ויליאם ג'יימס פיצג'רלד

אין תמונה חופשית

ויליאם ג'יימס פיצג'רלד (באנגלית: William James Fitzgerald) ‏ (1895–1989), שופט בריטי שעמד בראש בית המשפט העליון בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי בתואר "Chief Justice" (התואר המקביל בעברית של אותה תקופה - "זקן השופטים").

ביוגרפיה

ויליאם ג'יימס פיצג'רלד נולד באירלנד בשנת 1895 ולמד משפטים בדבלין. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הבריטי ועוטר בצלב המלחמה. בשנת 1919 החל לשרת כאיש הממשל הקולוניאלי בניגריה. בשנת 1932 נתמנה לפרקליט הראשי וב-1936 לתובע הכללי ברודזיה הצפונית (כיום זמביה). בינואר 1937 נתמנה לתובע הכללי בארץ ישראל. בנובמבר 1943 הוא נבחר לכהן בתפקיד זקן השופטים בארץ ישראל ונכנס לתפקידו בשנת 1944.

בניגוד לדעת זקני השופטים בארץ ישראל שקדמו לו, תומאס הייקראפט, מייקל מקדונל והארי הרברט טראסטד, שסירבו להחיל את עקרונות המשפט הבריטי בארץ ישראל באשר עקרונותיו הנעלים, לדעתם, אינם מתאימים לאוכלוסייה של "ילידים", נמנה פיצג'רלד עם השופטים שכפרו בעליונות התרבותית של המשפט האנגלי ובעליונות של הבריטים על הילדים. הוא לא האמין בנחיתות התרבותיות של יושבי ארץ ישראל, ולכן לא היסס לייבא בפסיקתו כללים של המשפט האנגלי, יחד עם זאת האמין שיש חלקים מסוימים שבהם המשפט האנגלי פחות טוב מהמשפט המקומי, ולפיכך סירב לייבא בחוסר הבחנה כללים מהמשפט האנגלי ודגל בגישה סלקטיבית לייבואו.

דוגמה בולטת להחלת המשפט הבריטי הייתה בפסק דין עקרוני ידוע מיולי 1947, הנלמד עד היום בבתי הספר למשפטים בישראל, שניתן במשפט הנזיקין של אור (Orr Dameges Case), מקרה בו בתו הפעוטה של הרשם האנגלי של בית המשפט העליון, סטפני אור, הונחה לאחר לידתה, בבית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים, בעריסה עם בקבוק מים חמים. המים דלפו והתינוקת נותרה נכה. ההורים תבעו את בית החולים ותביעתם התקבלה. השופט פיצג'רלד קבע בתקדים זה שניתן לייבא את דיני הנזיקין האנגליים משום שממילא הם אוניברסליים ולאו דווקא ייחודים לאנגליה. הוא פסק לילדה, שהייתה בזמן ההחלטה כבר בת שלוש וחצי שנים, פיצויים בסכום של 19,000 לא"י - סכום עתק באותם הימים.

פיצג'רלד הציע לעשות את מערכת המשפט בארץ ישראל לדמוקרטית יותר ומתאימה לשאיפותיו ולערכיו של האדם הפשוט. הוא לא ערך הבחנה בין אנגלים לילידים, אלא בין תומכי מסורת לתומכי קידמה. קידמה, כך קבע, לא תבוא באמצעות אימוץ עיוור של המשפט האנגלי, אלא רק של העקרונות האוניברסליים של המשפט האנגלי. פיצג'רלד תמך גם בהשוואת מעמדם של השופטים המקומיים, היהודים והערבים, לאלו של השופטים הבריטים המכהנים בארץ ישראל. בתקופתו בוטלו ביוזמתו כל סימני ההפליה בין השופטים המקומיים לשופטים הבריטים.

בשנת 1945, בעקבות טענות הערבים כי בשל הרוב היהודי בירושלים אין להם ייצוג נאות במועצת העיר, הטיל הנציב העליון, הלורד גורט, על השופט פיצג'רלד לחקור את הנושא ולהציע פתרון. פיצג'רלד הגיש ב-28 באוגוסט 1945 את הדו"ח שלו לנציב העליון, ובו הציע לחלק את העיר לרבעים יהודי וערבי, אשר לכל אחד מהם יהיו ראש עיר ומועצת עיר משלו. לדו"ח צורפה מפה ובה סומנו האזורים הערביים והיהודים. תוכנית זו לא מומשה במהלך תקופת המנדט.

למרות גישתו השיפוטית, הדמוקרטית והשוויונית, הוציא השופט פיצג'רלד שני פסקי דין חשובים שהייתה בהם גישה מפלה כלפי היישוב היהודי - בעניין רכישת קרקעות על ידי היהודים ובעניין זכותם של היהודים לעלות לארץ ישראל:

