ולדימיר יעקבלביץ' קולפאקצ'י

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וְלָדִימִיר יַעֲקֹבְלֵבִיץ' קוֹלְפַּאקְצִ'י
Владимир Яковлевич Колпакчи
לידה 26 באוגוסט (לפי הלוח היוליאני הנהוג אז) 1899
קייב, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית
פטירה 27 במאי 1961
אודסה, מקום קבורתו מוסקבה, ברית המועצות ברית המועצותברית המועצות
השתייכות הצבא האדוםהצבא האדום הצבא האדום
תקופת הפעילות 1916–1961 (כ־45 שנים)
דרגה גנרל ארמייה
תפקידים בשירות
מפקד יחידת פרשים במפקדת הקורפוס ה-12 של הארמייה ה-12 של הצבא הרוסי האימפריאלי
משתתף המשמר האדום
מפקד הפלוגה והגדוד של הקורפוס הראשון של הצבא האדום בפטרוגרד
מפקד גדוד סיור מס' 47 של דיוויזיית סיור מס' 6
עוזרו של ראש השירותים העורפיים של הארמייה ה-14
המושל הצבאי של פסקוב
מפקד קבוצת הכוחות הדרומית של הארמייה ה-7
עוזר קומיסר של דיוויזיית הסיור ה-11 במחוז הצבאי פטרוגרד
הקומיסר הצבאי של דיוויזיית הסיור השלישית של טורקסטאן
הקומיסר הצבאי של מפקדת הכוחות קבוצת מזרח בוכרה
הקומיסר הצבאי של דיוויזיית הסיור ניז'ני נובגורוד מס' 17 ודיוויזיית סיור מס' 59
מפקד גדוד הסיור הנובוזיבקובסקי ה-110 של חטיבת הסיור ה-37
ראש המטה של חטיבת הסיור הבלארוסית השנייה
מפקד-קומיסר דיוויזיית הסיור של מינסק השמינית על שם דזרז'ינסקי
סגן ראש מטה המחוז הצבאי הבלארוסי
יועץ צבאי למפקד החטיבה הספרדית ה-22 של הצבא הרפובליקני
יועץ צבאי למפקד החטיבה הבינלאומית ה-13 של הצבא הרפובליקני
מפקד קורפוס הסיור ה-12 במחוז הצבאי סביב וולגה
מפקד המטה במחוז הצבאי חרקוב/בשם ראש מטה הארמייה ה-18 עם תחילת פלישת ורמאכט
עוזר מפקד חזית בריאנסק להרכבת יחידות
סגן מפקד ארמיית ההלם ה-4 בחזית קלינין
מפקד קבוצת הכוחות בווליז'
מפקד ארמיית הרזרבה ה-7, שעל בסיסה הוקמה הארמייה ה- 62
מפקד הארמייה ה-30/ארמיית המשמר העשירית לאחר קרב רז'ב השני
מפקד על הארמייה ה-63
ראש המטה של החזית הבלאורוסית השנייה
מפקד על הארמייה ה-69
מפקד המחוז הצבאי של עבר הקווקז
מפקד הארמייה ה-40 במחוז הצבאי של אודסה
סגן מפקד המחוז הצבאי של המזרח הרחוק
מפקד הארמייה הדגל האדום הראשונה במזרח הרחוק
מפקד הארמייה השישית במחוז הצבאי הצפוני
מפקד המחוז הצבאי הצפוני
ראש המחלקה במנהלת הראשית לאימון קרבי של כוחות היבשה
ראש המנהלת הראשית לאימון קרבי של כוחות היבשה של ברית המועצות
פעולות ומבצעים
עיטורים
גיבור ברית המועצות (06.04.1945)
עיטור הכוכב הזהב[1]
3 עיטורי לנין (03.01.1937; 21.02.1945; 06.04.1945[2])
2 עיטורי קוטוזוב מדרגה ראשונה (09.04.1943[3]; 27.08.1943[4])
3 עיטורי סובורוב מדרגה ראשונה (21.09.1943; 23.08.1944[5]; 29.05.1945[6])
עיטור הכוכב האדום (16.08.1936)
3 עיטורי הדגל האדום (21.06.1937; 03.11.1944; 06.11.1947)
הנצחה
על שמו נקרא רחוב בעיר אוריול

ולדימיר יעקבליץ' קולפאקצ'י ( 26 אוגוסט[7] 1899, קייב - 17 במאי 1961, מוסקבה) - מנהיג צבאי סובייטי, גנרל ארמייה ( 1961), אשר קיבל את עיטור גיבור ברית המועצות.

