הרפובליקה הפרתנופית
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה | איטלקית, נפוליטנית |
| עיר בירה | נאפולי |
| היסטוריה | |
| ישות קודמת |
 ממלכת נאפולי |
| ישות יורשת | [[קובץ:תבנית:דגל/ממלכת שתי הסיציליות|קישור=ממלכת שתי הסיציליות|גבול|22x16pxpx|ממלכת שתי הסיציליות]] ממלכת שתי הסיציליות |
הרפובליקה הפרתנופית (באיטלקית: Repubblica Partenopea, בצרפתית: République Parthénopéenne) או הרפובליקה הנפוליטנית (באיטלקית: Repubblica Napoletana) הייתה רפובליקה חצי אוטונומית קצרת מועד שהייתה ממוקמת בתוך ממלכת נאפולי ונתמכה על ידי הרפובליקה הצרפתית הראשונה. הרפובליקה צמחה במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית לאחר שהמלך פרננדו הרביעי ברח לפני שיקדימו אותו הכוחות הצרפתיים. הרפובליקה התקיימה בין ה-21 בינואר ל-13 ביוני 1799, והתמוטטה כאשר פרננדו חזר להחזיר את הסמכות המלוכנית והכניע בכוח את הפעילות הרפובליקנית.[1]
אטימולוגיה
הרפובליקה הפרתנופית נקראת על שם פרתנופה, יישוב יווני עתיק כיום חלק מהעיר נאפולי.
מקורות הרפובליקה
עם פרוץ המהפכה הצרפתית פרננדו הרביעי, מלך נאפולי והמלכה מריה קרולינה לא התנגדו תחילה באופן אקטיבי לרפורמה; אך לאחר נפילת המלוכה הצרפתית הם התנגדו לה באלימות, ובשנת 1793, הצטרפו לקואליציה הראשונה נגד צרפת, והפעילו רדיפות קשות נגד כל מי שנחשד מרחוק באהדה צרפתית. עם זאת, הרפובליקניות תפסה מקום, במיוחד בקרב האצולה.
ב-1796 נחתם השלום עם צרפת, אך ב-1798, בזמן היעדרותו של נפוליאון במצרים ולאחר ניצחונו של נלסון בקרב הנילוס, גרמה מריה קרולינה לפרננדו לצאת למלחמה עם צרפת פעם נוספת. נלסון עצמו הגיע לנאפולי בספטמבר 1798, שם התקבל בהתלהבות. לצבא הנפוליטני היו 70,000 איש שזומנו בחיפזון בפיקודו של הגנרל האוסטרי קרל מאק. ב-29 בנובמבר, צבא זה נכנס לרומא,[2] שפונתה על ידי הצרפתים, מתוך רצון להחזיר את סמכות האפיפיור. עם זאת, לאחר התקפת נגד צרפתית פתאומית, חייליו נאלצו לסגת ולבסוף כותרו. סאטיריקן בן אותה התקופה אמר על כיבוש רומא על ידי המלך: "הוא בא, הוא ראה, הוא ברח". [3]
המלך מיהר לחזור לנאפולי. למרות שהלצארוני (המעמד הנמוך ביותר בעם) היו מסורים לשושלת בורבון ומוכנים להגן עליה, הוא עלה על אה"מ "ואנגארד" של נלסון וברח עם חצרו לפאלרמו בבהלה. הנסיך פרנצ'סקו פינייאטלי סטרונגולי השתלט על העיר והצי נשרף.
בלבול פרוע ביותר שרר בעיר, והלצארוני טבחו במספר אנשים שנחשדו באהדה רפובליקנית, בעוד האצולה והמעמדות המשכילים, שמצאו עצמם ננטשים על ידי מלכם, החלו להרהר ברפובליקה בחסות צרפת כדי להימנע מאנרכיה. ב-12 בינואר 1799 חתם פינייאטלי בספארניס על הכניעה לגנרל הצרפתי ז'אן אטיין שאמפיונה. פינייאטלי ברח גם לפאלרמו ב-16 בינואר 1799.
