זוני

זוני

אוכלוסייה
10,228 (2000)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
:
שפות
שפת זוני ואנגלית
דת
ילידית, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
הופי, אנשי הפואבלו

זוני (בשפת זוני: A:shiwi, באנגלית (מספרדית): Zuñi) הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארצות הברית, שבט המוכר על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית (federally recognized tribe), אחת מהקבוצות האתניות המכונות אנשי הפואבלו. בני השבט מתגוררים בשמורת זוני, שמורת אינדיאנים המשתרעת על שטח של 1,873.45 קילומטרים רבועים שבעמק הנהר הזוני, יובל של הקולורדו הקטן, במחוזות מקינלי וסיבולה במערב מדינת ניו מקסיקו שבדרום מערב ארצות הברית. מרבית התושבים מתגוררים בעיירה פואבלו זוני (Zuni Pueblo‏,35°04′10″N 108°50′48″W), השוכנת במרכז השמורה, 55 קילומטרים דרומית לעיר גאלופ בניו מקסיקו. בנוסף לשמורה שייכים לשבט בנאמנות שטחים במחוזות קטרון בניו מקסיקו ואפאצ'י באריזונה. בני הזוני מכנים את מולדתם "שיווינאקין" (Shiwinnaqin – "אנשי הבשר").

היסטוריה

עד המפגש עם האירופאים

המפה בחלק התחתון מראה את האזורים המסורתיים של שבטי האינדיאנים בצפון אריזונה. המפה בחלק העליון מראה את שטחי השמורות שלהם כיום

על פי ממצאים ארכאולוגיים היו בני הזוני חקלאים שהתגוררו במיקומם הנוכחי במשך 3,000 עד 4,000 שנים. חקלאות מבוססת השקיה שהתרכזה סביב הפלגים והנחלים החלה לפני כ-3,000 שנים. המחקר המודרני משייך את תרבות הזוני הן לתרבות מגיון (Mogollon culture) והן לאנשי הפואבלו הקדומים, ששכנו במדבריות של ניו מקסיקו, אריזונה, יוטה ודרום קולורדו במשך למעלה מ-2,000 שנים. "הכפר של הקיוות הגדולות" (Village Of The Great Kivas- קיווה – הוא מבנה תת-קרקעי, בדרך כלל עגול, ששימש כאתר פולחן לאנשי הפואבלו) שסמוך לפואבלו זוני של ימינו נבנה במאה ה-11. עם זאת, אזור הזוני היה ככל הנראה מאוכלס בדלילות על ידי ילידים שהתגוררו ביישובים חקלאיים קטנים עד המאה ה-12 שבה האוכלוסייה והיישובים החלו לגדול. במאה ה-14 שכנו בני הזוני בתריסר פואבלו שבהם היו בין 180 ל-1,400 חדרים. כל הפואבלו, למעט פואבלו זוני ננטשו בתחילת המאה ה-15. במהלך 200 השנים הבאות הוקמו תשעה פואבלו חדשים.

הכיבוש הספרדי

בשנות השלושים של המאה ה-16 החלו להגיע שמועות לספרדים ששלטו במקסיקו, אז מלכות המשנה של ספרד החדשה, על ערים עשירות מאוד מעבר למדבר צפונית למקסיקו. מקור השמועה בארבעת הניצולים היחידים מתוך 400 ממשלחתו של פַּאנְפִילוֹ דֶה נַארְוַואֶס (Pánfilo de Narváez) שיצאה מפלורידה ב-1528 ונתגלו ב-1536 כשהם קרובים למות באזור הנהר סינלואה, כ-1,100 קילומטרים צפונית מערבית למקסיקו סיטי. הניצולים סיפרו על ערים עשירות שפגשו בדרכם, ובהם העיר סיבולה (Cíbola). שם זה היה עיוות של השם שבו מכנים בני הזוני את עצמם ("שיווינה"). הספרדים קשרו את סיפורם של הניצולים לאגדה על שבע ערי הזהב (siete ciudades de oro), אגדה על שבעה בישופים שנמלטו מספרד בזמן הכיבוש המוסלמי עם אוצרותיהם למקום לא ידוע שבו הקימו שבע ערים עשירות, שאחת מהן קרויה סיבולה. על סמך דיווחים אלו שלח פרנסיסקו וסקס דה קורונדו, מושל נואבה גליסיה (גַלִיסְיָה החדשה, פרובינציה של ספרד החדשה השוכנת בצפון מערב מקסיקו וכללה את מדינות מקסיקו חליסקו, סינלואה ונאיאריט של ימינו), את הכומר הפרנציסקני מרקוס דה ניסה ואת העבד המשוחרר אסטוואניקו (כינוי חיבה לאסטבן) בראש משלחת צפונה. שני אלו נבחרו משום שהכירו את תרבותם ומנהגיהם של האינדיאנים בגבול הצפוני של ספרד החדשה. דה ניסה פעל שנים רבות בקרב האינדיאנים בגבול הצפוני של ספרד החדשה ואֶסְטֶוַואנִיקוֹ היה אחד מארבעת הניצולים היחידים ממשלחת פַּאנְפִילוֹ דֶה נַארְוַואֶס.

