הריגה

הריגה היא גרימה למותו של יצור חי.

הריגת אדם מתרחשת בנסיבות מגוונות, ובהן:

• רצח: פשע שנעשה בכוונה תחילה, והוא מהעבירות החמורות ביותר.
• תאונה: גרימת מותו של אדם בלי שהייתה כוונה לכך.
• הוצאה להורג: המתת אדם בעקבות החלטה משפטית שגזרה עליו עונש מוות.
• קרב, שבו הצדדים הלוחמים פועלים על מנת להרוג זה את זה.

במשפט הישראלי

ערך מורחב – עבירות המתה בישראל

בעבר

בישראל, עד 2019 "הריגה" הייתה אחת העבירות במדרג עבירות ההמתה, בין רצח וגרימת מוות ברשלנות.

לפי סעיף 298 בחוק העונשין הישראלי הריגה הוגדרה כגרימה למותו של אדם במעשה או במחדל. היא הייתה שונה מרצח ביסוד הנפשי הדרוש להוכחה משפטית. על מנת להאשים בהריגה היה להוכיח מודעות בפועל או עצימת עיניים, אך לא כוונה תחילה. תקופת המאסר המרבית בגין הריגה בישראל היא 20 שנים.

עבירת ההריגה הופעלה בטווח רחב של מקרים, החל ממקרים הדומים לרצח, בהם התביעה התקשתה להוכיח את היסוד הנפשי של רצון להמית וכלה במקרים חמורים של רשלנות. בין אלו ניתן למנות נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים שהסתיימו במוות, קיום מרוץ מכוניות שהסתיים במוות והסעת שוהה בלתי חוקי שהיה מחבל מתאבד, כאשר בית המשפט קובע שהיו בפני המסיע סימנים מחשידים.

הצורך ברפורמה בעבירות ההמתה

לא הכל שבעו נחת מההיקף הנרחב של עבירת ההריגה. נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, הוביל מהלך לצמצום תחולת עבירת ההריגה, כאשר בדיון נוסף הוביל את רוב השופטים לקביעה שנאשם בהשתתפות במרוץ מכוניות פיראטי בה נהרג אדם בתאונה בה הנאשם לא היה שותף, לא יורשע בהריגה. כחלק מנימוקיו כתב: ”עבירת ההריגה התפתחה בישראל במשך השנים לממדים כאלה שפרוסה היא כיום על מגוון עצום של מצבים. דומה שהגיעה העת להציב תמרור עצור, ואולי תמרור המחייב, ולא רק מתיר, עשייתו של סיבוב פרסה לעניין זה” ().

בשנת 2007 הוקמה על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן ועדה בראשות מרדכי קרמניצר לבחינת רפורמה במדרג עבירות ההמתה בחוק העונשין. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2011 ושנה לאחר מכן הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק בנושא, אשר התבסס על מסקנות הוועדה. עם התפזרותה של הכנסת העשרים אושר בינואר 2019 תיקון 137 לחוק העונשין, שכונה "הרפורמה בעבירות המתה". התיקון התבסס בחלקו על תזכיר החוק המקורי ושינה את מדרג עבירות ההמתה בזדון מן היסוד.

כיום

כחלק מהרפורמה בוטלו הסעיפים בחוק העוסקים בעבירת הרצח ובעבירת ההריגה ונקבעו סך הכל 5 עבירות המתה בדרגות חומרה שונות:

1. גרימת מוות ברשלנות - התנהגות רשלנית שגרמה באופן בלתי מודע למותו של אדם.
2. המתה בקלות דעת - הריגתו של אדם מתוך מודעות למעשה, כאשר ההורג לא רצה לגרום למותו של הקרבן אך נטל סיכון בלתי סביר שתוצאה זו תתממש. העונש המרבי על עבירה זו הוא 12 שנות מאסר.
3. המתה באחריות מופחתת - רצח או רצח בנסיבות מחמירות שנעשה לאחר התעללות ממושכת של הנרצח כלפי הרוצח. מדרגה זו נקבעה מכיוון שרצח כזה נחשב לפחות חמור מבחינה חברתית, ולאחר מקרים שעוררו בעבר סערות חברתיות (כגון פרשת יונתן היילו ופרשת כרמלה בוחבוט). העונש המרבי על המתות אלו הוא 15 שנות מאסר. כמו כן הוסדר דינו של רצח שבוצע מתוך הפרעה נפשית או שכלית, או לאחר התגרות, ונקבע שהעונש המרבי על רצח כזה הוא 20 שנות מאסר.
4. רצח - הריגתו של אדם מתוך מודעות למעשה וכוונה לגרום למותו או אדישות כלפי האפשרות שימות. בסעיף זה בוטלה הדרישה ל"כוונה תחילה" מתוך הבנה שגם הריגת אדם מתוך אדישות נחשבת כרצח. העונש המרבי על עבירת הרצח הוא מאסר עולם, אך זה אינו עונש חובה, וניתן לתת עונש מאסר נמוך ממנו.
5. רצח בנסיבות מחמירות - הריגתו של אדם מתוך מודעות למעשה וכוונה לגרום למותו או אדישות כלפי האפשרות שימות, כאשר הנסיבות מראות על חומרה גבוהה של המעשה בעיני החברה. העונש על עבירה זו הוא מאסר עולם חובה. בין הנסיבות החמורות: רצח שתוכנן מראש; רצח בן זוג לאחר תקופה של אלימות כלפי הקרבן; רצח של עד שנועד לשבש הליך פלילי; רצח שנעשה תוך סיכון חיים נוספים ועוד.

הריגת בעלי חיים

מחוץ להקשר המשפטי, המונח הריגה מתייחס באופן כללי לגרימת מותו של יצור חי, לרבות בעלי חיים. עם זאת – חקיקה (שבצדה ענישה) קיימת בארצות מסוימות אף בנוגע להמתת חיות מסוימות, ובעיקר חיות מחמד. בישראל מתייחסים כיום בתי המשפט בחומרה לגרימת מוות לחיות בנסיבות שלא כדין. בשנת 1994 עבר חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), המגן על זכויות בעלי חיים, אולם מסייג ופוטר מהוראתו המתה במסגרת של ניסויים ולצורך מאכל. המינוח להריגת חיות כפרוצדורה רפואית הוא "הרדמה".

ראו גם

• התנקשות

קישורים חיצוניים

• דריסה למוות כהריגה: המקרה הפלילי של טל מור(הקישור אינו פעיל)
• הריגה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37091503הריגה