וודס רוג'רס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

וודס רוג'רס (באנגלית: Woodes Rogers;‏ 1679 - 15 ביולי 1732) היה רב חובל אנגלי ושכיר חרב, ומאוחר יותר המושל המלכותי הראשון של איי בהאמה. הוא ידוע כרב החובל של הספינה שהציל את אלכסנדר סלקירק, האיש שמאמינים ששימש השראה לדניאל דפו בספר "רובינזון קרוזו".

רוג'רס בא ממשפחה אמידה של יורדי ים וגדל בבריסטול. אביו החזיק בספינות רבות, אך הוא נפטר כאשר רוג'רס היה באמצע שנות העשרים לחייו, והותיר את רוג'רס כמנהל העסק המשפחתי. בשנת 1707 פנה לרוג'רס ויליאם דמפייר, שביקש תמיכה במסע ימי פרטי כנגד הספרדים, עימם היו הבריטים במלחמה. רוג'רס הוביל את המשלחת, שכללה שתי ספינות חמושות היטב שנקראו "הדוכס" ו"הדוכסית". רוג׳רס היה הקפטן של "דוכס". שלוש שנים הסתובבו רוג'רס ואנשיו ברחבי העולם ותפסו כמה אוניות ספרדיות באוקיינוס השקט. בדרך, הצילה המשלחת את סלקירק, ומצאה אותו באי חואן פרננדז ב-1 בפברואר 1709. כאשר המשלחת חזרה לאנגליה באוקטובר 1711.

רוג'רס הקיף את כדור הארץ תוך שמירה על ספינותיו המקוריות ורוב אנשיו, והמשקיעים במשלחת הכפילו את כספם.

המסע הפך את רוג'רס לגיבור לאומי, אך אחיו נהרג ורוג'רס נפצע קשה בעימותים באוקיינוס השקט. עם שובו הוא נתבע על ידי צוותו בטענה כי לא קיבלו את חלקם ההוגן מרווחי המשלחת, ורוג'רס נאלץ לשלם והגיע לפשיטת רגל. הוא כתב על חוויותיו הימיות בספר "מסע שייט מסביב לעולם", שנמכר היטב, בין היתר בגלל ההד הציבורי על שחילץ את סלקירק.

רוג'רס מונה פעמיים למושל באיי בהאמה, שם הצליח להדוף את האיום מהספרדים, ולחסל את מושבת הפיראטים. כהונתו הראשונה כמושל הייתה אסון כלכלי מבחינתו, ובשובו לאנגליה הוא נכלא בגלל חובות. במהלך כהונתו השנייה כמושל נפטר רוג'רס בנסאו בגיל 53 בערך.

ראשית חייו

וודס רוג'רס היה בנו הגדול ויורשו של וודס רוג'רס, רב חובל וסוחר מצליח. וודס רוג'רס בילה חלק מילדותו בפול באנגליה, שם ככל הנראה למד בבית הספר המקומי. אביו, שהיה בעל מניות בספינות רבות, נעדר לעיתים קרובות תשעה חודשים בשנה עם צי הדייג בניופאונדלנד. בזמן מסוים בין 1690 ל־1696, קפטן רוג'רס העביר את משפחתו לבריסטול.[1] בנובמבר 1697 וודס רוג'רס (הבן) החל ללמוד את מקצוע הימאות. בגיל 18 היה רוג'רס מבוגר מדי להתחיל חניכה של שבע שנים.

הביוגרף שלו, בריאן ליטל, מציע כי סביר להניח שרוג'רס צבר את הניסיון הימי שלו בספינת החונך שלו בצי הדייג בניופאונדלנד.[2] רוג'רס סיים את חניכתו בנובמבר 1704.

