שרה סוניה דיסקין
שרה סוניה דיסקין (תקע"ז, 1816 - כ בתשרי ה'תרס"ז, 10 באוקטובר 1906;) אשתו בזיווג שני של המהרי"ל דיסקין, הייתה ידועה ומוכרת כ"רבנית מבריסק" הייתה דמות משמעותית בקהילה האשכנזית בירושלים.
ביוגרפיה
שרה-סוניה הייתה בתו של רבי צבי הירש רטנר, נכדת רבי אלעזר לנדא[1]. בת למשפחה מיוחסת וצאצאית לגדולי תורה. משפחתה הייתה אמידה ובעלת אמצעים.
נישאה לאליהו זלמן הלפרין[2] איש עתיר נכסים (אביו של מיכאל הלפרן), ממנו קיבלה ממון רב בעת הגירושים.[2]. לאחר מכן נישאה לרבי משה יהושע יהודה לייב דיסקין שכיהן כרב בבריסק, לאחר פטירת אשתו הראשונה. בשעת הנישואין הייתה בת ארבעים, והייתה נשואה לו 42 שנה[3]. לנישואים אלה, הביאה עימה נדוניה של 40,000 זהובים[4].
בני הזוג דיסקין עזבו את בריסק וגרו זמן מה בפריז. עלו לירושלים בחודש אב תרל"ו.[5]
עם הגיעם לירושלים, רכשו מתחם יהודי ברחוב הסאריה, סמוך לשוק הכותנה ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה בירושלים, מתחם אשר לימים נקרא "חצר דיסקין". הם רכשו מבנה בן שלוש קומות ועברו להתגורר בקומה העליונה שבו[6].
באמצעות כספי הנדוניה שהביאה איתה לנישואיה השניים, הקימה שרה סוניה עם בעלה בשנת 1880 את "בית היתומים דיסקין", ואת ישיבת אהל משה.
לרבנית שרה-סוניה לא נולדו ילדים. לבעלה הרב דיסקין היה בן מזיווג ראשון - הרב יצחק ירוחם דיסקין.
לדמותה
הרבנית עמדה לימין בעלה הן בצרכיו האישיים כהנהגת הבית ושמירת בריאותו[7], והן בצרכי ציבור, אם בעזרה בפתרון שאלות בשלום בית או בפעולות צדקה וחסד[8], והיתה מחלקת הרבה כסף לצדקה:
נדיבות לבבה אין לשער וכל היום הייתה מחלקת נדבות לאיש לפי ערכו ובסבר פנים יפות, והיא בעצמה חיה חיי צער.[9]
.על כך ניתן ללמוד גם מתוך דברים שנכתבו עליה:
היא הלכה בלא בנים ולא נשאר אחריה פה לא קרוב ולא גואל. עיזבונה היה רק ששים פרנק אשר נמסרו לחברא קדישא, כי כל אשר לה חילקה בחייה. יושבי ירושלים ידעו להוקירה ולחלוק לה כבוד אחרון. אלפי אנשים נהרו אחר מיטתה אבל לא הספידוה מפני המועד.[9]
יש הטוענים שהרב אף היה לפעמים מקבל את דעתה אף בענינים ציבוריים קנאיים[2].
היא החמירה מאד בהלכה ובקיום המצוות, ולדוגמה - לבשה ציצית, והלבישה את החתול בגרביים לפני פסח שמא יעביר ברגליו חמץ ממקום למקום[10][11].
ש"י עגנון הזכיר אותה בספרו תמול שלשום, בפרק המתאר את חיי הירושלמים ומחלוקותיהם[12].
מעורבותה בחיי הקהילה בירושלים
- המאבק על החינוך
- בשנת תרל"ה הציע משה מונטיפיורי להעמיד מורה לערבית לתלמידי תלמוד תורה "עץ החיים", אלא שהרב דיסקין והרבנית שקידשו מלחמה על ההשכלה ועל הניסיונות להחדיר אותה למערכת החינוך בירושלים, התנגדו לרעיון, ויצא כרוז חרם מבית הרב בשם "אלות הברית". הכסף הוחזר למונטיפיורי והתוכנית ללמד ערבית ועוד חכמות חיצוניות נכשלה[13].
- בית היתומים
- בית היתומים דיסקין הוקם על ידי בני הזוג דיסקין מכספי הנדוניה של הרבנית. הוא הוקם במקביל לבית היתומים אשר כבר היה קיים בירושלים. מטרתם בהקמת בית היתומים הייתה "לכלכל כל היתומים העזובים מאב ואם באכילה, שתייה, הלבשה והנעלה... להדריכם ולחנכם לתורה ועבודת ה'[14]. בית היתומים המשיך לפעול גם לאחר פטירת הרב, למרות מצבו הכלכלי הקשה, בזכותה של הרבנית אשר חלקה באחזקתו היה גדול.