תחילת השירות הצבאי ומלחמת האזרחים ברוסיה

ולדימיר יעקבלביץ' קולפאקצ'י נולד בקייב במשפחתו של פקיד. על פי רשומת העיטור והמילון הביוגרפי "המלחמה הפטריוטית הגדולה. מפקדים" רשום כרוסי [8][9], לפי מקורות אחרים - יהודי או קרימצ'ק [10]. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר בעיר ובגימנסיית פטרוגרד של הקיסר פיטר הגדול, התקבל ללימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת קייב.

במאי 1916 נקרא לשירות צבאי בצבא הקיסרי הרוסי [11] . התגייס לצוות ההדרכה במפקדת הקורפוס (מקביל לגיס) ה-43 . לאחר סיום לימודיו התגייס לפקד על יחידת פרשים במפקדת הקורפוס ה-12 של הארמייה ה-12 בחזית הצפונית בדרגת אונטר-אופיצר זוטר. השתתף במלחמת העולם הראשונה. במהלך מהפכת פברואר 1917, היה בחופשת מחלה והשתתף באירועים כחלק מיחידה במוסד הקומיסריאט של פטרוגרד. לאחר מכן שירת במשמר האדום - מאז אוגוסט 1917. השתתף במהפכת אוקטובר בפטרוגרד ובהסתערות על ארמון החורף.

נמצא בצבא האדום מאז 1918. השתתף במלחמת האזרחים. שירת בקורפוס הראשון של הצבא האדום בפטרוגרד כמפקד פלוגה ומג"ד. מיולי 1918 - מפקד גדוד בגדוד הרובים מס' 47 של דיוויזיית סיור מס' 6 איתו השתתף בהגנה על פטרוגרד מפני כוחות הגנרלים אלכסנדר רודזיאנקו וניקולאי יודניץ' . סיים את קורסי הפיקוד והדרכה של המחוז הצבאי של פטרוגרד ביוני 1919, מונה שוב למפקד הגדוד, איתו יצא לחזית הדרומית. מפברואר 1920 הוא עוזרו של ראש השירותים העורפיים של הארמייה ה-14 . השתתף בקרבות נגד השודדים של יורי טיוטיוניק ליד אודסה. מספטמבר 1920 - המושל הצבאי של פסקוב. לאחר תחילת מרד קרונשטאדט בתחילת 1921, הוא מונה למפקד קבוצת הכוחות הדרומית של הארמייה ה-7, בתפקיד זה השתתף בהסתערות על קרונשטאט, נפגע הלם כתוצאתו.

תקופה בין המלחמות

מאפריל 1921 - עוזר קומיסר של דיוויזיית הסיור ה-11 במחוז הצבאי פטרוגרד, אך עד מהרה הועבר למפקדת האזור המבוצר פטרוגרד: עוזר קומנדנט, קומנדנט, מפקד קבוצה משריינת. מספטמבר 1922 - עוזר הקומיסר הצבאי, ומיולי 1923 - הקומיסר הצבאי של האזור המבוצר פטרוגרד. מאז אוקטובר 1923 שירת בחזית טורקסטאן בתור הקומיסר הצבאי של דיוויזיית הסיור השלישית של טורקסטאן וכקומיסר הצבאי של מפקדת הכוחות קבוצת מזרח בוכרה. השתתף בלחימה נגד הלאומנים המקומיים (באסמאצ'י) . מאז אוגוסט 1924 - הקומיסר הצבאי של דיוויזיית הסיור ניז'ני נובגורוד מס' 17 ודיוויזיית סיור מס' 59.

בשנת 1928 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית של הצבא האדום על שם פרונזה. ממאי 1929, שירת במחוז הצבאי הבלארוסי - מפקד גדוד הסיור הנובוזיבקובסקי ה -110 של חטיבת הסיור ה -37, מ-30 באפריל 1931 - ראש המטה של חטיבת הסיור הבלארוסית השנייה, מיוני 1933 - מפקד-קומיסר דיוויזיית הסיור של מינסק השמינית על שם דזרז'ינסקי, מאז יולי 1936 - סגן ראש מטה המחוז הצבאי הביילורוסי.

השתתף במלחמת האזרחים בספרד מאוגוסט 1937 עד לפברואר 1938, כיועץ צבאי למפקד החטיבה הספרדית ה-22 וכיועץ צבאי למפקד החטיבה הבינלאומית ה-13. הוא לחם בצבא הרפובליקני ליד מדריד וולנסיה .

במרץ 1938 חזר לברית המועצות ומונה למפקד קורפוס הסיור ה-12 במחוז הצבאי סביב וולגה. מדצמבר 1940 - מפקד המטה במחוז הצבאי חרקוב .