נישואין ומשפחה

בינואר שלאחר מכן התחתן רוג'רס עם שרה ווטסטון, בתו של האדמירל סר ויליאם ווטסטון, שהייתה שכנה וחברת משפחה קרובה. רוג'רס הפך לאזרח מכובד בבריסטול בעקבות נישואיו למשפחת ווטסטון. בשנת 1706 נפטר אביו קפטן רוג'רס בים, והותיר את ספינותיו ואת עסקיו לבנו וודס.[3] בין 1706 לסוף 1708 נולדו לוודס ושרה רוג'רס בן ושתי בנות.[4]

משלחת פרטית

הכנה וההפלגה המוקדמת

מלחמת הירושה הספרדית החלה בשנת 1702, במהלכה האויבים הימיים העיקריים של אנגליה היו צרפת וספרד, ולמספר ספינות פרטיות מבריסטול ניתנו רישיונות להצטרף לציי המלחמה. רישיון כזה איפשר להם לפעול נגד אוניות האויב. אישורים כאלה הוענקו לפחות לארבע ספינות בהן הייתה לרוג'רס בעלות. האחת, "ווטסטון גאלי", על שם חותנו של רוג'רס, קיבלה את האישור לפני שנשלחה לאפריקה כדי להתחיל בסחר העבדים. היא לא הגיעה לאפריקה, אלא נלכדה על ידי הצרפתים.[5] רוג'רס ספג הפסדים אחרים נגד הצרפתים, אם כי הוא לא מתעד בספרו את היקפם. הוא פנה להפרטה כאמצעי להחזרת ההפסדים הללו.[4]

בסוף 1707 פנה לרוג'רס ויליאם דמפייר, נווט וחבר של אביו, שהציע פעולה פרטית כנגד הספרדים. המעשה היה מהלך נואש מצד קפטן דמפייר כדי להציל את הקריירה שלו.[6] דמפייר חזר באותה העת מהובלת משלחת של שתי ספינות לאוקיינוס השקט, שהגיעה לשיאה במרד, לפני ששתי הספינות שקעו בים בגלל טעות של דמפייר בכך שלא הגן את גוף האוניות כראוי מפני תולעים, לפני שעזב את הנמל. רוג'רס לא היה מודע לכך והסכים לשתף פעולה עם דמפייר. המימון הועמד על ידי בעלי הון בקהילה בבריסטול, אחד מהם היה הרופא תומאס דובר, שהצטרף גם למשלחת כרופא וכנציג המשקיעים.[7] רוגרס היה המפקד של המשלחת, עם שתי הפריגטות - "הדוכס" וה"דוכסית" רוג'רס בילה שלוש שנים בהקפת כדור הארץ.[8]

הספינות עזבו את בריסטול ב-1 באוגוסט 1708.[9] דמפייר היה על סיפון הדוכס כנווט של רוג'רס.[10]

רוג'רס נתקל בבעיות שונות לאורך הדרך. ארבעים מאנשי הצוות שעלו בבריסטול נטשו או הודחו, והוא שהה חודש באירלנד בגיוס מחליפים והכנת כלי השיט לים. אנשי צוות רבים היו הולנדים, דנים או זרים אחרים.[11] חלק מהצוות התמרד לאחר שרוג'רס סירב לתת להם לבזוז ספינה שוודית נייטרלית. הספינות התכוונו לעבור את מעבר דרייק (מדרום לארץ האש) סמוך לאנטארקטיקה, אולם מנהיגי המשלחת הבינו עד מהרה כי הם חסרים בגדים חמים ואלכוהול כדי לעבור שם. המשלחת עצרה בטנריף להצטייד ביין המקומי, ומאוחר יותר תפרו שמיכות לשייט במזג האוויר הקר.[12] הספינות חוו שייט קשה בין האוקיינוסים. הם נאלצו לשוט בקו רוחב 62 °,[13] שלדברי רוג'רס - "הכי רחוק שמישהו היה בדרום".[14] הם היו קרובים יותר לאנטארקטיקה שטרם התגלתה, מאשר לדרום אמריקה.[15]