- כולל אמריקה
- יהודים ממזרח אירופה אשר היגרו לארצות הברית ואחר כך עלו לירושלים, רצו להקים בה כולל מיוחד להם בשם "תפארת ירושלים". הרב דיסקין תמך בהקמת הכולל. מתנגדיו של הרב קושרים את הסכמתו להקמת הכולל באינטרסים אישיים של הרבנית[15]. הדבר אף הביא לכך שבשנת תרנ"ו פרסמו דברים נגדה בכרוז שנכתב ביידיש בשם "א-חוצפה, די בריסקער רעבעצין וויל חרוב מאכען ירושלם" (תרגום=חוצפה! הרבנית מבריסק רוצה להחריב את ירושלים")[10][11].
אישיותה של הרבנית תוארה כנמרצת ומשכילה ובעלת כושר ארגון[16]. היא הייתה מעורבת ופעילה במוקד האירועים בירושלים בתקופתה. בעלה, הרב דיסקין, היה ספון בביתו בלימוד התורה ומנותק פיזית מהאירועים ברחוב הירושלמי. אשתו, הרבנית, סיפקה לו את המידע אודות הלך הרוחות ושמשה אמצעי בין הרב אל המציאות. מי שקבע והחליט הוא הרב, והוא שהפעיל אותה, כי ידע שניתן לסמוך על כושר הביצוע שלה. מאידך טענו נגדה בעלי הטורים בעיתונות שהיא המושלת בכיפה והשולטת, המסיתה את בעלה ומספקת לו מידע מסולף[17].
לקריאה נוספת
- פרקים בתולדות היישוב הישן: קובץ ממאמרי א. ר. מלאכי, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"א
- נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית שרה סוניה דיסקין, הרבנית מבריסק; בתוך: טללי אורות ב', תש"ן, עמ' 41–64
קישורים חיצוניים
- בית היתומים בחצר דיסקין, באתר jerusalem-old-city
הערות שוליים
- ^ יוסף שיינברגר, עמוד אש: תולדות חייו של הרב יהושע לייב דיסקין, ירושלים תשי"ד, עמ' ל"ב
- ^ 2.0 2.1 2.2 דוד תדהר (עורך), "הרב משה יהושע יהודה ליב דיסקין ("הרב מבריסק")", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 565
- ^ על פי פנחס גרייבסקי
- ^ נישואיה של שרה-סוניה לרב דיסקין ואישיותה הבולטת מוזכרים בספרו של ש"י עגנון, "תמול שלשום" (הוצאת שוקן, 1998, עמ' 370-371), ומובאים מפי מספר אלמוני, במסגרת שיחות בין יהודים הנוסעים ברכבת מיפו לירושלים
- ^ הצלת הגאון רי"ל דיסקין מבית הסוהר. בתוך: הראשון לשושלת בריסק, ירושלים: מכון ירושלים, מהדורה שנייה מתוקנת, תשס"ד, באתר אוצר החכמה. רבי יוסף דובר הלוי סולובייצ'יק, מאת הרב חיים קרלינסקי, עמ' 267
- ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, הוצאת בית אל, ירושלים 1998, עמ' 209-210
- ^ מנחם מנדל גרליץ, מרא דארעא ישראל, כרך א', ירושלים, תשמ"ה, עמ' ל"ג. יוסף שיינברגר, עמוד האש, עמ' ק"ג.
- ^ נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט, עמ' 41-42.
- ^ 9.0 9.1 לזנסקי, פטירת הצדקנית.
- ^ 10.0 10.1
פשקוויל - א - חוצפה (ביידיש); נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית שרה סוניה דיסקין- הרבנית מבריסק, עמ' 46-47.
- ^ 11.0 11.1 בנימין קלוגר, "מן המקור", ירושלים תשמ"א, כרך ג' עמ' 46: "א-חוצפה דיא בריסקער רעבעצין וויל חרוב מאכען ירושלם"
- ^ תמול שלשום, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 360
- ^ יהושע ילין: זכרונות לבן ירושלים. תורת הקנאות. ירושלים, תקציר תקע"ה, עמ' 138
- ^ אורנשטיין יעקב:אלון בכוח, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרנ"ט
- ^ חרבן ירושלים בידי אישה, המגיד לישראל 6, עמ' 108, תרנ"ז
- ^ הרבנית שרה סוניה מבריסק באתר HebrewBooks
- ^ ירושלים של תמול, כתבי דוד ילין א', ירושלים תשל"ב, עמ' 208
24553690שרה סוניה דיסקין