ויליאם הוגארת

ויליאם הוגארת (אנגלית: William Hogarth;‏ 10 בנובמבר 1697 - 26 באוקטובר 1764) היה צייר, תחריטן וקריקטוריסט אנגלי. יצירותיו, המאופיינות בביקורת חברתית ואירוניה נושכת^{[דרושה הבהרה]}, הקדימו את הקריקטורה הפוליטית ואמנות הקומיקס. יצר מתמונות ריאליסטיות ועד לסדרות של ציורים, הדפסים ותחריטים ברצף, בעלי "נושאים מוסריים מודרניים", כהגדרתו. בעקבות איוריו הסאטיריים-פוליטיים נטבע המושג "סגנון הוגארתי".

משפחתו ושנות צעירותו

ויליאם הוגארת נולד בברתולומיאו קלוס (Bartholomew Close) ברובע וסט סמיתפילד (Smithfield) בלונדון, הבכור מבין שלושת ילדיהם של ריצ'רד הוגארת (נפטר ב-1718), מורה ללטינית וליוונית ומחבר ספרי לימוד, שמוצאו מוסטמורלנד, ושל אן, בת לבית גיבונס (נפטרה ב-1735).

בתקופת נערותו, פתח אביו, ריצ'רד הוגארת בית קפה לחובבי לטינית בשכונת קרקנוול (Clerkenwell), קרוב לשער סנט ג'ון (St.John's Gate), בין השנים 1703–1708. העסק לא עלה יפה ובגלל חובות שלא היה מסוגל לשלמם, נשלח האב לחמש שנים למתחם בית הסוהר לחייבים Fleet Prison. בימי מאסרו המשפחה התגוררה בסמוך לכלא. לאחר שחרורו עסק האב בביקורת ובהגהה בבית דפוס על מנת להבטיח את קיום משפחתו. ניסיונותיו לפרסם מילון ללטינית שחיבר נכשלו. בנסיבות עגומות אלו, לא התאפשר לבן ויליאם לקבל השכלה מקצועית או אקדמית.

בגיל 16, התקבל ויליאם כשוליה בסדנתו של צורף בכסף ובזהב, בשם אליס גמבל, בלסטר פילדס (Leicester Fields) ולמד לצירוף בעצמו סמלים מסחריים ותחריטים. הוא עבד שם בערך בשנים 1714–1720 ובאותה תקופה עקב אחרי המתרחש ברחובות לונדון ובירידיה והשתעשע בשרבוט הדמויות שראה סביבו. הוא התחיל לפקוד את המועדון "רוז אנד קראון", לצידם של פיטר טילמאנס, ג'ורג' ורטיו, מיקאל דאהל ושוחרי אמנות אחרים.

דרכו של אומן

התחלת הקריירה. לימודיו ונישואיו

באפריל 1720 פתח הוגארת הבן עסק משלו לתחריטי נחושת ליצור סמלי חנויות, שלטים, תוויות למוכרי ספרים, ועוד. בהמשך עבד אצל אומן הגובלנים ג'ושואה מוריס, על מנת להכין לו ציור לגובלן "יסוד האדמה" (1727), אלא שמוריס לא רצה לקנות את העבודה בטענה ששמע כי הוגארת אינו צייר, אלא תחריטן. בתביעה שהוגשה נגד מוריס, בית משפט בוסטמינסטר הכריע לטובת הוגארת ב-28 במאי 1728.

באותו זמן התחיל הוגארת לצייר איורים לכתביהם של ויליאם קינג, צ'ארלס גילדון ואוברי דה לה מוטריי, מבלי לוותר על שאיפתו להיות צייר ממש. תחילה למד באקדמיה לאמנות שהקימו לואי שרון וג'ון ונדרבאנק בסנט מרטינ'ס ליין (St.Martin's Lane Academy) ‏ (1720-1725). בנסיבות אלה התוודע לציירים ההולנדים, אבל לא רווה נחת משיטת ההוראה המיושנת וב-1725 נרשם לאקדמיה לציור שהקים סר ג'יימס ת'ורנהיל בקובנט גארדן.