הצלת סלקירק ופשיטות על הספרדים

רוג'רס הצטייד בספינותיו במזון בכדי להתמודד עם הצפדינה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה.[16] לאחר שהספינות הגיעו לאוקיינוס השקט, נגמרו הלימונים שלהם ושבעה מלחים מתו מהמחלה. דמפייר הצליח לנווט את הספינות לאי חואן פרננדז, כדי לחדש את האספקה ​​של התוצרת הטרייה.[17] ב־1 בפברואר 1709, כשהם מתקרבים לאי, הבחינו המלחים באש בחוף וחששו שמדובר בכלי שיט ספרדי. למחרת בבוקר שלח רוג'רס חבורה לחוף וגילה שהאש הייתה מהמלח הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שהושאר שם ארבע שנים קודם לכן.[18] סלקירק היווה השראה לרומן הקלאסי "רובינזון קרוזו", שנכתב על ידי חברו של רוג'רס, דניאל דפו. רוג'רס כשמצא את סלקירק ראה שהוא "נראה פרוע", "לבוש עור עיזים", וציין ביומנו, "היה לו את בגדיו ומצעיו, קצת אבקה, כדורים וטבק, סכין, קומקום, תנ"ך וכמה ספרים". סלקירק, היה חלק מצוות ספינה שנטש את דמפייר בהפלגה קודמת, לאחר שאיבד את אמונו בהנהגתו, היה מוכן כעת להצטרף למשט שכלל את מפקדו הישן כנווט הספינה.[18] סלקירק שימש כקצין על סיפון "הדוכס", ובהמשך קיבל פיקוד על אחת מספינות השלל שנתפסה על ידי המשלחת.[19]

לאחר שעזבה את האי חואן פרננדז ב־14 בפברואר 1709, המשלחת תפסה ובזזה מספר כלי שיט קטנים, ופתחה במתקפה על העיירה גויאוויל (באקוודור). כאשר רוג'רס ניהל משא ומתן עם המושל, תושבי הערים מסרו את חפצי הערך שלהם. כך הצליח רוג'רס להשיג כופר צנוע עבור העיר. כמה מאנשי הצוות היו לא מרוצים מהסכום, וחפרו בבית הקברות בתקווה למצוא פריטים בעלי ערך. חפירת הקברים חוללה מחלה בקרב אנשי האונייה, וגרמה למוות של שישה אנשים.[20] המשלחת איבדה קשר עם אחת הספינות שהייתה בפיקודו של סיימון האטלי. כלי השיט האחרים חיפשו אחר הספינה אך ללא הועיל - האטלי ואנשיו נלכדו על ידי הספרדים.

צוותי המשלחת היו מאוכזבים יותר ויותר מהשלל הקטן שהשיגו. רוג'רס וקציניו חששו ממרד נוסף. המתח התפזר בעקבות לכידת אונייה ספרדית שנשאה מטען יקר מול חופי מקסיקו - הספינה Nuestra Señora de la Encarnación y Desengaño. בקרב שהתפתח רוג'רס נפצע בפנים. השייטת הבריטית הצליחה ללכוד שני כלי שיט ספרדיים, והשיטו אותם מעבר לאוקיינוס השקט, תוך שהם מחדשים את מלאי המזון והמים בגואם.[21]

הנסיעה חזרה

לאחר מכן הפליגו הספינות לנמל ההולנדי בטביה (ג'קרטה) באינדונזיה, שם עבר רוג'רס ניתוח להוצאת כדור רובה שפצה אותו. המשלחת נפטרה מרכוש חסר ערך, ולא חשוב מאוניות השלל הספרדיות. נראה היה כי רוג׳רס הפר שם הסכמים שהיו קיימים עם "חברת הסחר למזרח הודו". כאשר הספינות הגיעו ועגנו בנהר התמזה ב־14 באוקטובר 1711,[22] התפתח קרב משפטי. המשקיעים שילמו ל"חברת הודו המזרחית" 6,000 ליש"ט (בערך 878,000 ליש"ט בערכים של היום)[23] כהסדר עבור טענתם להפרת המונופול – כארבעה אחוז ממה שרוג'רס החזיר. המשקיעים הכפילו כמעט את כספם, ואילו רוג'רס הרוויח רק 1,600 ליש"ט (שווה כעת אולי 234,000 ליש"ט) מהפלגה שעלתה לו בחיי אחיו, שנהרג בקרב באוקיינוס השקט.[21] הכסף היה פחות ממה שהיה יכול להרוויח אילו נשאר בבית. כל הכסף שהרוויח נבלע בחובות שמשפחתו הסתבכה בהם בזמן היעדרו.[24]

המסע הארוך ותפיסת הספינה הספרדית הפכו את רוג'רס לגיבור לאומי.[21] רוג'רס היה האנגלי הראשון, שעקף את כדור הארץ, וספינותיו המקוריות ורוב אנשי הצוות שלו שרדו.