מלחמת העולם השנייה

בתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה מונה לראש מטה הארמייה ה-18 שהוקמה על בסיס המחוז הצבאי של חרקוב. הארמייה הועברה לחזית הדרומית והשתתף בקרבות הגבול ברפובליקה המולדובית ובמבצע ההגנה טירספול-מליטופול. בתחילת אוקטובר 1941, במהלך מבצע ההגנה על דונבאס, הארמייה ה-18 כותרה, ולאחר מותו של המפקד, לוטננט-גנרל סמירנוב הוא לקח פיקוד על הארמייה והוציא מהכיתור חלק מכוחותיה כולל המטה. היה לו חלק במבצע ההתקפי ברוסטוב . מ-24 בדצמבר 1941 - ראש המטה, מ-17 בינואר 1942 - עוזר מפקד חזית בריאנסק להרכבת יחידות[12].

מפברואר 1942 - סגן מפקד ארמיית ההלם ה-4 בחזית קלינין ובמקביל לכך מפקד קבוצת הכוחות בווליז'. במאי 1942 הוא מונה למפקד ארמיית הרזרבה ה-7, שעל בסיסה ב-10 ביולי של אותה השנה הוקמה הארמייה ה-62 ועד מהרה נכללה בחזית סטלינגרד . עד ל-2 באוגוסט 1942, פיקד על הארמייה ה-62. בקרבות קרבות מגננה בעיקול הדון הגדול. בקרבות ליד קלץ'-על-דון ספגה הארמייה אבדות קשות, המטה שלה איבד קשר עם הכוחות שכותרו[13] . לאחר קרבות לא מוצלם בחימק הורד'י מתפקידו כמפקד הארמייה ה-6ב- (2 באוגוסט 19) .[14]

מאז נובמבר 1942 - מפקד הארמייה ה-30 בחזית המערבית, שהשתתפה במבצע מאדים. במרץ 1943 השתתפו חיילי הארמייה במבצע ההתקפי האסטרטגי של רז'ב-ויאזמסק שבמהלכו שוחררה העיר רז'ב ב-3 במרץ. למרות שבאופן כללי, משימות המבצע לא הושלמו (הארמייה הגרמנית ה-9 לא חוסלה בבליטת רז'ב והיא נסוגה לקו הגנה שהוכן קודם לכן), פעולות הארמייה ה-30 זכו להערכה רבה: ונהיה רק אחד מכל הארמיות שהשתתפו במבצע שקיבל לשמו את המילה "המשמר" והפך להיות ארמיית המשמר העשירית על בסיס הנחיית מטה הפיקוד העליון מ -16 באפריל 1943 ופיקד עליה במשך כחודש. ב-14 במאי 1943 מונה למפקד על הארמייה ה-63 של חזית בריאנסק והוביל את הארמייה במיומנות בקרב קורסק, במבצעים ההתקפיים של אוריול, בריאנסק, גומל-רצ'יצה, אורשה.

מאז פברואר 1944 - ראש המטה של החזית הבלאורוסית השנייה, שביצע את המבצע ההתקפי של פולסי .

מאפריל 1944 ועד להסכם הכניעה של גרמניה - מפקד על הארמייה ה-69 של החזית הביילורוסית הראשונה. חיילי הארמייה ה-69 בפיקודו התבלטו במבצע ההתקפי הביילורוסי : פעלו בחזית, במהלך מבצע קו החזית לובלין- ברסט (18 ביולי - 2 באוגוסט 1944), הארמייה התקדמה לכיוון חלם, פרץ את הגנות הוורמאכט, צלח את נהר הבוג המערבי תוך תנועה ובשיתוף פעולה עם חיל הפרשים של המשמר ה-7, שחרר את העיר חלם (22 ביולי). בסוף יולי הגיעו חלקים מהארמייה לוויסלה, צלחו אותו תוך כדי תנועה וכבשו את המובלעת פולאווי החשוב מבחינה אסטרטגית.

כמפקד הארמייה ה-69, בדרגת קולונל-גנרל גילה מיומנות כמנהיג צבאי ואומץ לב אישי במהלך מבצע ויסלה-אודר. הארמייה פרצה את ההגנה המבוצרת ארוכת הטווח של ורמאכט וכיתר כוח רב ליד העיר ראדום, שנכבש בשיתוף פעולה עם כוחות אחרים יחד עם הערים טומאשוב (טומאשוב מזובייצקי), לודז', פוזנן (בהשתתפות קורפוס הסיור ה-91 ) מזריץ וערים אחרות. לאחר שעברו למעלה מ-300 ק"מ מערבה תוך שלושה שבועות, בתחילת פברואר צלחו היחידות הקדמיות של הארמייה את נהר אודר תוך כדי תנועה.

לפי הצו הנשיאותי של הסובייטי העליון של ברית המועצות מ-6 באפריל 1945 הוענקו לו עיטור גיבור ברית המועצות עם הענקת עיטור לנין והמדליית כוכב הזהב "על הביצוע המופתי של משימות הלחימה של הפיקוד בחזית המאבק נגד הפולשים הגרמנים והאומץ והגבורה שהפגין במהלכן".