תורנהיל התרשם מסדרת התמונות הראשונה של הוגארת, והסכים, אחרי משבר קשה ביחסיהם, לתת לו את יד בתו, באומרו ש"מי שמסוגל לצייר כך יכול לפרנס אשה".

בשנת 1725 יצר הוגארת 17 תחריטים בשביל הספר "הדיבראס" מאת הסופר סמואל בטלר (1612-1680), שסיפק לו גם את הנושאים ל-12 הדפסים שפורסמו בנפרד.

מתחילת הקריירה האמנותית שלו התנגד הוגארת לזרם הנאו-קלאסי ולאדריכלות הנאו-פאלדיאנית, הנערץ בעיני רבים מהאצילים, ושנושאי הדגל העיקריים שלה היו הלורד ברליגטון והצייר ויליאם קנט, ויצר תחריטים סאטיריים על חיי האמנים, הפוליטיקאים והבנקאים. קרבתו של תורנהל, שהיה גם חבר בפרלמנט, מחסידי הורס וולפול, סייע בהרחבת קשריו של האומן, כולל בהשגת הזמנות לעבודות מצד מוסדות ואנשים פרטיים רמי-מעלה. אם כי הלורד ברלינגטון מנע ממנו את הפריבילגיה לצייר תמונות בשרות משפחת המלוכה.

קרבתו לעולם התיאטרון

כבר מימיו הראשונים גילה הוגארת כישרון כסאטיריקן. בהמשך נמשך גם לז'אנר הדרמטי ואייר את "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי (1728), ו"סצנה מן הסערה" מאת שייקספיר Scene from The Tempest‏ (1736-1738) וכן צייר את השחקן דייוויד גריק בתפקיד ריצ'רד השלישי. הוגארת נהג לומר:"הציור שלי הוא במתי וגיבורי הם שחקנים המשחקים פנטומימה שקטה".

סיפורי מוסר

הוגארת הצטיין בתיאור אקספרסיבי של אנשים פשוטים ושל נציגי הבורגנות העולה אולם הוא הגיע לווירטואוזיות בתמונות שקרא להן "קטעים מוסריים" שנושאיהם סוגיות מוסריות ובנות זמנו. כפי שהסופר ג'ונתן סוויפט עשה בכתביו, כך הצליף הוגארת הצייר במנהגי החברה בריטית בציוריו ואיוריו.

הוגארת התעניין ברפורמות חברתיות, והתיידד עם סופרים כמו טוביאס סמולט והנרי פילדינג, איתם חלק את המיאוס מהשחיתות הפוליטית. על מנת להגיע לציבור רחב ככל הניתן, שאף האמן לגוון את סגנון עבודותיו. ב"עידן הרציו" אודות ניצחון הדת הפרוטסטנטית באנגליה, חשב לעורר את עניין הקהל אל האמנות העכשווית המקומית על ידי בחירת נושאים חינוכיים ומוסריים. ולפיכך, אף על פי שזכה להצלחה על ידי תמונות הדיוקן שצייר, פנה הוגארת בהתלהבות אל הז'אנר החדש והמקורי שיזכה אותו בתהילה - הציורים והתחריטים בנושאים מוסריים בני זמנו.

האמן התקרב גם לגובלן העממי. למשל, לקראת תום שיגעון הג'ין יצר הוגארת "רחוב הבירה ומשעול הג'ין" (Beer Street and Gin Lane,‏ 1751), יצירה המתארת את האפקטים המיטיבים של שתיית הבירה לעומת האסון שבשתיית הג'ין. באופן דומה, "חריצות ועצלות" (Industry and Idleness, ‏1747), יצירה בת שנים-עשר פרקים, מתארת את הקריירות המנוגדות של שני שוליות. המידות הטובות של אחד מובילות אותו לתפקיד הרם של ראש עיריית לונדון (Lord Mayor), בעוד המנהגים הרעים של השני מובילים אותו לגרדום.

