הפרוטקטורט
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה |
אנגלית סקוטית גאלית סקוטית אירית וולשית |
| עיר בירה | לונדון |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה | הקמת הפרוטקטורט |
| תאריך | 16 בדצמבר 1653 |
| פירוק | הדחת ריצ'רד קרומוול |
| תאריך | 25 במאי 1659 |
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} חבר העמים של אנגליה  ממלכת סקוטלנד |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} חבר העמים של אנגליה |
הפרוטקטורט, באופן רשמי חבר העמים של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, מתייחס לתקופה בת 6 שנים שבין 16 בדצמבר 1653 ל-25 במאי 1659 במהלכה חוברו יחדיו אנגליה, וויילס, סקוטלנד, אירלנד והטריטוריות הנלוות בחבר העמים של אנגליה, ונשלטו על ידי הלורד פרוטקטור. זה התחיל כשפרלמנט השיירים הודח, ומכשיר הממשל מינה את אוליבר קרומוול כלורד פרוטקטור של חבר העמים. קרומוול מת בספטמבר 1658 ובנו, ריצ'רד קרומוול, ירש אותו.
ריצ'רד התפטר במאי 1659 עקב חוסר יכולתו לשלוט בצבא או בפרלמנט. הוא הוחלף על ידי ועדת הביטחון האנגלית, שפיזרה את פרלמנט הפרוטקטורט השלישי, והעמידה מחדש את מה שנקרא "הפרלמנט המקוצץ" שהודח על ידי קרומוול באפריל 1653. זה סימן את סופו של הפרוטקטורט, כאשר הפרלמנט המקוצץ פעל כבית המחוקקים ומועצת המדינה האנגלית כרשות המבצעת.
רקע כללי
מאז 1649 ועד הפרוטקטורט, אנגליה, אירלנד ומאוחר יותר סקוטלנד נשלטו כרפובליקה על ידי מועצת המדינה והפרלמנט המקוצץ. החוק שהכריז על אנגליה כחבר העמים, שהקים את אנגליה, יחד עם "כל הדומיניונים והטריטוריות השייכות אליה", כרפובליקה, התקבל ב-19 במאי 1649, לאחר משפטו והוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בינואר אותה שנה. כל אירלנד עברה תחת אותו שלטון לאחר הכיבוש הקרומווליאני המוצלח של אירלנד עם מינויו של מושל צבאי פרלמנטרי בדבלין. סקוטלנד נפלשה, הוכפפה והושמה תחת מושל צבאי אנגלי, שמונה לראשונה ב-1651.
תהליך הצבת הממשל של סקוטלנד על בסיס חוקתי ארוך טווח יותר החל זמן קצר לאחר תבוסתם של הרויאליסטים הסקוטים וצ'ארלס השני בקרב ווסטר. ב-28 באוקטובר 1651, הפרלמנט המקוצץ האנגלי העביר הצהרה על איחוד הפרלמנטים האנגלי והסקוטי, אך התהליך לא הושלם עד שחוק האיחוד התקבל ב-26 ביוני 1657.
ב-20 באפריל 1653, לאחר שנודע לו שהפרלמנט ניסה להישאר מכונס למרות הסכם לפיזורו ולאחר שלא הצליח להמציא חוקה מתפקדת, הצעיד קרומוול, בתמיכתם של הגדולים במועצת הצבא, חיילים לתוך חדר הדיונים. וסיים בכוח את הישיבה של הפרלמנט המקוצץ.
בתוך חודש מפיזור הפרלמנט המקוצץ, אוליבר קרומוול, בעצת תומאס הריסון ובתמיכתם של קצינים אחרים בצבא, שלח בקשה לכנסיות הקהילה בכל מחוז למנות את אלו שנחשבו כמתאימים לקחת חלק בממשלה החדשה. ב-4 ביולי אספה מועמדת, שכונתה "אספת הקדושים" או הפרלמנט של ביירבון על שם אחד מחבריה, קיבלה על עצמה את התפקיד של פרלמנטים אנגליים מסורתיים יותר. עם זאת, היה קשה באותה מידה לגראנדים לשלוט, ובנוסף הוא היה מושא ללעג עממי, וכך ב-8 בדצמבר, חברי פרלמנט שתמכו בקרומוול הנדסו את סופו על ידי העברת הצעת פיזור בשעה ביום שבה בדרך כלל יש חברים מעטים באספה. אלה שסירבו להכיר בהצעה הוצאו בכוח על ידי חיילים.
התמוטטות הקונצנזוס הרדיקלי שהוליד את האספה המועמדת הובילה להעברת מכשיר הממשל של ה-Grandes במועצת המדינה, מה שסלל את הדרך לפרוטקטורט.