לאחר מכן, חיילי הארמייה לקחו חלק פעיל בשמירה והרחבת מובלעת באזור קיסטרין ובמהלך הקרב על ברלין .

במהלך המלחמה הוזכר 11 פעמים בפקודות הכרת תודה של המפקד העליון (סטלין)[15] (כולל זו הראשונה).

השירות הצבאי לאחר המלחמה

לאחר המלחמה פיקד על חיילי המחוז הצבאי של באקו בין יולי לאוקטובר 1945. מאז סוף 1945 פיקד על הארמייה ה-40 של המחוז הצבאי של אודסה. ממאי 1946 - סגן מפקד המחוז הצבאי של המזרח הרחוק, מיולי 1946 עד מרץ 1950 - מפקד הארמייה הדגל האדום הראשונה במזרח הרחוק. סיים את הקורסים האקדמיים הגבוהים באקדמיה הצבאית הגבוהה הקרואיה על שמו של וורושילוב ביולי 1951. מאז פברואר 1952 - מפקד הארמייה השישית במחוז הצבאי הצפוני. מאז מאי 1954 פיקד על כוחות המחוז הצבאי הצפוני. מינואר 1956 היה ראש המחלקה במנהלת הראשית לאימון קרבי של כוחות היבשה, ומאוגוסט 1956, ראש המנהלת הראשית לאימון קרבי של כוחות היבשה של ברית המועצות .

מותו

נהרג בעת מילוי תפקידו ב-17 במאי 1961 כתוצאה מהתרסקות מסוק מי-4 יחד עם קולונל-גנרל סמיון פרוויורטקין [16] [17]. עובדת המוות הושתקה במשך זמן רב. נקבר במוסקבה בבית הקברות נובודביצ'י .

מכל מנהיגי הצבא הסובייטי היה גנרל הצבא לזמן הקצר ביותר - רק 12 ימים.

משפחתו

אשתו גלינה סטפנובנה קולפאקצ'י (לבית נוביקוב, 1901 - 1961) נקברה בבית הקברות נובודביצ'י לידו.

הבת - מרינה ולדימירובנה קולפאקצ'י-קוזנצובה (נולדה ב-31 באוגוסט 1933), בלרינה, אמנית העם של רוסיה משנת 2010. הייתה נשואה לבן הצעיר של המזכיר הראשון לשעבר של הוועדה המחוזית של לנינגרד במפלגה הקומוניסטית, מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה אלכסי קוזנצוב, ולרי.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ולדימיר יעקבלביץ' קולפאקצ'י בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ דף על שמו באתר "גיבורי המדינה" (ברוסית)
  2. ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
  3. ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
  4. ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
  5. ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
  6. ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
  7. ^ לפי לוח השנה היוליאני
  8. ^ Великая Отечественная. Командармы. Военный биографический словарь.: — М.; Жуковский: Кучково поле, 2005. — ISBN 5-86090-113-5
  9. ^ http://podvignaroda.ru/filter/filterimage?path=Z/001/033-0682525-0045/00000065.jpg&id=12094302&id1=8a88d16b0979c1ed7305032e048746ba
  10. ^ Марк Штейнберг. В евреи не зачислен
  11. ^ Колпакчи Владимир Яковлевич, краткая биография
  12. ^ Носков Н. Генерал армии В. Я. Колпакчи (К 70-летию со дня рождения). // Военно-исторический журнал. — 1979. — № 9. — С.94-96.
  13. ^ Erickson 2003, pp. 364—366.
  14. ^ Крылов 1979.
  15. ^ Приказы Верховного Главнокомандующего в период Великой Отечественной войны Советского Союза. Сборник. М., Воениздат, 1975.
  16. ^ Феськов В. И., Голиков В. И., Калашников К. А., Слугин С. А. Вооруженные силы СССР после Второй мировой войны: от Красной армии к Советской. Часть 1: Сухопутные войска / под науч. ред. В. И. Голикова. — Томск: Изд-во НТЛ, 2013. — 640 с. — Приложение 32.1. Маршалы, генералы и адмиралы Вооружённых Сил СССР, погибшие в послевоенный период.
  17. ^ Баринов В. А. Трагические судьбы красных командиров. — Москва: Вече, 2015. — 380 с.; ISBN 978-5-4444-3639-4. — С.234.

ספרות (רוסית)

  • Герои Советского Союза: Краткий биографический словарь / הקודם ed. קולגיום I. N. Shkadov . - מ .: הוצאה צבאית, 1987. - ט. 1 / אבייב - ליוביצ'ב /. - 911 עם. - 100,000 עותקים - ISBN ot., Reg. מס' ב- RCP 87-95382.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32844265ולדימיר יעקבלביץ' קולפאקצ'י

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ולדימיר_יעקבלביץ%27_קולפאקצ%27י&oldid=1935910"