חבסורתי
חבסורתי (בגאורגית: ხევსურეთი) הוא מחוז היסטורי בצפון-מזרח גאורגיה, במדרונותיו הדרומיים של הרי הקווקז הגדול.
מקור השם
שם המחוז הופיע לראשונה במאה החמש עשרה ומשמעותו "ארץ העמקים".
גאוגרפיה
המחוז גובל מצפון ברפובליקה האוטונומית, צ'צ'ניה, ונמצא בשטח נפת דושתי שמחוז מצחתה-מתיאנתי. בשטח המחוז נכללים את עמקי הנהרות (הקטנים) ארדוטי, שאטילי, ארחוטי ונהר האראגווי. חבסורתי משתרעת על 1,052 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-3,200 איש. הכפר הגדול ביותר במחוז הוא שאטילי.
אתנוגרפיה
שטחו של חבסורתי, יחד עם פשאבי הסמוך, היה ידוע בימי הביניים בשם פחובי. למרות הפלישות הספורדיות של חיילי השלטון המרכזי של גאורגיה, לא הצליחו הממלכות בימי הביניים לבסס באזור משטר פיאודלי טיפוסי והקוד האזרחי של קהילה נותר בסיס לערכים מסורתיים עתיקים של אבירות, אהבה אצילית, הכבוד לייחודיות ולמשפחה והמסירות לאדמת המולדת. המחוז אימץ את הנצרות כמה מאות שנים לאחר נינו הקדושה והיסטורית הקהילות ההרריות של חבסורתי והמחוזות השכנים, נהנו ממידה של אוטונומיה מהשלטון המלכותי. הם היו חופשיים ממערכת היחסית הפאודלית הטיפוסית וחשו כפופים רק למלך עצמו. הם הגנו על הגבולות וסיפקו חיילים מצוינים למשמר המלכותי.
היפותזה ישנה, שמובאת בתיאורו של איש-הצבא והאתנוגרף, ארנולד זיסרמן, שבילה 25 שנה (1842-1867) בקווקז, כי הגאורגים ההרריים היו צאצאיהם של הצלבנים האחרונים, וזאת כיוון שהפולקלור שלהם - המנהגים הסוציאליים, התרבותיים והדתיים - דומים במידה רבה לאלה של הצלבנים[1]. הנוסע האמריקאי, ריצ'רד האליבורטון (1900-1939) ראה ותיעד, בשנת 1935, את מנהגי השבטים החבסוריים[2].
אף בתוך מאה העשרים אפשר היה להבחין בחבסורים עוטי שריון גוף מכוסה צלבים וחמושים בחרבות בעלי להב רחב. הם מקיימים משטר קפדני של אימונים גופניים באמנויות הלחימה שנשתמרו בריקוד הקרב שנקרא "חבסורולי", אחד מהדוגמאות המובהקות של הכוריאוגרפיה הגאורגית. הם מעריצים דגלים המעוטרים בצלבים ומחשיבים את עצמם לחיילי קבע במשמר צבא המלכים הגאורגים.
דתם של החבסורים היא תערובת מיוחדת של נצרות אורתודוקסית ופולחנים קדם-נוצריים. הם מתפללים במקומות קדושים שנקראים בפי המקומיים "ג'ווארי" ("צלב"), "חאטי" ("איקונין") או "סאלוֹצאבי" ("מקום תפילה"). מלבד אופיים הדתי, היו אלה אתרים בהם המקומיים דנו והחליטו בעניינים משותפים כמו פשיטה על אויבים, עשיית שלום, בקשות למיניהן ועוד. גם בתקופה הסובייטית, שפעלה לצימצום הפעילות הדתית, אירגנו והפיקו, החבסורים, יחד עם קבוצת כמרים מטעם עצמם, עליות נוצריות לרגל. מידה של אי-ציות התגלעה כאשר האידאולוגיה הסובייטית הייתה סיבה להגירה הכפויה לאזורים המישוריים שהממשלה הקומיניסטית בגאורגיה החלה בה בשנות החמישים של המאה העשרים. כתוצאה מכך, רבים מהכפרים ההרריים ננטשו. המצוקה הכלכלית של סוף העידן הסובייטי הגבירה את הנטייה להגירה.