שלטון אוליבר קרומוול
לאחר פירוק הפרלמנט של ביירבון, ג'ון למברט הציג חוקה חדשה הידועה בשם מכשיר הממשל, בדגם הדוק של ראשי ההצעות. הצעה זו הביאה למינויו של קרומוול ללורד פרוטקטור לכל החיים וליטון על עצמו את "המשפט הראשי וניהול הממשל". היה לו הכוח לכנס ולפזר פרלמנטים, אך הוא היה מחויב על פי החוק לבקש את קולות הרוב במועצת המדינה. עם זאת, כוחו של קרומוול התבסס גם על ידי הפופולריות המתמשכת שלו בקרב הצבא, שהוא בנה במהלך מלחמות האזרחים ולאחר מכן שמר בתבונה. קרומוול הושבע לתפקיד הלורד פרוטקטור ב-16 בדצמבר 1653.[1]
שלטון המייג'ור-גנרלים
פרלמנט הפרוטקטורט הראשון התכנס ב-3 בספטמבר 1654, ולאחר כמה מחוות ראשוניות שאישרו מינויים שבוצעו בעבר על ידי קרומוול, החל לעבוד על תוכנית מתונה של רפורמה חוקתית. במקום להתנגד להצעת החוק של הפרלמנט, קרומוול פיזר אותו ב-22 בינואר 1655. לאחר מרד רויאליסטי, בראשותו של סר ג'ון פנרודוק, קרומוול, בהשפעת למברט, חילק את אנגליה למחוזות צבאיים שנשלטו על ידי מייג'ור-גנרלים של הצבא, שנענו רק לו. חמישה עשר המייג'ור-גנרלים וסגני המייג'ור-גנרלים, שנקראו "מושלים אלוהיים" היו מרכזיים לא רק לביטחון הלאומי אלא גם למסע הצלב המוסרי של קרומוול. הגנרלים פיקחו על כוחות המיליציות וועדות הביטחון, גבו מיסים והבטיחו תמיכה בממשלה בפרובינציות האנגליות ובוויילס. נציבים להבטחת שלום חבר העמים מונו לעבוד איתם בכל מחוז. בעוד שכמה מהנציבים היו פוליטיקאים בעלי קריירה, רובם היו פוריטנים קנאים שקיבלו את פני המייג'ור-גנרלים, בזרועות פתוחות ואימצו את עבודתם בהתלהבות. עם זאת, המייג'ור-גנרלים החזיקו מעמד פחות משנה. רבים חששו שהם מאיימים על מאמצי הרפורמה ועל סמכותם. עמדתם של המייג'ור-גנרלים נפגעה עוד יותר מהצעת מס של מייג'ור גנרל ג'ון דסבורו לספק גב כלכלי לעבודתם, לה התנגד פרלמנט הפרוטקטורט השני, בספטמבר 1656, מחשש למדינה צבאית קבועה. אולם בסופו של דבר, כישלונו של קרומוול לתמוך באנשיו על ידי הקרבתם ליריביו גרם למותו. אולם פעילותם בין נובמבר 1655 לספטמבר 1656 פתחה מחדש את הפצעים של שנות ה-40 של המאה ה-17 והעמיקה את האנטיפתיה למשטר.[2]
מדיניות חוץ
בתקופה זו, אוליבר קרומוול התמודד גם עם אתגרים במדיניות החוץ. המלחמה האנגלו-הולנדית הראשונה, שפרצה ב-1652, נגד הרפובליקה ההולנדית, הסתיימה בניצחון בסופו של דבר על ידי האדמירל רוברט בלייק ב-1654. לאחר שניהל משא ומתן לשלום עם ההולנדים, קרומוול המשיך להעסיק את האימפריה הספרדית בלחימה באמצעות התוכנית המערבית שלו. היא כללה הכנות סודיות למתקפה על המושבות הספרדיות באיים הקריביים והביאה לפלישה לג'מייקה, שהפכה אז למושבה אנגלית.[3][4] הלורד פרוטקטור התוודע לתרומת הקהילה היהודית להצלחתה הכלכלית של הולנד, שהייתה היריבה המסחרית המובילה של אנגליה. כהמשך לסובלנותו של קרומוול לסגידה פרטית של לא-פוריטנים, זה הוביל לעידוד שלו את היהודים לחזור לאנגליה, 350 שנה לאחר גירושם על ידי אדוארד הראשון, בתקווה שהם יעזרו להאיץ את התאוששות המדינה לאחר ההפרעה של מלחמות האזרחים.[5]
בשנת 1655 יהודי אנוס הידוע בשם סימון דה קאסרס הציע לקרומוול תוכנית להשתלט על צ'ילה בשלטון הספרדי עם ארבע ספינות ואלף איש בלבד. עם זאת, התוכניות האנגליות לעסוק בצ'ילה יצאו לפועל רק ב-1669, עם המשלחת של ג'ון נארבורו.[6]
לאחר קרב הדיונות (1658), העיירה דנקרק הוענקה על ידי צרפת לפרוטקטורט. היא נמכרה בחזרה לצרפת על ידי צ'ארלס השני ב-1662.