לאחר מסעו הוא כתב את הספר "מסע שייט ברחבי העולם".[25] אדוארד קוק, שהיה קצין על סיפונה של "הדוכסית", כתב גם הוא ספר, "מסע לים הדרומי וסביב העולם", והקדים את רוג'רס בהדפסה במספר חודשים. ספרו של רוג'רס זכה להצלחה רבה, כאשר קוראים רבים הוקסמו מסיפור הצלתו של סלקירק. בין המתעניינים בהרפתקה של סלקירק היה דניאל דפו, שכנראה, הנציח את דמותו בסיפור רובינסון קרוזו.[26]

בעוד שספרו של רוג'רס נהנה מהצלחה כלכלית, הייתה לו גם מטרה מעשית - לעזור לנווטים בריטים ומתיישבים אפשריים. חלק גדול מהזכרונות בספר של רוג'רס מוקדש לים הדרומי. רוג'רס מציין כי לו הייתה מושבה בריטית שם, הוא לא היה צריך לדאוג לאספקת מזון לצוותו. שליש מספרו של רוג'רס מוקדש לתיאורים מפורטים של המקומות אותם חקר, בדגש מיוחד על "מקומות שעשויים להועיל ביותר להרחבת המסחר שלנו".[27] הספר של רוג'רס עזר לניווט בדרום הפסיפיק לאדמירל ג'ורג אנסון ולאחרים.[28]

רוג'רס כמושל

פסל של רוג'רס בפתח מלון הילטון בבאהמה

הצעת איי בהאמה

רוג'רס נתקל בבעיות כלכליות עם שובו. סר ויליאם ווטסטון נפטר, ורוג'רס, לאחר שלא הצליח להחזיר את הפסדיו העסקיים באמצעות הפלגה, נאלץ למכור את ביתו בבריסטול כדי לפרנס את משפחתו. הוא נתבע על ידי קבוצה של מעל 200 מאנשי הצוות שלו, שהצהירו כי הם לא קיבלו את חלקם ההוגן מרווחי המשלחת. הרווחים מהספר שלו לא הספיקו כדי להתגבר על הפסדים האלה, והוא נאלץ להכריז על פשיטת רגל.[29][30] אשתו ילדה את ילדם הרביעי שנה לאחר שובו – ילד שמת בינקותו – וודס ושרה רוג'רס נפרדו עד מהרה לצמיתות.[29]

רוג'רס החליט שהיציאה מהקשיים הכלכליים שלו יכולים להוביל למשלחת נוספת, הפעם נגד שודדי ים. בשנת 1713 הוביל רוג'רס את מה שהיה לכאורה משלחת לרכישת עבדים במדגסקר כדי למכרם להודו המזרחית ההולנדית, הפעם באישור "חברת המזרח הבריטית". מטרתו המשנית של רוג'רס הייתה לאסוף פרטים על שודדי מדגסקר, בתקווה להשמידם או לכבוש את מדגסקר במסע עתידי. רוג'רס אסף מידע על שודדי ים ועל כלי השיט שלהם ליד האי.[31] הוא שכנע רבים מהם לחתום על אמנה לנאמנות למלכה אן ובקשה לחסד ממנה.[32] בעוד המשלחת של רוג'רס הייתה רווחית, כשחזרה ללונדון בשנת 1715, החברה המזרחית של הודו הבריטית הטילה וטו על הרעיון של משלחת התיישבות למדגסקר, מתוך אמונה שמושבה תהווה איום גדול יותר על המונופול שלה.

קשריו של רוג'רס כללו גם עם יועציו של המלך החדש, ג'ורג' הראשון, שהחליף את המלכה אן בשנת 1714. רוג'רס הצליח ליצור קשר עם החברה לניהול איי בהאמה, שהיו מלאים בפיראטים, בתמורה למניות מרווחי המושבה.[33]

באותה תקופה, לדברי מושל ברמודה, איי בהאמה היו ללא ממשל תקין, ומלאה בפושעים ידועים לשמצה.[34] עד שרוג'רס קיבל את משרת הנציב, האיים נוהלו באופן נומינלי על ידי מושל חסר אונים. על על פי ההסכם שעמד בבסיס העמלה של רוג'רס, הם חכרו את זכויותיהם תמורת סכום שהעניקו לחברת של רוג'רס למשך עשרים ואחת שנים.[35]