כאשר הגיעה הידיעה על הכניעה לצרפתים לנאפולי ולמחוזות, מרדו הלצארונים. למרות שהם לא היו חמושים ולא ממושמעים, הם התנגדו לאויב באומץ נואש. בינתיים, המפלגות היעקוביניות והרפובליקאיות של נאפולי זינקו, ומלחמת אזרחים פרצה. ב-20 בינואר 1799 כבשו הרפובליקנים תחת גנרל שאמפיונה את מבצר קסטל סנט'אלמו, והצרפתים נכנסו לעיר למחרת. בקרבות נהרגו 8,000 נפוליטנים ו-1,000 צרפתים.
הרפובליקה
ב-21 או 23 בינואר 1799, הוכרזה הרפובליקה הפרתנופית. השם התייחס למושבה יוונית עתיקה פרתנופה באתר העיר העתידית נאפולי. לרפובליקה לא היה מחוז בחירה מקומי אמיתי והיא התקיימה אך ורק בזכות כוחו של הצבא הצרפתי. מנהיגי הרפובליקה היו אנשי תרבות, אופי אצילי ומלידה, כמו ג'נארו סרה, נסיך קסאנו אירפינו, אך הם היו דוקטרינריים ובלתי מעשיים, והם ידעו מעט מאוד על המעמדות הנמוכים של ארצם. הממשלה החדשה נקלעה עד מהרה לקשיים כלכליים, עקב דרישותיו של שאמפיונה לכסף (מאוחר יותר הוא הוחלף בשל שחיתות); היא לא הצליחה לארגן צבא (ולכן הייתה תלויה בהגנה הצרפתית) וזכתה להצלחה מועטה בניסיונותיה ל"דמוקרטיזציה" של המחוזות.
בינתיים, בית המלוכה בפאלרמו שלח את הקרדינל פבריציו רופו, כומר בכיר עשיר ורב השפעה, לקלבריה כדי לארגן מהפכת נגד. הוא הצליח מעבר למצופה עם "הצבא הנוצרי של האמונה הקדושה" שלו (Esercito Cristiano della Santa Fede). שייטת בריטית התקרבה לנאפולי וכבשה את האי פרוצ'ידה, אך לאחר כמה 'קרבות עם הצי הרפובליקני בפיקודו של פרנצ'סקו קרציולו, קצין לשעבר בצי בורבון, היא הוחזרה לפאלרמו, שכן הצי הצרפתי-ספרדי היה צפוי להגיע.
רופו, שנתמך על ידי ספינות רוסיות וטורקיות בפיקודו של אדמירל אושקוב, צעד כעת לבירה, ומשם נסוגו הצרפתים, למעט כוח קטן בפיקודו של מז'ן. המחלקות הרפובליקניות המפוזרות הובסו, רק נאפולי ופסקארה החזיקו מעמד.
ב-13 ביוני 1799. רופו וחייליו הגיעו לנאפולי, ולאחר קרב נואש בפונטה דלה מדלנה, נכנסו לעיר. במשך שבועות המשיכו בני קלבריה והלצארוני לבזוז ולטובח, ורופו לא הצליח, גם אם רצה, לרסן אותם. עם זאת, המלוכנים לא היו אדונים של העיר, שכן הצרפתים בקאסטל סנט'אלמו והרפובליקנים בקאסטל נואובו ובקאסטל דל'אובו עדיין החזיקו מעמד והפגיזו את הרחובות, בעוד שהצי הצרפתי-ספרדי עשוי להגיע בכל רגע. כתוצאה מכך, רופו היה להוט נואש להגיע להסדר עם הרפובליקנים על פינוי הטירות, למרות פקודות המלכה שלא לעשות הסכם עם המורדים. לאחר משא ומתן מסוים, הצדדים חתמו על שביתת נשק והסכימו על כניעה (onorevole capitolazione), לפיה הטירות יפונו, בני הערובה ישוחררו וחיילי חיל המצב יהיו חופשיים להישאר בנאפולי ללא הפרעה או להפליג לטולון. הכניעה נחתמה על ידי רופו, וקצינים בריטים, רוסים וטורקים, וכן, עבור הרפובליקנים, על ידי המפקד הצרפתי.[4]
בזמן שהכלים הוכנו להפלגה לטולון שוחררו כל בני הערובה בטירות מלבד ארבעה; אך ב-24 ביוני 1799, הגיע נלסון עם הצי שלו, ולשמע הכניעה הוא סירב להכיר בה אלא בכל הנוגע לצרפתים.[4]