• בראשית שנת 1947 הוציא השופט פיצג'רלד פסק דין בבג"ץ 19/47 "ברנרד רוזנטל נגד רושם הקרקעות בחיפה". ברנרד רוזנבלט, יהודי, שופט לשעבר של בית המשפט בניו יורק שעלה לארץ ישראל והיה תושב חיפה, עתר לבג"ץ המנדטורי בפברואר 1947, נגד התקנות שהותקנו על פי חוק הקרקעות שנחקק בעקבות הספר הלבן של 1939, וביקש להוציא צו עשה נגד רשם המקרקעין בחיפה המחייב אותו לרשום זכויות בעלות על שמו של העותר ב-15 דונם קרקע ליד הכפר טירה (כיום טירת כרמל) שקנה העותר. הקרקע שרכש הייתה בתחום שטח שהוכרז על פי תקנות הקרקעות האמורות כ"קרקע שהעברתה אסורה על מי שאינם ערבים-פלסטינים" (Where the transfer of land is prohibited to non Palestians Arabs) ורשם המקרקעין אסר לרשום בעלות בה על שמו של העותר. בא כוח העותר, עורך הדין יעקב סלומון, מבכירי עורכי הדין בארץ ישראל בתקופת המנדט, טען בהופיעו בפני הבג"ץ כי התקנות שאסרו מכירת קרקעות ליהודים עמדו בסתירה לאמור בסעיף 15 לכתב המנדט של חבר הלאומים מ-24 ביולי 1922 לפיו: "בעל המנדט לא יפלה בין תושבי ארץ ישראל על יסוד גזע, דת או לשון".

בפסק דינו הכשיר השופט פיצג'רלד את התקנות. לאחר סקירה משפטית מפותלת פסק השופט לאמור: "מכל מקום במידה שהמדובר הוא בהעברת קרקע, העובדה שהתקנות אינן מתיישבות עם סעיף 15 לכתב המנדט - ואני נמנע מלהחליט אם אמנם אין הן מתיישבות עמו - לא הייתה שוללת את חוקיותן".

• פסק דין חשוב של השופט פיצג'רלד לגבי ההעפלה התקבל בעקבות פרשת אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב". ב-27 בפברואר 1947 הגיעה האונייה, בפיקודו של אריה (לובה) אליאב, כשעל סיפונה 1,348 מעפילים ניצולי השואה. זמן קצר לאחר תפיסת הספינה והעברת המעפילים לספינות הגירוש החליטה הנהגת היישוב לנסות ולמנוע את הגירוש באמצעות הליכים משפטיים. עורך הדין דוד גויטיין הגיש לבית המשפט העליון עתירה למנוע את הגירוש נגד הנציב העליון אלן קנינגהם, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, מפקד הצבא הבריטי בארץ הגנרל מקמילן, מפקד משטרת המנדט ויליאם ניקול גריי וקברניטי שלוש ספינות הגירוש. הדיון התקיים בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של זקן השופטים פיצג'רלד. הטענה העיקרית של העתירה הייתה כי על פי התקנות לשעת חירום מ-1945 על הנציב העליון לשקול, באופן פרטני, אם כל אחד ואחד מן המועמדים לגירוש אכן מהווה סכנה לציבור, האם הוא מהווה סכנה לקיום החוק והסדר בארץ, והאם הוא מסכן את ההגנה על הארץ. רק בהתקיים שלושה תנאים אלה במצטבר רשאי הנציב העליון לחתום על צו גירוש קולקטיבי. ב-4 במרץ 1947 הקריא פיצג'רלד את החלטת בית המשפט, שניתנה פה אחד, ולפיה נדחתה העתירה. הנימוקים היו שאין חובה על הנציב העליון לבדוק את עניינו של כל נוסע ונוסע האם הוא מהווה את שלושת הסיכונים הללו וכי בית המשפט יתערב רק אם החלטת הנציב העליון היא בלתי סבירה בעליל, וכי זה אינו המקרה בגירוש נוסעי ספינה זו. לאחר מתן פסק הדין גורשו המעפילים למחנה מעצר בקפריסין.

פיצג'רלד היה זקן השופטים הבריטי האחרון בארץ ישראל. לקראת סיום המנדט הוא ניסה לקבל תפקיד שיפוטי באנגליה, אך ללא הצלחה. הוצע לו להיות נשיא בית המשפט לערעורים במושבות הבריטיות במערב אפריקה אך הוא דחה את ההצעה. במכתבו לנציב העליון לשעבר הרולד מקמייקל הוא הלין על חוסר ההערכה לעבודתו בארץ ישראל בתנאים הקשים ששררו בה, ואת עלבונו על כך כי ממשרה כה רמה כזקן השופטים בארץ הקודש הוצע לו תפקיד במקום שכוח אל.

בחודש מרץ 1948 שילח פיצג'רלד בחזרה לאנגליה את כל השופטים הבריטים. במכתביו מאותה עת למקמייקל כתב כי למרות המצב אין הוא חושש לחייו ומקווה להמשיך בתפקידו עד ל-15 במאי. הוא החמיא במכתביו למקמייקל על כי ראה בעלייה הבלתי לגאלית את לב הבעיה בארץ ישראל, ממנה נבעה מדיניותו הבלתי מתפשרת של מקמייקל נגד העלייה. במאי 1948, עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, סיים פיצג'רלד את תפקידו ושב לאנגליה. בסופו של דבר, כשנה וחצי לאחר ששב לאנגליה, זכה במשרה שיפוטית כאשר בחודש נובמבר 1949 נתמנה לנשיא בית הדין לקרקעות (Lands Tribunal) בלונדון [1]. היה זה תפקידו השיפוטי האחרון ואותו מילא במשך 15 שנה. ויליאם ג'יימס פיצג'רלד נפטר בשנת 1989 בהיותו בן 94 שנים.

לקריאה נוספת

• Assaf Likhovski, Law and Identity in Mandate Palestine, publisher: UNC Press 2006
• חיים שנהב, המנדט ושברו, על אהבה ובגידה. הוצאת עם עובד, 2007. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• הדו"ח של פיצג'רלד והמפה באתר המרכז לאספנות גילאי.
• הדו"ח של פיצג'רלד על ירושלים באתר אמזון.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28610429ויליאם ג'יימס פיצג'רלד