מסורת
כמו האזורים ההרריים האחרים של גאורגיה, חבסורתי מתאפיין במגוון רב של מנהגים ומסורות עתיקים. החבסורים דוברים דיאלקט מקומי של השפה הגאורגית שדומה מאד לשפה הגאורגית שהייתה מדוברת בימי הביניים. הם שימרו הרבה מסורות עתיקות. חוק נקמת הדם היה עדיין קיים במאה העשרים.
המסורות המוזיקליות של החבסורים דומים אף הם לאלו של ימי הביניים. חבסורתי מפורסם בבלדות מימי הביניים ומוזיקה פולקלוריסטית משלהם. הצ'וחה החבסורי ("חבסורולי צ'וחה") הוא שונה מאלה של יתר תושבי הקווקז, ומהצ'וחה הגאורגי הקלאסי. הצ'וחה החבסורי כולל עיטורי צלבים רבים יותר וצבעים עזים וססגוניים יותר, ובאופן כללי קצר יותר ומעוצב בצורת טרפז.
הארכיטקטורה בחבסורית מאופיינת במצודות ובמגדלים המבוצרים, שממוקמים בינות להרים ומסמלים את העירנות הקבועה כלפי האויבים. ההיסטוריה של החבסורים כוללת מלחמות רבות נגד עמי צפון הקווקז ביניהם הצ'צ'נים, הכיסטים ועמי דאגסטן. בגלל מורכבותו האתנית של הקווקז הגדול והעדר שלטון החוק באזור המבודד, שבטי צפון הקווקז נהגו לתקוף ולשדוד את הגאורגים ההרריים.
המשורר הגאורגי הבולט, וז'ה פשבלה, תיאר את הלוחמים החבסורים בפואמות שלו, שהמפורסמת ביניהם היא "אלודה קאטאלטורי", על חבסורי צעיר שנודע בשל כישורי הלחימה שלו וגבורתו. הפואמה מספרת כי, יום אחד, לאחר שכיסטים (ממוצא צ'צ'ני) פלשו לכפר חבסורי, אלודה הצעיר עקב אחרי הפולשים והרג את שני השודדים. לאחר הריגת הצ'צ'ני שנקרא מוסא, התחיל אלודה לבכות על מותם כשהבין את גבורתו ואת נאמנותו לדתו. כשחזר אלודה בחזרה לשאטילי, הוא סיפר לאנשי הכפר כמה הוא מעריץ את הגיבור הצ'צ'ני. אולם אנשי הכפר נדהמו מהערצה לצ'צ'ני המוסלמי, החלו לגנות את אלודה וגירשו אותו מהכפר.
האנציקלופדיה בריטניקה דיווחה בשנת 1911 שמנהגים נדירים רבים עדיין נותרו בקרב החבסורים, כמו למשל בידוד נשים בבקתה שנבנתית לתקופת הריון, כאשר בזמן הלידה הבעל סובב סביב הבקתה בעודו יורה מרובהו לסירוגין לאות שמחה. לאחר הלידה מביאים ליולדת אוכל בסתר, שנותרת בבידוד חודש נוסף, כשבסופו נשרפת הבקתה.
עשרות ביצורים, מקומות קדושים וכנסיות מפוזרים במחוז. העיקריים שבהם: מצודת חאחמאטי, מצודת אחיאלי, מצודת לבסקארי, מצודת מוצו, מבצרי שאטילי, כנסיית גודאני וכנסיית אנאטוני.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תמונות חבסורתי |
- אגדת חבסורתי
- המחוזות ההרריים של גאורגיה, אתר חברת תיירות
- ארץ המגנים השחורים, חברת תיירות
- חבסורתי- גליירת תמונות, אפרת נקש
- פטר נסמית' (2001), גאורגיה: הרים של פיוט, עמ' 227-228, מסת"ב 0700713956, (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ תמונות מהגבול הגאורגי-צ'צ'ני, 1970-1980: אנתרופולוגיה ויזואלית של הפריפריה, מוזאון הרסט לאנתרופולוגיה
- ^ חרב ובוקלר ("Buckler", "מגן קטן") קרביים בין הצלבנים האבודים, באתר ההיסטוריה של החרבות
| מחוזות היסטוריים של גאורגיה | ||
|---|---|---|
|
21541675חבסורתי