המשלחת יצאה מקוליאקאן (כיום בירת מדינת סינלואה) ב-7 במרץ 1539, אבל רק הכומר דה ניסה חזר בחיים מהמסע. בספטמבר של אותה שנה דיווח דה ניסה לאנטוניו דה מנדוסה המשנה למלך שהוא הגיע לסיבולה והיא עיר עשירה ביותר, ושתושבי העיר, הילידים בני עם הזוּנְי הרגו את אסטוואניקו. הוא אומנם סיפר שהוא לא נכנס לעיר סִיבּוֹלָה ורק ראה אותה מרחוק, אבל העיר שניצבה על גבעה רמה, נראתה עשירה וגדולה כמו טנוצ'טיטלאן בירתם של האצטקים (כיום מקסיקו סיטי).

אנטוניו דה מנדוסה שהתרשם מסיפוריו של דה ניסה החליט למנות את קורונדו, שהיה ידידו, לפקד על משלחת שמטרתה למצוא ולספח לספרד החדשה את סיבולה ואת הערים העשירות סביבה. קורונדו יצא מקומפוסטלה (כיום במדינת נאיאריט) ב-23 בפברואר 1540 בראש משלחת גדולה שכללה מעל ל-300 חיילים אירופאים (מרביתם ספרדים) ובין 1,300 ל-2,000 אינדיאנים מקסיקנים מבני בריתו. ב-22 באפריל יצאה משלחת קורונדו מקוליאקאן, חצתה את הגבול של ימינו בין מקסיקו לאריזונה לניו מקסיקו, והתקדמה לאורך הגבול בין אריזונה לניו מקסיקו של ימינו עד שהגיעה למקורותיו של הקולורדו הקטן ומשם פנתה לעבר הנהר זוני (Zuni River). קורונדו המשיך לאורך הזוני עד שגילה את האזור שבו התגוררו בני עם הזוני. סיבולה ששכנה מעבר לגבול בניו מקסיקו הייתה קרובה מתמיד. המשלחת הגדולה עוררה התרגשות בקרב הילידים והם שלחו אותות עשן לסיבולה להודיע על התקדמות הספרדים.

ביולי 1540 הגיע הצבא הקטן של קורונדו מול העיר האינדיאנית ואכזבתם הייתה רבה. לא היה כל קשר בינה לבין "העיר המוזהבת" שתיאר דה ניסה. "העיר" הייתה בעצם כפר גדול של בקתות בנויות ללא כל סדר (פואבלו). הזוני קראו למקום האוויקו, כיום חורבות האוויקו (Hawikuh Ruins‏, 34°55′55″N 108°59′04″W). חברי המשלחת הגיעו למקום ב-7 ביולי 1540 שהם כמעט גוועים ברעב ודרשו מתושבי המקום להרשות להם להיכנס. התושבים סירבו. בתגובה קרא קורונדו בפניהם את הרקרימיינטו, מסמך המשפטי הדורש את נאמנותם של ילידי העולם החדש למלכי ספרד, ואת קבלתם את הנצרות. קבלת הילידים את המסמך הבטיחה להם, לכאורה, אושר ושלום תחת חסות הכתר הספרדי כנתיניו לכל דבר. דחייתו, לעומת זאת, שימשה את העילה החוקית להשית עליהם מלחמה צודקת, לכבשם ולשעבדם תוך הצדקתה בשם הדת. מכיוון שהמסמך לא עשה על האינדיאנים רושם החליט קורונדו לכבוש את הכפר. האינדיאנים ניסו להתנגד, ובקרב נפצע קורונדו, אבל לא היה להם כל סיכוי כנגד הספרדים ו"הקרב", הקרוי בכרונולוגיה הספרדית "כיבוש סיבולה", הסתיים תוך שעה. במכתב למנדוסה כתב קורונדו:

