם ההטעיה כעילה לביטול החוזה:

• מוסריות - אנו רוצים שהאדם שהוטעה בידי עמיתו לחוזה לא יישא בתוצאות ההטעיה, כי אם המטעה יהיה זה אשר ישלם על מעשהו הלא מוסרי. עם זאת, ישנה דעה שלפיה הטעיה יכולה להחשב כפגם בכריתה אף אם לא נעשתה בזדון, אלא גם אם נעשתה ברשלנות או בתום לב. אם כן, לפי דעה זו, לא כל מקרה הטעיה הוא מקרה לא מוסרי.
• התאמה בין הצהרות הצדדים לבין רצונם האמיתי - אנו רוצים שהדברים הנאמרים במהלך המשא ומתן, ובעקבותיהם, הדברים הכתובים בחוזה הסופי יהיו תואמים את רצונם של הצדדים. זאת על מנת להגשים את עקרון חופש החוזים, אשר מהווה עקרון על בדיני החוזים.

הוכחת הפגם

• חוזה תקף - לשון החוק היא "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה...". אם כן, על מנת לטעון לעילת ההטעיה יש להוכיח תחילה קיומו של חוזה תקף בין הצדדים, וזאת על פי המבחנים המצויים בפרק א' לחוק החוזים.
• טעות - יש להוכיח קיומה של טעות, משמע, אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות. הטעות יכולה להיות כזו הנוגעת למצב עובדתי או חוקי, להוציא כזו שאינה נוגעת אלא בכדאיות העסקה. ישנן מספר דעות המפרשות ביטוי זה בדרכים שונות:

1. טעות הנוגעת למצב הדברים בהווה או בעבר היא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה, משום שלגביה יש מקום לאמונה ברורה במצב דברים שגוי. זאת בשונה מטעות לגבי מצב דברים עתידי אשר, מטבעו, אינו ידוע בוודאות לאיש ואך טבעי לטעות לגביו.
2. טעות הנוגעת לשווי הממכר היא טעות בכדאיות העסקה. להבדיל מטעות הנוגעת לתכונות הממכר או לתיאורו.
3. טעות בנוגע לסיכון שצד לחוזה לקח על עצמו, במסגרת הסיכונים שכל אדם לוקח בעת שהוא כורת חוזה, תחשב לטעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. לעומת זאת, סיכון שצד לחוזה לא לקח על עצמו לא ייחשב כעניין שבכדאיות העסקה.

גישה זו אומצה בהצעת חוק דיני ממונות, בה נכתב: "בסימן זה - 'טעות' - בין בעובדה ובין בדין, למעט טעות שהסיכון לגביה מוטל על הטועה.

• הטעיה - יש להוכיח כי הצד השני לחוזה או גורם מטעמו הטעה את עמיתו. ניתן לטעון לכך בשתי דרכים:

1. במעשה - כלומר הצד השני לחוזה נקט בפעולה אקטיבית על מנת לגרום לכך שעמיתו לחוזה יטעה בנוגע למצב הדברים הקיים במציאות. כלומר, הוא עצמו פעל על מנת ליצור מצג עובדות שקרי אשר יטעה את עמיתו.
2. במחדל - החוק קובע כי הטעיה כוללת בין השאר "אי -גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן", כלומר, הטעיה כוללת בחובה גם הפרת חובת גילוי, שהיא הטעיה פסיבית.

ככלל, החוק לא קובע חובות גילוי כלליות, כלומר, חובות על צד לחוזה לגלות עובדות לעמיתו כאקט וולונטרי. העדרה של חובת גילוי כללית נובע מהעובדה שהמחוקק לא מעוניין להכריח אדם לגלות לעמיתו לחוזה עובדות העלולות להזיק לאינטרס שלו עצמו, שיגרמו למתקשר השני בחוזה למשוך ידיו מן העסקה, להעלות את דרישותיו וכדומה. אולם, ישנם מקרים שבהם אנו רואים צורך להטיל על צדדים לחוזה חובת גילוי עובדות זה לזה, ואף לאפשר ביטול של החוזה בעקבות הפרת חובה זו.