במקביל להצלחתו הבלתי מעורערת כ"צייר של היסטוריה קומית", כפי שהגדיר אותו הנרי פילדינג, ניסה הוגארת את כוחו גם בציורים בהשראה דתית. בשנים 1735–1736 צייר את "השומרוני הטוב" ואת "הבריכה בבית חסדא" עבורגרם מדרגות הכבוד של בית החולים סנט ברתולומיו, ובשנת 1756 את הטריפטיך הגדול של כנסיית סנט מרי רדקליף בבריסטול. אולם ציורים אלה לא זכו לעניין בסביבה האנגלית הפרוטסטנטית.

בשנת 1757 התמנה הוגארת ל Serjeant Painter של המלך.

"חוק הוגארת"

בשנת 1735 מיוזמתם של הוגארת ואחרים הוגשה עצומה לפרלמנט הבריטי שבה נתבקש איסור העתקת יצירות אמנות ללא רשות היוצרים. הפרלמנט נענה לקריאה ואישר חוק להגנת זכויות היוצרים, שנודע כ"חוק הוגארת".

חייו הפרטיים

כנסיית סנט ניקולס ברובע צ'יזיק, שבחצרה נמצא קברם של האמן ושל אשתו

הקבר של ויליאם וג'יין הוגארת

בערך לפני שנת 1728 התקבל הוגארת כבונה חופשי ללשכה שהייתה מתכנסת ב"טברנת היד ועץ התפוח" ברחוב ליטל קווין (Little Queen Street). מאוחר יותר הוא פעל במסגרת לשכת "קרייר סטון" (Carrier Stone) ולשכת "גראן סטיוארד" (Grand Stewards). בשביל התלבושת המגיסטר של האחרונה עיצב תכשיט המכונה לפי שמו -Hogarth Jewel.

תורת הבונים החופשיים נתנה השראה לכמה מתחריטיו של הוגארת, כמו "הלילה", שהיה, מאוחר יותר, לחלק מהסדרה הקרויה "ארבעת הזמנים של היום" (Four Times of the Day).

הוגארת נפטר בלונדון ב-26 באוקטובר 1764 והובא לקבורה בחצר כנסיית סנט ניקולאס בצ'יזיק מול (Chiswick Mall) שברובע צ'יזיק. ידידו, דייוויד גאריק חיבר את האפיטף על מצבתו:

Farewell great Painter of Mankind
Who reach'd the noblest point of Art
Whose pictur'd Morals charm the Mind
And through the Eye correct the Heart.

If Genius fire thee, Reader, stay,
If Nature touch thee, drop a Tear:
If neither move thee, turn away,
For Hogarth's honour'd dust lies here.

הוגארת היה נשוי לג'יין תורנהיל, בת מורו ורבו, סר ג'יימס תורנהיל, החל מ 23 במרץ 1729. לבני זוג לא היו ילדים, אבל הם ארחו בביתם ילדים יתומים. הוגארת נמנה עם הנהלת "בית האסופים" Foundling Hospital. הוא עיצב את סמלו של המוסד ותלבושות של חוסיו, כמו כן תרם לו שתיים מיצירותיו. ביוזמתו התקיימו במקום תערוכות ציורים. להוגארת היו שתי אחיות יותר צעירות ממנו - מרי ואן.

מורשתו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

הנצחתו

• בית של ויליאם הוגארת ברובע צ'יזיק, במערב לונדון, הפך למוזיאון. בסמוך אליו נמצא מחלף, הידוע כ"צומת הוגארת".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם הוגארת בוויקישיתוף

• ויליאם הוגארת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ,David Bindman - William Hogarth in Oxford Dictionary of National Biography Oxford University Press 2004
• ויליאם הוגארת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ויליאם הוגארת30728937