תפקידו של אוליבר קרומוול
.svg)
בשנת 1657 הוצע לאוליבר קרומוול כתר אנגליה על ידי הפרלמנט כחלק מהסדר חוקתי מתוקן. זה העמיד אותו בפני דילמה מאחר שהוא היה גורם מרכזי בביטול המלוכה. קרומוול סבל במשך שישה שבועות בגלל ההצעה. הוא נמשך מהסיכוי ליציבות שהיא החזיקה מעמד, אך בנאום ב-13 באפריל 1657, הוא הבהיר שהשגחת אלוהים דיברה נגד משרת המלך: "לא אבקש להקים את מה שההשגחה הרסה וטמנה בעפר, ולא אבנה שוב את יריחו".[7]
במקום זאת, קרומוול מונה מחדש באופן טקסי בתור לורד פרוטקטור, עם סמכויות גדולות יותר ממה שהוענקו לו קודם לכן תחת התואר הזה, בווסטמינסטר הול. הוא התיישב על כיסא המלך אדוארד, שהועבר במיוחד ממנזר וסטמינסטר לרגל האירוע. האירוע הדהד בחלקו הכתרה על ידי שימוש ברבים מהסמלים והמלכות שלו, כמו גלימה מרופדת בפרוות חולד סגולה, חרב צדק, שרביט וכתר מרופד פרוות חולד אך לא כתר או כדור. עם זאת, כתר וכדור היו נוכחים על חותם האדון המגן. עם זאת, באופן הבולט ביותר, תפקידו של הלורד פרוטקטור עדיין לא היה תורשתי למרות שקרומוול היה מסוגל כעת למנות את היורש שלו. זכויותיו וסמכויותיו החדשות של קרומוול פורטו בעצומה והעצה הצנועה, מכשיר חקיקה שהחליף את מכשיר הממשל. עם זאת, קרומוול עצמו השתדל לצמצם את תפקידו על ידי תיאור עצמו כשוטר או שומר. עם זאת, קרומוול "מעולם לא השיג הסכמה מרצון של האומה", והפרוטקטורט הסתמך על כוח מזוין.[8]
שלטון ריצ'רד קרומוול
לאחר מותו של אוליבר בספטמבר 1658, בנו השלישי, ריצ'רד קרומוול, ירש אותו בתור לורד פרוטקטור. הרושם של חוזק ועמידות של הפרוטקטורט כאשר ריצ'רד ירש את התפקיד התברר כמטעה; חוסר האחדות יהרוס את הפרוטקטורט.[9]
ריצ'רד ביקש להרחיב את הבסיס לפרוטקטורט מעבר לצבא לאזרחים. הוא זימן פרלמנט ב-1659, אך הרפובליקנים עסקו ב"חסימה אינסופית וסכסוך", תקפו את ההיבטים ה"מעין מונרכיים" של הפרוטקטורט ו"גינו את שלטונו של אוליבר כתקופה של עריצות ודיכאון כלכלי".[10] גם האב וגם הבן נתפסו כמובילים ממשלה רודנית של "החרב", בהתנגדות עזה לממשלה "אזרחית" עם פרלמנט חופשי.[11]
שלושה דברים ערערו את הפרוטקטורט: "חרדות הצבא, חוסר האחריות של הפרלמנט והפזיזות של ריצ'רד קרומוול". מה שמנע בסופו של דבר את שימור הפרוטקטורט היה ההתנגדות של "הקצינים הזוטרים" ו"רבים מהחיילים הפשוטים".[12]
ריצ'רד הוכיח שהוא לא יכול לנהל את הפרלמנט ולא לשלוט בצבא. ב-7 במאי הוקמה ועדת ביטחון בסמכות הפרלמנט המקוצץ, ודחקה את מועצת המדינה של המגן, והוחלפה בתורה במועצת מדינה חדשה ב-19 במאי 1659. "ריצ'רד מעולם לא הודח או נעצר באופן רשמי, אבל הורשה להימלט. התייחסו לפרוטקטורט כאילו היה מלכתחילה גזילה בלבד".[13]
תוצאות ושיקום
לאחר שריצ'רד קרומוול הודח מהשלטון על ידי גדולי הצבא החדש, הוקם מחדש הפרלמנט המקוצץ וזמן קצר לאחר מכן הוחלף בוועדת הביטחון ומועצת המדינה בסמכותו של צ'ארלס פליטווד. ועדת הביטחון הורתה אז לגנרל ג'ון למברט לפגוש את ג'ורג' מונק, מפקד הכוחות האנגלים בסקוטלנד ואוהד מלכותי, כדי לכפות את כניעתו או תבוסתו של מונק. במקום זאת צעד מונק דרומה. כאשר צבאו של למברט צעד צפונה, שורותיו החלו להתמעט ובסופו של דבר נאלץ לסגת חזרה ללונדון.[14]
