תצפית משתתפת
תצפית משתתפת היא שיטת מחקר הנהוגה במדעי החברה, בעיקר באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה, בה החוקר נוכח לתקופה ארוכה בשדה המחקר, תוך התקרבות לדרך החיים של הקבוצה נחקרת. מטרתו של החוקר המבצע תצפית משתתפת היא להתקרב ככל הניתן לחברה הנחקרת על מנת לאסוף נתונים רבים ומגוונים אודותיה ולתארה בצורה שיטתית והוליסטית להקיף כמה שיותר תחומים: כלכלה, פוליטיקה, סגנון מגורים, דפוסי משפחה ונישואים וכו'. בניגוד לתצפית רגילה, בתצפית משתתפת החוקר מתנסה בחוויותיה של הקבוצה אותה הוא חוקר.
מטרת השיטה היא להשיג היכרות קרובה ואינטימיות עם קבוצה מסוימת ומנהגיה. התפיסה שעומדת מאחורי התצפית המשתתפת מבקשת למנוע, עד כמה שניתן, את ההפרדה בין החוקר לקבוצה הנחקרת. לאפשר לחוקר להתקרב כמה שאפשר למושאי המחקר. תצפית משתתפת מאפשרת הכרות עם ההתנהגות בקונטקסטים שונים וב-"זמן אמת" תוך פיצוח הקודים התרבותיים של הנחקרים, בדיקה מעמיקה של התנהגותם, הכרות לעומק עם השדה וכו'.
שיטת התצפית המשתתפת מסייעת לחוקר לגלות כיצד פרטים בחברה מסוימת מתנהגים בחיי היום יום, בסביבתם הטבעית, ללא הסכנה שהם ישנו את התנהגותם השגרתית בשל נוכחותו של החוקר. החוקר נדרש לשמור גם על מרחק תודעתי מסוים משאר חברי הקבוצה. מרחק זה דרוש לו כדי לבצע את תצפיותיו, ולערוך את רשימותיו ביומן השדה. בסוף התהליך נדרש החוקר להסיק את מסקנותיו המחקריות. חסרונה הוא שמעורבות שכזאת בתוך הקבוצה עלולה להביא להזדהות ערכית ורגשית גבוהה מדי עם מושאי המחקר. המתודולוגיה של תצפית משתתפת מאלצת את החוקר לתמרן בין תחושת השייכות לזרות לאורך כל זמן שהותו בשדה, יוצרת מתחים ומחדדת את השאלה האם החוקר הוא חלק או מחוץ מהחברה הנחקרת. מתודולוגיה מחקרית זו דורשת מהחוקר לייצר לעצמו דרכים להפריד בין התצפית לבין ההשתתפות- להיות גם בפנים וגם בחוץ[1].
תצפית משתתפת, כמו גם כתיבת אתנוגרפיה, שואבת את מקורותיה משתי גישות, פוזיטיביסטית ופרשנית ותלויה בהקשר חברתי בו היא נערכת ובביוגרפיה של החוקר. השפעתם של פרמטרים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים על מפגש החוקר ותגובותיו למציאות אותה הוא פוגש בשדה משפיעים על עבודת השדה והפרשנות שהוא נותן לאירועים. האנתרופולוגיה הרפלקסיבית (הפרשנית) מדגישה על כן את הרלוונטיות של הביוגרפיה של החוקר להבנת התהליך המחקרי. האירועים בשדה המחקר שהחוקר מדווח עליהם בשדה נתפסים כמראה אשר דרכה ניתן ללמוד את שדה המחקר. התצפיות והטקסט האתנוגרפי עצמו חייבים להיות מוסברים ומובנים מתוך התייחסות מפורשת לתהליכי עיבודם על ידי החוקר-צופה הנוטל חלק בתהליך. תצפית משתתפת, ככלי להכרת השדה, כרוכה בתהליכים בינאישיים והתאור האתנוגרפי עצמו נוצר באמצעות העקבות שעבודת השדה משאירה בביוגרפיה של החוקר. לפיכך תיאור השדה המוצג על ידי האתנוגרף צריך להיות מובן גם ככלי להתגברות על פרדוקסים וניכור הנובעים מתוך תהליך התצפית המשתתפת, כדרך של בנייה וניסוח- ולא רק גילוי- של "אחרות" הנחקרים ושל החוקר עצמו. עצם ההשתתפות של החוקר בעולמות אלה היא לעיתים קרובות בעייתית ובמהלכה צריך החוקר להתנתק מתפיסות ודימויים הנוצרים, במידה רבה, באמצעות אותם מופעים ואותם מבצעים אשר החוקר מתכוון לחקור[2].
ישנם אתנוגרפים המתייחסים בכתביהם למספר קשיים המתקשרים לשימוש בשיטת התצפית המשתתפת. אלו הם בעיקר קשיים פוליטיים, חברתיים, מוסריים ורגשיים הנוגעים מנוכחותו של החוקר בשדה ומהשימוש שהוא עושה בנוכחות זו לאיסוף מידע. קבלת החוקר על ידי הנחקרים תלויה ברשתות החברתיות ובמערכת המושגים של הנחקרים, וישנו דגש על יכולתו של החוקר להכיר את עולמם.
ניתן לשלב בתצפית משתתפת כלי מחקר איכותיים נוספים כגון: ראיונות עומק, תצלומים, ניתוח טקסטים כתובים וכו'.
קישורים חיצוניים
- שקדי אשר, מילים המנסות לגעת: מחקר איכותני - תאוריה ויישום. הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2003
הערות שוליים
26386317תצפית משתתפת