רוג'רס מונה רשמית ל"מפקד הכללי והנגיד הראשי" על ידי ג'ורג' הראשון ב־6 בינואר 1718.[36] הוא בילה מספר חודשים בהכנת המשלחת, שכללה שבע אוניות, 100 חיילים, 130 מתיישבים וציוד שכלל אוכל לחברי המשלחת וצוותי הספינות וכלה בחוברות דתיות לעבור הפיראטים, שלדעת רוג'רס יחפצו בהם. ב־22 באפריל 1718 הפליגה מהתמזה המשלחת, מלווה בשלוש ספינות חיל הים המלכותי.[37]

קדנציה הראשונה

המשלחת הגיעה ב־22 ביולי 1718, ולאחר קרב עם אחד משודדי הים צ'ארלס ויין, שהצליח להתחמק מהאוניות הבריטיות נסאו והאי ניו פרובידנס היו בידי רוג'רס.[38]

באותה תקופה אוכלוסיית האי כללה כמאתיים שודדי ים לשעבר וכמה מאות נמלטים שברחו מהמושבות הספרדיות הסמוכות. רוג'רס ארגן ממשלה, העניק את חנינת המלך לאותם שודדי ים לשעבר באי שעדיין לא קיבלו אותה, והחל לבנות מחדש את ביצורי האי, שהיה תחת שליטת הפיראטים. פחות מחודש עבר לבית מגוריו בניו פרובידנס. רוג'רס התמודד עם איום כפול: צ'ארלס ויין איים להצטרף עם לשודד הים "שחור הזקן" כדי לכבוש מחדש את האי, וכן היה איום שהספרדים מתכננים לזרוק את הבריטים מחוץ לאיי בהאמה.[39]

המסע של רוג'רס סבל מכישלונות נוספים. מחלה לא מזוהה הרגה כמעט מאה מחברי המשלחת שלו, תוך שהותירה את התושבים הוותיקים בריאים. שתיים משלוש ספינות חיל הים, היו ללא פקודות להישאר באי, יצאו לניו יורק. אוניות שנשלחו להוואנה כדי לפייס את מושל ספרד לא הגיעו מעולם, וצוותיהן התמרדו והפכו לפיראטים באמצע הפלגה. לבסוף, הספינה השלישית יצאה באמצע ספטמבר, מפקדה הבטיח לחזור לאחר שלושה שבועות - הבטחה שלא התכוון לקיים. העבודות בשיקום ביצורי האי נמשכו לאט לאט, רק כאשר המקומיים הראו נטייה לעבודה.[40]

ב־14 בספטמבר 1718 קיבל רוג'רס הודעה כי צ'ארלס ויין נמצא במפרץ כמאתיים קילומטר צפונית לנסאו.[41][42] כמה מהפיראטים שהיו בניו פרובידנס לקחו סירות כדי להצטרף לוויין, ורוג'רס החליט לשלוח שני קברניטים לשעבר של שודדי הים, בנג'מין הורניגולד וג'ון קוקראם, עם צוות לאיסוף מודיעין. כמו כן הם היו אמורים להביא את ויין לעימות צבאי גלוי. ככל שחלפו השבועות, והתקוות לחזרתם התעמעמו, הכריז רוג'רס מצב חירום, וקבע שכל התושבים חייבים לעבוד על שיקום ביצורי האי.

לבסוף, הפיראטים לשעבר חזרו. הם לא הצליחו למצוא הזדמנות להרוג את ויין או להביאו לידי קרב, אך תפסו ספינה אחת ומספר שבויים. קפטן הורניגולד נשלח לתפוס מחדש את הספינות והצוותים שיצאו בדרך להוואנה. הוא שב עם עשרה אסירים, ביניהם הקפטן ג'ון אוגר,[43] ושלוש גוויות.[44]

ב־9 בדצמבר 1718 הביא רוג'רס למשפט את עשרת הגברים שנלכדו על ידי הורניגולד. תשעה הורשעו, שמונה מהם נתלו. זמן קצר לאחר חג המולד, כמה תושבים זממו להפיל את רוג'רס ולהשיב את האי לפיראטיות, אך הקושרים זכו למעט תמיכה.[45]