הקרדינל רופו הכריז בזעם שברגע שהחוזה נחתם, לא רק על ידיו אלא על ידי המפקדים הרוסים והטורקים ועל ידי הקפטן הבריטי אדוארד פוטה, יש לכבד אותו, ועל סירובו של נלסון, הוא אמר שהוא לא יעזור לו ללכוד הטירות. ב-26 ביוני 1799 שינה נלסון את גישתו ואישר לסר ויליאם המילטון, השר הבריטי, להודיע לקרדינל שהוא (נלסון) לא יעשה דבר כדי להפר את שביתת הנשק; בעוד שהקפטנים בל וטרוברידג' כתבו שיש להם סמכות של נלסון להצהיר שהאחרון לא יתנגד לשחרור הרפובליקנים. למרות שביטויים אלו היו מעורפלים, הרפובליקנים היו מרוצים ועלו על הכלים שהוכנו עבורם. עם זאת, ב-28 ביוני, קיבל נלסון הודעות מבית המלוכה (בתשובה לשלו), כתוצאה מכך הביא את כלי השיט מתחת לתותחי ספינותיו, ורבים מהרפובליקנים נעצרו.[4] קרציולו, שנתפס בעת שניסה להימלט מנאפולי, נשפט על ידי בית משפט צבאי של קצינים מלכותיים בחסות נלסון על סיפון ספינת הדגל של האדמירל, נידון למוות ונתלה בזרוע המספנה. מעוז היעקובינים האחרון, פסקארה, נכנע ב-30 ביוני.
לאחר מכן
ב-10 ביולי 1799, המלך פרננדו נכנס למפרץ נאפולי על פריגטה נפוליטנית, ה"סירנה". בשעה ארבע אחר הצהריים, הוא עלה לסיפון אה"מ "פודרויאנט" הבריטית, שהייתה אמורה להיות המפקדה שלו בארבעת השבועות הבאים.[2]
מתוך כ-8,000 אסירים פוליטיים, 99 הוצאו להורג, כולל הנסיך ג'נארו סרה, שראשו נערף בפומבי, האינטלקטואל מריו פגאנו, שכתב את החוקה הרפובליקנית; המדען, דומניקו צ'ירילו; לואיזה סנפליצ'ה; גבריאלה מאנטונה, שר המלחמה תחת הרפובליקה; מאסה, המגן של קסטל דל'אובו; אטורה קראפה, מגן פסקארה, שנלכד בבגידה; ואלאונורה פונסקה פימנטל, משוררת-חצר שהפכה למהפכנית ועורכת של il Monitore Napoletano, העיתון של הממשלה הרפובליקנית. יותר מ-500 אנשים נוספים נכלאו (222 לכל החיים), 288 גורשו ו-67 הוגלו.[2] הצנזורה והדיכוי שלאחר מכן של כל התנועה הפוליטית היו מחמירים הרבה יותר עבור נאפולי.
לאחר דיווח על אירועים אלו בבריטניה, צ'ארלס ג'יימס פוקס גינה את נלסון בבית הנבחרים על חלקו של האדמירל ב"זוועות במפרץ נאפולי".[4]
גלריה
-
דגל הרפובליקה הפרתנופית היה הטריקולור הצרפתי עם פס צהוב במקום הלבן. הוא דומה לדגל רומניה שיאומץ במאה ה-19. -
וריאציה של הדגל. -
וריאציה של הדגל עם סמל.
.svg)
.svg)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Davis, John (2006). Naples and Napoleon: Southern Italy and the European Revolutions, 1780–1860. Oxford University Press. ISBN 9780198207559.
- ^ 2.0 2.1 2.2 Acton, Harold (1957). The Bourbons of Naples (1731–1825) (2009 ed.). London: Faber and Faber. ISBN 9780571249015.
- ^ Between Salt Water And Holy Water: A History Of Southern Italy, Tommaso Astarita, p. 250
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 North, Jonathan (2018). Nelson at Naples, Revolution and Retribution in 1799. Stroud: Amberley. p. 304. ISBN 978-1445679372.North, Jonathan (2018). Nelson at Naples, Revolution and Retribution in 1799. Stroud: Amberley. p. 304. ISBN 978-1445679372.
38959631הרפובליקה הפרתנופית