נותר לי לספר על העיר והממלכה והמחוז שעליהם דיווח (פריי מארקוס) להוד רוממותו. בקיצור אוכל להצהיר בפניך, כי לא קלע אל האמת אפילו בדבר אחד מכל הדברים שאמר, וכי כל דבר הוא היפוכם של הדברים שאמר, מלבד שם העיר ובתי האבן הגדולים. שכן גם אם אינם מעוטרים בטורקיז, אף לא עשויים טיט או לבנים טובות, מכל מקום הם בתים טובים מאוד...

— הקונקיסטאדורים, תרגום ארנון מגן עמ' 91

הספרדים נשארו באזור עוד כשנתיים, ואז חזרו בבושת פנים למקסיקו, לאחר שלא הצליחו לגלות בשום מקום בסביבה הקרובה והרחוקה זהב או אבנים יקרות. הספרדים השתלטו מחדש על האזור ב-1598, וב-1629 הקימו בהאוויקו מיסיון (Mission La Purisima Concepcíón de Hawikuh). הספרדים הפעילו ביישוב אנקומיינדה (שיעבוד של התושבים לביצוע עבודות כפייה) וב-1632 התקוממו הזוני שרפו את המיסיון ורצחו את המיסיונרים. הספרדים חזרו והקימו ב-1643 מיסיון אחר בהאלונה (Halona). ב-1650 הצטמצם מספר הכפרים של בני הזוני לשישה. המיסיון בהאוויקו נשרף שוב ב-1672 (הפעם על ידי פושטים אפאצ'ים).

מספר הכפרים הצטמצם עוד יותר ובזמן מרד הפואבלו של 1680 (מרידה שבה השתתפו כל בני הפואבלו וגם ההופי כנגד הספרדים) היו רק שלושה כפרים. כל התושבים מצאו מקלט ב"דובה יאלאנה" (Dowa Yalanne), הר שולחן תלול כ-5 קילומטרים דרומית מזרחית לפואבלו זוני של ימינו, כיום אתר קדוש לבני הזוני. הספרדים שגורשו מהאזור בשל המרד חזרו ב-1692, והזוני התיישבו מחדש במיקומם הנוכחי בפואבלו זוני, למעט תקופה קצרה ב-1703 שבה נמלט חלק מבני הזוני חזרה לדובה יאלאנה, לאחר שהרגו שלושה ספרדים.

תחת שלטון אמריקני

כשהספרדים נטשו סופית את האזור בתחילת המאה ה-19 היו בני הזוני עצמאיים עד אמצע המאה ה-19, אבל סבלו מפשיטות של אפאצ'ים, נאוואחו, אינדיאנים של המישורים ומתיישבים אירופאים. הממשל הפדרלי של ארצות הברית הקצה שמורה לבני הזוני ב-1877. מכיוון ששטח השמורה היה רק חלק קטן משהשטח שעמד לרשותם קודם לכן בהדרגה חדלו הזוני לעסוק בחקלאות והחלו לגדל כבשים ובקר.

פרנק המילטון קושינג (Frank Hamilton Cushing‏; 1900-1857), מחלוצי האנתרופולוגיה, שהיה קשור עם מוסד הסמית'סוניאן, חי בין הזוני מ-1879 ועד 1884. הוא היה מראשוני התצפיתנים המשתתפים ואתנולוג.

בתחילת המאה ה-21 התעוררה מחלוקת עקב התנגדות הזוני לפיתוח מכרה פחם פתוח בסמוך ל"אגם המלח זוני", אתר קדוש לזוני, שלא היה במקור חלק משמורת הזוני, אבל הועבר לידי הזוני ב-1985. התוכנית כללה שאיבת מים מהאקווה שמתחת לאגם במטרה להתמודד עם אבק הכרייה. התוכנית לפתח את המכרה ננטשה ב-2003 לאחר שהוגשו נגדה תביעות משפטיות.