ב־16 במרץ 1719 נודע לרוג'רס כי ספרד ובריטניה שוב נמצאות במצב מלחמה. הוא הכפיל את מאמציו לתקן את ביצורי האי, קנה אספקה ​​חיונית באשראי בתקווה להחזר מאוחר יותר על ידי משקיעי המשלחת. הספרדים שלחו צי פלישה נגד נסאו בחודש מאי, אך כאשר נודע למפקד הצי, כי הצרפתים כבשו את פנסקולה, הוא כיוון את אוניותיו לשם. כך קיבל רוג'רס זמן נוסף להתקנת הביצורים ולהכין הספקה בניו פרובידנס. רק ב-24 בפברואר 1720 הגיע הצי הספרדי לאי. החיילים הספרדים נחתו על האי פרדייס, אך הם גורשו על ידי כוחותיו של רוג'רס.[46]

שנת 1720 הביאה סוף לאיומים החיצוניים על שלטונו של רוג'רס. כשספרד ובריטניה שוב כרתו ברית שלום. הספרדים לא עשו שום צעד נוסף נגד איי הבהאמה. צ׳ארלס ויין מעולם לא חזר - לאחר מרדף הוא נלכד ושנה לאחר מכן הוא נתלה בג'מייקה.[47]

שלט על מקום הולדתו של וודס רוג'רס בבריסטול

עדיין לא הסתיימו הבעיות של רוג'רס כמושל. חוץ ממימון ההגנה של ניו פרובידנס, הוא לא קיבל עזרה מבריטניה, וסוחרים סירבו לתת לו קרדיט נוסף. מצבו הבריאותי התדרדר והוא בילה שישה שבועות בצ'ארלסטון בדרום קרוליינה בתקווה להחלים. באותה העת הוא נפצע בדו-קרב עם סרן ג'ון הילדסלי מאונית צי בריטית אחרת – פלמבורו – דו-קרב שנגרם בגלל סכסוכים בין השניים בניו פרובידנס.[48] רוג'רס, מוטרד מחוסר התמיכה והתקשורת מלונדון, הפליג לבריטניה במרץ 1721. הוא הגיע כעבור שלושה חודשים וגילה כי מונה מושל חדש לאיים, והחברה שלו חוסלה. כאחראי באופן אישי להתחייבויות שקיבל בנסאו, הוא נכלא בגין חובותיו.[49]

פעילויות באנגליה, קדנציה שנייה ומוות

כשהממשלה וגם שותפיו לשעבר סירבו לכבד את חובותיו, שוחרר רוג'רס מהכלא, רק כשנושיו ריחמו עליו ופטרו אותו מחובותיו. בשנת 1722 או 1723, פנה לרוג'רס אדם שכתב את ההיסטוריה של פיראטיות, וסיפק לו מידע. היצירה שהתקבלה הייתה ״היסטוריה כללית של השוד ורציחות הפיראטות הידועות לשמצה ביותר״, שפורסם תחת שם העט קפטן צ'ארלס ג'ונסון, הייתה להיט עצום משני צידי האוקיינוס האטלנטי, והכתירה את רוג'רס בפעם השנייה למעמד של לאומי גיבור. כאשר תשומת הלב הציבורית שוב התמקדה בו, רוג'רס הצליח בשנת 1726 בעתירה למלך לפיצוי כספי. לא רק שהמלך ג'ורג' הראשון העניק לו פנסיה, רטרואקטיבית לשנת 1721, אלא שבנו של המלך ויורשו, ג'ורג' השני, מינה אותו מחדש כמושל ב־22 באוקטובר 1728.[50]

איי בהאמה לא היו תחת איום חיצוני במהלך הקדנציה השנייה של רוג'רס, אך כמושל שמונה מחדש היו לו קשיים. רוג'רס עדיין ביקש לחזק את הגנת האי וביקש להטיל מס מקומי. האספה, שהוקמה בהיעדרו של רוג'רס, התנגדה, ורוג'רס הגיב בפירוקה. הקרב השלטוני חיסל את רוג'רס. הוא שב שוב לצ'ארלסטון בראשית 1731 בניסיון לשפר את בריאותו. הוא חזר ביולי 1731, אך מעולם לא חזר לבריאותו הטובה, ומת בנסאו ב־15 ביולי 1732.[51]