חובות הגילוי הן כדלהלן:

לפי דין - ישנם חוקים ספציפיים המטילים חובת גילוי מפורשת על צדדים לחוזה. דוגמה לכך ניתן לראות סעיף 16 לחוק המכר הקובע כי "הייתה אי -ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה", סעיף 4(א) לחוק הגנת הצרכן קובע גם הוא חובות גילוי על המוכר, מתוך סעיף 12 לחוק החוזים המדבר על ניהול משא ומתן בתום לב יש הגוזרים חובת גילוי, וכן חוקים נוספים המטילים באופן ישיר ומפורש חובות גילוי של עובדות הידועות לצד אחד לחוזה כלפי הצד השני.

לפי נוהג - ישנם מקרים בהם קיים נוהג כלשהו לגבי חובת גילוי הקיימת בין צדדים לחוזה. חובת גילוי זו, ברוב המקרים, תנבע מחוק ישן אשר איננו תקף כיום. אולם, מצב זה איננו כה נפוץ, היות שרוב חובות הגילוי אשר היו קיימות בחוקים שקדמו לחוק החוזים הנוכחי אומצו בחוק. ועל כן, מדובר בחובות אשר הן "לפי דין". דעה שונה אומרת שחובת גילוי שמקורה בדין ישן, ראוי שתחול רק על חוזים תדירים, כמו חוזי ביטוח. ואילו בחוזים שאינם תדירים כגון חוזי פשרה משפחתיים לא נחיל את חובת הגילוי מן הדין הישן, אלא במקרים כאלה חלה חובת הגילוי ״לפי נסיבות״.

לפי נסיבות - זוהי הגדרה עמומה ולא מוחלטת, אשר ניתנת לפרשנות ולעיצוב על ידי בית המשפט, ככל מושג שסתום.

ישנן מספר דעות לגבי היקפה של חובת הגילוי הנקבעת "לפי נסיבות":

גישה מרחיבה - צד לחוזה צריך לגלות לעמיתו כל עובדה שהוא יודע, אפילו אם עמיתו יכול להשיג מידע זה בכוחות עצמו.

גישה מצמצמת - צד לחוזה איננו חייב לגלות לעמיתו מה שעמיתו מסוגל לגלות בכוחות עצמו. נקבע את רף המסוגלות של הצד השני לגלות עובדות אלה על ידי משתנים שונים, ביניהם: נגישות המידע ומומחיות הצד השני - ככל שהוא מומחה יותר בתחום וככל שהמידע יותר נגיש וקל להשגה, כך נצפה מאותו צד לחוזה לפעול בכוחות עצמו להשגת המידע.

• קשר סיבתי - הקשר הסיבתי הנדרש לשם עילת ההטעיה הוא קשר סיבתי כפול. יש להוכיח קשר סיבתי בין הטעות להתקשרות בחוזה ("מי שהתקשר בחוזה עקב טעות") וכן, קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הטעות ("טעות שהיא תוצאת הטעיה"). כלומר, נבדוק שההטעיה היא זו שגרמה לצד הטועה להאמין במצב הדברים השגוי ושהטעות היא הגורם להתקשרותו של אותו צד בחוזה הנדון.
• הלך הרוח של הצד המטעה - לגבי נושא זה ישנן כמה דעות:

1. אין משמעות למצב דעתו של הצד המטעה. לפי דעה זו, היה והתקיימו כל מרכיבי העילה שמנינו לעיל - קמה עילת ביטול בשל הטעיה, אף אם ההטעיה בוצעה ברשלנות או בתום לב.
2. על מנת שתקום עילת ביטול בשל הטעיה יש להראות חוסר תום לב מצד המטעה.

תוצאות

אדם אשר הוטעה במסגרת חוזה שכרת רשאי לבטל את החוזה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר מאז שנודע לו על ההטעיה. במקרה שאותו אדם אכן בחר לבטל את החוזה, חלה חובת השבה הדדית של התמורות שהוחלפו עד לאותו רגע במסגרת היחסים החוזיים שבין הצדדים. היה והשבה של דבר כלשהו איננה אפשרית - יש להשיב את שוויו.

כן, במקרה בו החוזה ניתן להפרדה לחלקים וההטעיה קשורה רק בחלק אחד מהם, ניתן לבטל את אותו חלק בלבד. אולם, אם הצד המוטעה לא היה מתקשר בחוזה כלל אם לא היה מוטעה - הוא רשאי לבחור בין ביטול מלא או חלקי של החוזה.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.