דמוגרפיה

בשנת 2000 השתייכו 10,228 תושבים לשבט הזוני. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2000 התגוררו בשמורה 7,790 תושבים, כש-7,619 חיו בפואבלו זוני או בעיירה בלק רוק (Black Rock) הסמוכה. בני השבט מעריכים כי מספר התושבים בשמורה כולה נע בין 10,000 ל-12,000, כשלמעלה מ-80% הם אינדיאנים. קרוב למחצית התושבים (43%) חיים מתחת לקו העוני כפי שהוא מוגדר על פי מדד ההכנסה של ממשלת ארצות הברית. נכון ל-2010 חיו 538 מבני הזוני באריזונה.

תרבות

בובת קצ'ינה (פאייאטמו), שלהי המאה ה-19, מוזיאון ברוקלין

בני הזוני מדברים בשפת הזוני, שפה מבודדת שאין לה שום קשר לכל שפה אינדיאנית אחרת. בלשנים מאמינים כי הזוני שמרו על שלמות שפתם במשך לפחות 7,000 שנים. עם זאת הזוני שאלו מספר מילים משפות קרסניות, הופי ופימה הקשורות לדת וטקסי דת. בני הזוני ממשיכים למלא את מצוות דתם המסורתית על הטקסים והריקודים המקובלים בה ומערכת האמונה הייחודית והעצמאית.

הזוני היו ועודם עם מסורתי המתקיים על חקלאות שלחין וגידול חיות משק. הצלחתם בניהול כלכלה חקלאית באזור צחיח היו תוצאה מניהול זהיר ושימור משאבי טבע, כמו גם ממערכת מורכבת של סיוע הדדי קהילתי. רבים מבני הזוני כיום מסתמכים לפרנסתם גם על מכירת חפצי האומנויות המסורתיות. חלק מהזוני מתגוררים בפואבלו בסגנון הישן, בעוד שאחרים מתגוררים בבתים מודרניים עשויים לבני חמר ובטון שגגותיהם שטוחים. הם מתגוררים במקום מבודד יחסית, אבל הם מקבלים בברכה תיירים המכבדים אותם.

היריד והרודיאו האינדיאני השבטי של הזוני (Zuni Tribal Fair and Rodeo) נערך בסוף השבוע השלישי באוגוסט. הזוני גם משתתפים בטקס הבין-שבטי המתקיים בגאלופ בתחילת או באמצע אוגוסט.

קדרות של הזוני

כד מים, 1850-1825, מוזיאון ברוקלין

כד זוני, שלהי המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, גובה 32 ס"מ, מוזיאון ברוקלין

נשות הזוני יצרו כלי חרס לשם אחסון מים ומזון. לצורך העיטורים על הכלים הן השתמשו בסמלים של המשפחה המורחבת. מקור לחרסית עבור הקדרות מצוי בסביבה הקרובה למקום מגוריהן. לפני שהן חופרות את החרסית שבו ישתמשו לייצור הכלים נוהגות הנשים לערוך טקס שבו הן מודות לאמא אדמה. החרסית נטחנת, מנופה ואז מעורבת במים. לאחר שהחרס מגולגל לסליל ומעוצב ככלי, מחליקים את פניו במגרדת. שכבה דקה של חרסית עדינה נמרחה על פני הכלי לשם קבלת מרקם חלק וצבע. לאחר שהכלי מתייבש מבריקים את הכלי באמצעות שפשוף באבן. את הכלי צובעים בצבעים אורגניים מתוצרת בית, תוך שימוש במברשת יוקה מסורתית. המטרה המיועדת של הכלי מכתיבה את צורתו ואת העיטורים על פניו. על מנת לשרוף את הכלי נהגו הזוני להשתמש בתנורים מסורתיים שבהם היו גללים של בעלי חיים חומר הבעירה, אבל כיום הם משתמשים בתנורי חשמל. אף שתהליך שריפת כלי הקדרות היה בדרך כלל פעילות משותפת של הקהילה, היו המשתתפים מחויבים לשמור על שקט או לדבר בלחישה על מנת לשמור את "הקול" המקורי של הישות של החרסית, ועל המטרה של מוצר הקצה. מכירות של חפצי קדרות ואומניות מסורתיות מהוות מקור הכנסה עיקרי עבור בני זוני רבים כיום. אומנית יכולה להיות המפרנסת היחידה של משפחתה כמו גם של בני שבט אחרים. נשים מייצרות כלי קדרות, ביגוד וסלים.