רחוב בצד הנמל בנסאו נקרא על שם רוג'רס.[52] סיסמתו - "הפירטיות גורשה, המסחר הוחזר" נותר המוטו של איי בהאמה עד שהאיים קיבלו עצמאות בשנת 1973.[8]

לקריאה נוספת

  • Bradley, Peter (1999). British Maritime Enterprise in the New World: From the Late Fifteenth to the Mid-eighteenth Century. Edwin Mellen Press. ISBN 978-0-7734-7866-4.
  • Chapman, James (2015). Swashbucklers: The Costume Adventure Series. Manchester: Manchester University Press. ISBN 978-0-7190-8881-0.
  • Cooke, Edward (1712). A Voyage to the South Sea and Round the World (2 vols). London: Lintot.
  • Konstam, Angus (2007). Pirates—Predators of the Seas. Skyhorse Publishing. ISBN 978-1-60239-035-5.
  • Leslie, Edward (1988). Desperate Journeys, Abandoned Souls. Houghton Mifflin Company. ISBN 978-0-395-91150-1.
  • Little, Brian (1960). Crusoe's Captain. Odhams Press.
  • Pringle, Peter (2001) [1953]. Jolly Roger: The Story of the Great Age of Piracy. Dover Publishing.
  • Rogers, Woodes (1712). A Cruising Voyage Round the World. London: Andrew Bell.
  • Woodard, Colin (2007). The Republic of Pirates. Harcourt Trade. ISBN 978-0-15-101302-9.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וודס רוג'רס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Woodard, pp. 44–45.
  2. ^ Little, p. 19.
  3. ^ Woodard, pp. 47–48.
  4. ^ 4.0 4.1 Little, p. 41.
  5. ^ Woodard, p. 65.
  6. ^ Woodard, pp. 67, 70.
  7. ^ Woodard, pp. 70–71.
  8. ^ 8.0 8.1 The Daily Telegraph, 5 January 2009.
  9. ^ Little, p. 51.
  10. ^ Konstam, p. 151.
  11. ^ Woodard, pp. 51, 54.
  12. ^ Woodard, p. 72.
  13. ^ Woodard, pp. 70–72.
  14. ^ Bradley, p. 504.
  15. ^ Little, p. 64.
  16. ^ Woodard, p. 75.
  17. ^ Rogers, pp. 123–24.
  18. ^ 18.0 18.1 Rogers, pp. 6, 125, 129.
  19. ^ Little, pp. 73, 83.
  20. ^ Woodard, pp. 79–81.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Woodard, pp. 82–84.
  22. ^ Leslie, p. 82.
  23. ^ MeasuringWorth.
  24. ^ Leslie, p. 83.
  25. ^ Little, p. 154.
  26. ^ Woodard, pp. 114–16.
  27. ^ Little, pp. 154–55.
  28. ^ Little, pp. 158–59.
  29. ^ 29.0 29.1 Woodard, pp. 112–17.
  30. ^ London Gazette 14 February 1712.
  31. ^ Woodard, pp. 118–21.
  32. ^ Little, p. 172.
  33. ^ Woodard, pp. 163–66.
  34. ^ Little, p. 178.
  35. ^ Woodard, p. 167.
  36. ^ Woodard, p. 168.
  37. ^ Woodard, pp. 247–48.
  38. ^ Woodard, pp. 263–66.
  39. ^ Woodard, pp. 267–69.
  40. ^ Woodard, pp. 269–72.
  41. ^ Woodard, pp. 301–04.
  42. ^ Hedlam.
  43. ^ Humanity, History of. "Infamous Pirates | John Auger". www.goldenageofpiracy.org. אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2018. נבדק ב-31 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה).
  44. ^ Woodard, pp. 284–86.
  45. ^ Woodard, p. 304.
  46. ^ Little, pp. 192–94.
  47. ^ Woodard, pp. 308–11.
  48. ^ Woodard, p. 313.
  49. ^ Woodard, pp. 312–14.
  50. ^ London Gazette 19 October 1728.
  51. ^ Woodard, pp. 327–28.
  52. ^ Woodard, p. 328.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27049193וודס רוג'רס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=וודס_רוג%27רס&oldid=972260"