כשהגיע מונק ללונדון הוא איפשר לחברי הפרלמנט הפרסביטריאנים, שהודחו על ידי הטיהור של פרייד, להיכנס שוב לפרלמנט ב-21 בפברואר 1660. ב-16 במרץ 1660, הפרלמנט הארוך פיזר את עצמו לאחר שנעשו הכנות לפרלמנט הוועידה של 1660 שיירש אותו. ב-4 באפריל 1660, הכריז צ'ארלס השני על הצהרת ברדה, שהעניקה חנינה על כל הפשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים והאינטררגנום למי שהכירו בו כמלך החוקי. ב-8 במאי 1660, הכריז פרלמנט הוועידה על צ'ארלס השני כיורשו החוקי של צ'ארלס הראשון והמלך. פרלמנט הוועידה החל אז את המעבר חזרה למונרכיה באמצעות העברת הסדר השיקום.[15]
לפי דרק הירסט, מחוץ לפוליטיקה ולדת, שנות ה-1640 וה-1650 ראו כלכלה מחודשת המאופיינת בצמיחה בייצור, פיתוח מכשירים פיננסיים ואשראי ומסחור של תקשורת. האצילים מצאו זמן לפעילויות פנאי כמו מרוצי סוסים ובאולינג. בתרבות הגבוהה, חידושים חשובים כללו פיתוח שוק המוני למוזיקה, הגברת המחקר המדעי והרחבת ההוצאה לאור. כל המגמות הללו נדונו לעומק בבתי הקפה החדשים שהוקמו.[16]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Bucholz, R. O. (2020). Early modern England 1485-1714 : a narrative history (Third ed.). Chichester, West Sussex, UK: Wiley Blackwell. pp. 282–284. ISBN 9781118532225.
- ^ Durston 1998, pp. 18–37.
- ^ Strong, Frank (1899). "The Causes of Cromwell's West Indian Expedition". The American Historical Review. 4 (2): 228–245. doi:10.2307/1833554. JSTOR 1833554.
- ^ Harrington, Matthew Craig (2004). ""The Worke Wee May Doe in the World": The Western Design and the Anglo-Spanish Struggle for the Caribbean, 1654-1655". Electronic Theses, Treatises and Dissertations. The Florida State University. נבדק ב-21 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hirst 1990, p. 137.
- ^ Urbina C., María Ximena (2017). "La expedición de John Narborough a Chile, 1670: Defensa de Valdivia, rumeros de indios, informaciones de los prisioneros y la creencia en la Ciudad de los Césares" [John Narborough expedition to Chile, 1670: Defence of Valdivia, Indian rumours, information on prisoners, and the belief in the City of the Césares]. Magallania. 45 (2): 11–36. doi:10.4067/S0718-22442017000200011.
- ^ Roots 1989, p. 128.
- ^ Jones 1978, p. 113.
- ^ Jones 1978, pp. 113–119.
- ^ Jones 1978, pp. 117,118.
- ^ Mansfield, Andrew (2021-09-03). "The First Earl of Shaftesbury's Resolute Conscience and Aristocratic Constitutionalism". The Historical Journal. 65 (4): 969–991. doi:10.1017/s0018246x21000662. ISSN 0018-246X.
- ^ Hutton 2000, pp. 116–118.
- ^ Jones 1978, p. 120.
- ^ Bucholz, R. O. (2020). Early modern England 1485-1714: a narrative history (Third ed.). Chichester, West Sussex, UK: Wiley Blackwell. p. 285. ISBN 9781118532225.
- ^ Bucholz, R. O. (2020). Early modern England 1485-1714 : a narrative history (Third ed.). Chichester, West Sussex, UK: Wiley Blackwell. p. 286. ISBN 9781118532225.
- ^ Hirst, Derek (ביולי 1996). "Locating the 1650s in England's seventeenth century". History. 81 (263): 359–83. doi:10.1111/1468-229X.00016. JSTOR 24423269.
{{cite journal}}: (עזרה)
36052502הפרוטקטורט