צורפות בכסף וגילוף

זוני גם מייצרים גילופים באבן המכונים Zuni fetishes ושרשרות לשם טקסים ומסחר, ולאחרונה למכירה לאספנים.

הזוני ידועים בעבודות העדינות של כלי כסף, הם החלו לעסוק במקצוע בשנות ה-70 של המאה ה-19 לאחר שלמדו טכניקות בסיסיות מהנאוואחו. לניאד (Lanyade) היה צורף הכסף הזוני הראשון, שלמד את המקצוע מאצידי צ'ון (Atsidi Chon), צורף מהנאוואחו. בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלו יוצרי התכשיטים של זוני לשבץ טורקיז בכסף. כיום ייצור תכשיטים היא אומנות משגשגת בקרב הזוני. זוני רבים הפכו לאמנים בכסף ושכללו את כישורי שיבוץ אבנים. הם גילו שבשימוש באבנים קטנות, הם היו מסוגלים ליצור עיצובים מורכבים ותבניות ייחודיות.

אבנים סגלגלות קטנות בעלות קצוות מחודדים משובצים בכסף, קרוב האחת לשנייה, ואחת לצד השנייה. משתמשים בדרך כלל טכניקה זו לשבץ טורקיז, לעיתים אלמוגים ולפעמים אוניקס, ביצירת שרשרות, חפתים, עגילים וטבעות. טכניקת השיבוץ העדינה ידועה כ"נקודת המחט" ("needle point"), והעבודה העדינה עוד יותר מכונה "נקודה זערורית" ("petit point").

דת

הדת ממלאת תפקיד מרכזי בחייהם של בני הזוני. לזוני יש מחזור של טקסים דתיים. בחייו של כל אדם מתבצעים טקסים חשובים על מנת לחגוג מעבר של תחנות מסוימות בחיים. המאורעות הזוכים לחגיגה במיוחד כוללים לידה, בגרות, נישואים ומוות.

בני הזוני עולים לרגל פעם בארבע שנים בשביל ברפוט (Barefoot Trail – "שביל היחף") לקולוואלאווה (Kołuwala:wa) המכונה גם גן עדן של הזוני (Zuni Heaven) או כפר קצ'ינה, אזור המשתרע על שטח של כ-50 קמ"ר, שהוא חלק משמורת הזוני, אף שהוא מנותק ממנה בנקודת המפגש של נהר הזוני הקולורדו הקטן, כ-100 קילומטרים דרומית מערבית לפואבלו זוני. קיום מצוות העלייה לרגל מתרחשת סביב נקודת ההיפוך של הקיץ. נוהג זה קיים מאות שנים ומוכר היטב לתושבים.

עלייה לרגל נוספת הנערכת מדי שנה כבר כמה מאות שנים על ידי בני הזוני ושבטים נוספים מדרום מערב ארצות הברית היא לאגם המלח זוני, אגם מלוח רדוד השוכן בתוך מאר במכתש שתחתיתו שטוחה, שקוטרו כ-2,000 מטרים ועומקו 120 מטרים. שוליו הנמוכים בנויים משברים חופשיים של לבה בזלתית וסלעים מקירות הדיאטרם (אבן חול, צפחה ואבן גיר), כמו גם גושים אקראיים של סלעים שהועפו מעומק רב. בני הזוני קוצרים מלח מחופי האגם בתקופת החודשים היבשים ומקיימים טקסים דתיים. האגם הוא ביתה של אמא מלח (Ma'l Okyattsik'i), ואפשר להגיע אליו בכמה דרכים.

בהגיעם לגיל, ההתבגרות או טקס המעבר נחגגים באופן שונה על ידי בנים ובנות. ילדה המוכנה להצהיר על עצמה כבתולה תעבור לבית סבתה (מצד אביה) מוקדם בבוקר ותטחן תירס לאורך כל היום. תירס הוא אוכל מקודש ומוצר יסוד בתזונה של הזוני. הנערה מכריזה בכך שהיא נכונה למלא את התפקיד ברווחת בני עמה.

