חדף נודד
 חדף נודד
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | אוכלי חרקים |
| משפחה: | חדפיים |
| סוג: | חדף ארך-זנב |
| מין: | חדף נודד |
| שם מדעי | |
 Sorex vagransבאירד, 1857 | |
| תחום תפוצה | |
| |
חדף נודד (שם מדעי: Sorex vagrans, באנגלית: vagrant shrew או wandering shrew) הוא מין של חדף בגודל בינוני השוכן בצפון מערב אמריקה הצפונית. במשך זמן מה שויכו גם חדף הררי (Sorex monticolus) וחדף אוריזבה ארך-זנב (Sorex orizabae) למין זה.
תפוצה ובית גידול
החדף הנודד שוכן באזורים פתוחים ומיוערים במערב קנדה ובמערב ארצות הברית מערבית לקו פרשת המים של יבשת אמריקה הצפונית. בקנדה הוא מצוי בדרום קולומביה הבריטית, כולל האי ונקובר והרחק מזרחה עד לקצה הדרום מערבי של אלברטה. בארצות הברית הוא מצוי במרבית שטחן של המדינות וושינגטון, אורגון ואיידהו, כמו גם הרחק דרומה במרכז קליפורניה, בצפון ובמרכז נבדה, צפון יוטה, ומערב מונטנה וויומינג.[1]
בית הגידול המועדף על החדף הנודד הוא אחו וכרי דשא לחים, שבין טונדרה אלפינית לאדמת ביצה, והוא שוכן לעיתים קרובות סמוך לנהרות או למקורות מים אחרים. לעיתים הוא שוכן ביערות מחטניים פתוחים, אבל רק לעיתים רחוקות ביער סבוך. מכיוון שהחדפים משתמשים לעיתים קרובות בגזעי עצים שנפלו כמחסה, הם מעדיפים אזורים שבהם יש כמות בינונית של שאריות של עצים מתים,[1] והם מעדיפים אזורים שבהם הקרקע חומצית יותר ממיני חדפים מקומיים אחרים. תת-מין אחד שוכן בביצות מלוחות בלבד.[2]
קיימים שלושה תת-מינים מוכרים:[1]
- Sorex vagrans halicoetes – שוכן בביצות המלוחות של מרכז קליפורניה
- Sorex vagrans paludivagus – שוכן בחוף של מרכז קליפורניה
- Sorex vagrans vagrans – שוכן בכל שאר אזור התפוצה
מאובנים מהפליסטוקן ששויכו למין נתגלו בארקנסו, ניו מקסיקו וטקסס. עם זאת, קשה להבחין במאובנים כאלו ברמת המין וייתכן מאד כי הם מייצגים חדפים קרובים כדוגמת החדף ההררי או חדף פסיפי.[3]
תיאור
אורכו של החדף כ-10 סנטימטרים, כולל זנב באורך 4 סנטימטרים, ומשקלו בין 4 ל-8 גרם, כאשר הזכרים בדרך כלל גדולים יותר וכבדים יותר מהנקבות.
צבע הפרווה של החדף הוא חום אדמדם כשבטנו לבנה או אפורה, אם כי באוכלוסיות השוכנות בחוף הגוון כהה יותר והוא כמעט שחור בחלקו העליון של הגוף. לחדפים זנב ארוך שלעיתים חלקו התחתון בהיר יותר, בייחוד אצל קטינים. אף שהחדף הנודד דומה בצורתו לחדפים אחרים השוכנים באותו אזור, ניתן להבדיל בינו לבין חדף הררי בכך שהוא קטן יותר וזנבו קצר יותר, ובכך שיש לו פחות כריות אחיזה ברגליו הקדמיות. הוא שונה מחדף טרוברידג' (Sorex trowbridgii) באמצעות בחינה של הפרטים הקטנים של צורת הגולגולת, אף שאמצעי זיהוי נוסף אצל הבוגרים הוא גון בהיר יותר של החלק התחתון של הזנב של חדף טרוברידג'.[1]
במהלך החורף משתנה צבע הפרווה לחום כהה. נשל הסתיו מתרחש בין ספטמבר לאוקטובר, ומתחיל בחלק האחורי ונע קדימה, ואז, בנפרד, על החרטום, כשהנשל נע אחורה. התזמון של נשל האביב שונה בין פרטים, כך שניתן לצפות במשך כמה חודשים במהלך האביב ולעיתים אפילו בתחילת הקיץ בפרטים עם כסות החורף יחד עם פרטים בכסות הקיץ באותה אוכלוסייה.
תזונה והתנהגות
החדף ניזון בעיקר משלשולים, עכבישים, חרקים וחסרי חוליות אחרים, אם כי הוא אוכל גם צמחים. בשל קצב המטבוליזם הגבוה שלהם, דווח כי הם צורכים כל יום מזון במשקל מעל ל-160% ממשקל גופם. הטורפים העיקריים של החדף הם עופות דורסים ואפילו שונר מצוי.
החדפים פעילים במהלך כל היממה, בדרך כלל במשך חמש עד עשר דקות כל פעם לפני שהם נחים. עם זאת הם משחרים לטרף במשך זמן רב יותר כל פעם בלילה מאשר במהלך היום. החדף נוהג להתבודד מלבד תקופת הרבייה באביב, כשהוא מגן על טריטוריה של כ-1,000 מטרים רבועים כשהוא משמיע קולות צווחה ומסתער על פולשים, אם כי קרבות אמתיים נדירים. במהלך האביב גדל שטח הטריטוריה, בייחוד אצל הזכרים.
במהלך מרבית השנה בונים החדפים קנים רדודים דמויי קערה שקוטרם עד 8 סנטימטרים מצמחייה ושערות של בעלי חיים. בחורף הם מכסים את הקנים בכיפה ויוצרים מחסה. גם הנקבות בונות קנים מכוסים דומים במהלך תקופת הרבייה, שבהם הם מגדלים את צאצאיהם. קנים אלו גדולים יותר מהקנים של החורף, ויכולים להגיע לקוטר של 24 סנטימטרים ועד עומק של 6 סנטימטרים. חדפים נודדים משתמשים לעיתים באיכון בעזרת קול על מנת להתמצא במקומות בלתי מוכרים, אף שככל הנראה אינם יכולים להשתמש ביכולת זו על מנת לאתר טרף.[4] לעיתים קרובות הם משתמשים בשבילים שפילסו נברנים.
החדף אינו נכנס לתרדמת חורף ואף לא למצב של נמנום ומטבוליזם מואט (torpor).
רבייה
עונת הרבייה של חדף הנודד נמשכת בין אפריל ויוני, אם כי המלטות יכולות להתרחש מקודם יותר עד פברואר ומאוחר יותר עד ספטמבר. תקופת ההיריון נמשכת עשרים יום. נקבות החדפים ממליטות עד שלושה שגרים בשנה. כל שגר יכול להכיל משניים ועד שמונה ולדות. הוולדות נולדים עיוורים וחסרי שער כשמשקלם בעת הלידה פחות מחצי גרם. הם גדלים במהירות במהלך השבועות הראשונים לחייהם, כשהם מצמיחים פרווה אחרי שבועיים מהלידה, פותחים את עיניהם אחרי שלושה שבועות אחרי הלידה ונגמלים בין היום ה-16 ליום ה-25 לאחר הלידה.
משך חייו הממוצע של החדף הנודד מוערך במעט מעל לחצי שנה. עם זאת, הוא יכול לחיות תקופה ארוכה הרבה יותר, אם כי חדפים מעטים שורדים מעבר ל-17 חודשים, ועוד פחות שורדים חורף שני ומגיעים לגיל שנתיים.