בהגיע זמנו של נער להפוך לגבר, הוא יקבל חסות של "אבא" רוחני שאותו בחרו הוריו. האב הרוחני ינחה את הנער בטקס העתיד להתרחש. הנער יעבור טקסי חניכה מסוימים על מנת להיכנס לאחת מחבורות הגברים. הוא לומד כיצד ליטול על עצמו חובות דתיות, חילוניות ופוליטיות בתוך חבורות אלו.

לקריאה נוספת

לוטווקי (Lutakawi), מושל זוני, צולם ב-1925

פואבלו של זוני, צולם ב-1879

• Adair, John. The Navajo and Pueblo Silversmiths. Norman: University Oklahoma Press, 1989. מסת"ב 978-0-8061-2215-1.
• Cushing, Frank Hamilton. Jesse Green, ed. Zuni: Selected Writings of Frank Hamilton Cushing. Lincoln: University of Nebraska Press, 1978. מסת"ב 0-8032-2100-2.
• Wade, Edwin L. "The Ethnic Art Market in the American Southwest, 1880-1980." George, W. Stocking, Jr., ed. Objects and Others: Essays on Museums and Material Culture (History of Anthropology). Vol. 3. Madison: University of Wisconsin Press, 1988. מסת"ב 0-299-10324-2.
• Pritzker, Barry M. A Native American Encyclopedia: History, Culture, and Peoples. Oxford: Oxford University Press, 2000. מסת"ב 978-0-19-513877-1.
• Benedict, Ruth. Zuni Mythology. 2 vols. Columbia University Contributions to Anthropology, no. 21. New York: Columbia University Press, 1935. AMS Press reprint, 1969.
• Bunzel, Ruth L. "Introduction to Zuni Ceremonialism". (1932a); "Zuni Origin Myths". (1932b); "Zuni Ritual Poetry". (1932c). In Forty-Seventh Annual Report of the Bureau of American Ethnology. Pp. 467–835. Washington, D.C.: Government Printing Office, 1932. Reprint, Zuni Ceremonialism: Three Studies. Introduction by Nancy Pareto. University of New Mexico Press, 1992.
• Bunzel, Ruth L. Zuni Texts. Publications of the American Ethnological Society, 15. New York: G.E. Steckert & Co., 1933
• Cushing, Frank Hamilton, Barton Wright, The Mythic World of the Zuni, University of New Mexico Press, 1992, hardcover, מסת"ב 0-8263-1036-2
• Davis, Nancy Yaw. (2000). The Zuni enigma. Norton. מסת"ב 0-393-04788-1
• Eggan, Fred and T.N. Pandey. "Zuni History, 1855–1970". Handbook of North American Indians, Southwest. Vol.9. Ed. By Alfonso Ortiz. Pp. 474–481. Washington, D.C.: Government Printing Office, 1979.
• Hart, E. Richard, 2000. “Zuni Claims: An Expert Witness’ Reflections,” American Indian Culture and Research Journal, 24(1): 163–171.
• Hart, E. Richard, ed. Zuni and the Courts: A Struggle for Sovereign Land Rights. Lawrence: University Press of Kansas, 1995. מסת"ב 978-0-7006-0705-1.
• Kroeber, Alfred L. (1984). Zuni kin and clan. AMS Press. מסת"ב 0-404-15618-5
• Newman, Stanley S. Zuni Dictionary. Indiana University Research Center, Publication Six. Bloomington: Indiana University, 1967. ASIN B0007F3L0Y.
• Roberts, John. "The Zuni". In Variations in Value Orientations. Ed. by F.R. Kluckhorn and F.L. Strodbeck. Pp. 285–316. Evanston, IL and Elmsford, NY: Row, Peterson, 1961.
• Smith, Watson and John Roberts. Zuni Law: A Field of Values. Papers of the Peabody Museum of the American Archaeology and Ethnology, Vol. 43. Cambridge, MA: Peabody Museum, 1954.
• Tedlock, Barbara. The Beautiful and the Dangerous: Dialogues with the Zuni Indians, New York: Penguin Books, 1992.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זוני בוויקישיתוף

• האתר הרשמי של השבט
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

• A:shiwi A:wan Museum and Heritage Center at Zuni
• The Zuni Worldview
• Zuni Indian Tribe History, Access Genealogy
• The Religious Life of the Zuñi Child by Matilda Coxe Stevenson, from Project Gutenberg
• Quand les Katchinas dansent a Cibola. Mythologie et rites des indiens Zunis, 15 July 2008

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29475000זוני